לפעמים בא הרגע הזה שמפוצץ הכל. הרגע שגורם לך להבין שאתה כבר זמן רב
מדחיק משהו, ולא באמת שמת לב מה הולך סביבך. ואז בא הרגע הזה, ואתה קצת בשוק, אבל
בעיקר יודע שאין ממש דרך חזרה.
יש בחורה אחת שאני מכיר כבר בערך ארבעה חודשים. הקשר איתה הוא הדבר
הכי איטי ומהיר שאני זוכר. בניגוד לקשרים אחרים שהיו לי, בהם הכל הפך להיות
אינטנסיבי ועוצמתי תוך כמה ימים, איתה זה היה שונה.
השיחות היתה היו שיחות של סתם. לא סתם מבחינת התוכן, הן דווקא היו
מעניינות וסוחפות. הן גם היו מאוד ארוכות, ופתאום מצאתי את עצמי מבזבז על הפייסבוק
4 שעות באמצע הלילה בחלון שיחה איתה. סתם מבחינת החשיבות שלהם. או יותר נכון, סתם
מבחינת הקצה. לא הרגיש כאילו זה מקדם אותנו למקום כלשהו. אנחנו הינו מדברים המון,
אבל רק אחרי חודשיים (שהם בחישוב פשוט, בערך 80 שעות שיחה) עלה בכלל הרעיון להרים
שיחת טלפון.
אני חושב שזה דווקא גרם למשהו די מוזר. התקדמנו לאט אבל בביטחון שכזה.
זה גרם לי מאוד להקשר אליה, אבל מבלי לשים לב באמת. כל התחושות האמיתיות היו
בתת-מודע ושום דבר לא יצא החוצה.
לפני קצת יותר מחודש הייתי אצלה והינו קצת עייפים. זה גרם לי לקחת את
היד שלה ולשחק לה קצת באצבעות. זה הרגיש כמו כמה דקות, אבל אחרי שהסתכלתי על
השעון, התברר שהייתי שם קצת יותר משעה.
ופתאום הרגשתי מאוד מוזר. כי כולה שיחקתי לה קצת באצבעות. לא בשום
מקום אחר בגוף. לא ברגליים, לא בפנים, לא בשיער... סה"כ באצבעות. לא היה שם
שום דבר מיני, אבל איכשהו זה היה כ"כ אינטימי.
מעולם לא הרגשתי כזאת אינטימיות ממשחקי אצבעות. מעולם לא הרגשתי
אינטימיות שלא מסנוורת בהמון מיניות.
אני חושב שאז הכל עלה לי. ואז הבנתי שאני בעצם רוצה יותר מלהיות רק
ידידים. היא מדהימה ולא סתם אנחנו מדברים כ"כ הרבה. לא סתם הדברים האלה צצים
אצלי. היא הצליחה לחמוק אל החיים שלי ולהפוך לחלק ממנו ממש כמעט מבלי שהרגשתי.
מאז דברים התפתחו קצת. התחלתי להרגיש מבולבל, היא הרגישה את זה, לאט
לאט התחילה להראות שגם לה מפריע משהו, ואז אחרי שלחצה עלי התוודיתי שאני כן רוצה
אותה.
עד כאן הכל היה אמור להיות מקסים, רק שיש לה מישהו. לא באמת הבנתי כמה
רציני הקטע ביניהם עד שנכנסתי עמוק מדי בפנים.
יש לה מישהו שהיא מכירה יותר מדי זמן. מישהו שהיא מנסה להכנס איתו
לקשר כבר המון זמן. מישהו שכבר חודשים יש לה רגשות לא ברורים אליו, ורק לאחרונה הם
ניסו לקחת את זה לפן יותר רציני.
וכאן אני נכנסתי, בלבלתי את עצמי, תסבכתי אותה, וגרמתי לכל העניין
הפשוט הזה להסתבך.
מרגע שהיה ברור שאנחנו מנסים משהו, היא ניסתה להתקרב, אבל תוך כדי לא
הפסיקה לקחת צעדים אחורה. היא ניסתה לחשוב עלי בתור בן זוג, אבל לא הפסיקה להשוות
אל הבחור השני שהיא רוצה. היא אמרה שאנחנו לא מתאימים כי אני מתנהג לא בסדר, וכי
אנחנו פשוט שונים מדי ולא מתאימים, אבל זה לא נכון. את הקשיים שלנו קל לפתור. את
זה שהיא רוצה מישהו אחר, וקצת קטעתי להם את הקשר בהתחלה והשארתי המון קצוות פתוחים
– בלתי אפשרי לפתור.
מאז כבר החלטנו "סופית" שאנחנו "נפרדים סופית".
בגדול מאוד קל לי להיפרד, אבל לא כשהיא מתעקשת שנישאר בקשר.
אני כבר רגיל לנתק קשר עם מערכות יחסים אחרי שהן נכשלות. זה הכי טבעי
והכי קל. למה להתמודד עם משהו בלתי אפשרי?
וידעתי שזה יהיה איתה מאוד קשה. כ"כ קשה עד שאני אטפס על הקירות.
והיא לא ממש ויתרה לי, והתעקשה שנשאר בקשר.
אבל גם כשעבר חצי יום בלי לדבר איתה, כבר התחרפנתי. לא הצלחתי לעבור
את זה בלעדיה.
באחת הפעמים שהחלטנו סופית שזה נגמר, עשינו את זה פנים מול פנים
בפארק. היא החליטה שאנחנו לא מתאימים ושחבל על המאמצים שלנו. אני לא הסכמתי איתה,
אבל לא היתה לי יותר מדי ברירה. ידעתי למה היא עושה את זה.
וכשקמנו ונתנו חיבוק סופי ואחרון, הוא התארך אולי 2 שניות יותר ממה
שהיה אמור להיות.
ותוך רגע כל המקום הוצף בכ"כ הרבה מתח מיני בקטע מטריף. עמדנו שם
בפארק אולי עשר דקות, צמודים אחד לשניה יחד עם המון מתח שרק מדביק אותנו יחד.
ההבנה שזה באמת נגמר גרמה לנו לשוק והתת מודע עשה הכל כדי שזה לא באמת יגמר.
היא חזרה לבחור השני. היא איתו והיא מאושרת. ככה היא לפחות מציגה את
עצמה, אבל אני לא יכול באמת לקוות למשהו אחר.
היא באמת חשובה לי, ויכול להיות שהבחור השני יכול לתת לה תנאים טובים
יותר משאני יכול. אני לא באמת מכיר אותו, אבל אם היא בחרה אותו על פניי, כנראה
שהוא שווה את זה.
אבל בינתיים אני אוכל את הלב, ומתחרפן מהמחשבה שתוך כדי שאני מקליד
פה, היא מדברת איתו ומרגישה מאוהבת.
אנחנו עדיין מדברים, לפעמים הרבה ולפעמים היא קצת מתרחקת כי היא
משקיעה בו. אבל המשהו הזה חזק והוא נשאר בינינו. ויש בגדול 2 כיוונים לקשר הזה: או
שאנחנו נתקרב יותר, ואיכשהו נהיה בסוף ביחד, או שזה יתפוצץ מגעיל ומכוער. אנחנו
כבר לא נצליח לחזור להיות רק ידידים, או סתם אנשים שמדברים פעם ב-.
ובקצב שבו אנחנו ממשיכים להדחיק דברים, ותוך כדי נשארים בקשר ולא
מרפים – אני חושב שיום הפיצוץ לא רחוק.
ואני מקווה כ"כ שבסוף אנחנו כן נחזור. היא גורמת לי להרבה דברים
שלא חשבתי שיכולים להגיע מבחורה בת 18. למרות שהיא ילדה קטנה, אני מרגיש שדווקא
ממנה יצמח הקשר היותר בוגר. כי היא כ"כ מתאימה לי, והכל מרגיש איתה כ"כ
נכון.
אבל אני לא באמת יכול לצפות לזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
