לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מגמר התיכון אל קרסולי הצבא


סתם עוד פסיק בים הבלוגוספירה

כינוי: 

בן: 24




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2016    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2016

מצטיין עלאק


לפני חודש קיבלתי תעודת מצטיין דיקן בלימודים.

אני מניח שזה אומר שאני איזה גאון, לא? או לפחות אחד שהכל בא לו בקלות.

אחד כזה שלומד שעתיים לפני המבחן, ניגש ומקבל 100.

אז... לא.

בתיכון זה אולי היה ככה. בתיכון החומר היה מספיק פשוט כדי שאוכל לזרוק כל השנה, לחפור על החומר יום יומיים לפני הבגרות, לגשת ויאללה סיימנו.

אבל באוניברסיטה הכל השתנה.

הקורס הראשון שלקחתי היה שוק של החיים. לא האמנתי כמה חומר אפשר לדחוס לתוך קורס אחד מסכן. נשבע שבכל חמשת יחידות הלימוד שלי לא התקרבתי לאפילו חצי קורס.

ויש 24 כאלה. זה נשמע מייאש כ"כ. זה כאילו אתה לוקח את הלימודים לאקסטרים. משחק על Hard Level.

וכשאלה קורסים שמעניינים אותך, נו מילא. בשביל זה הלכת ללמוד.

אבל כמו בכל דבר בחיים, גם כאן יש חלקים שאתה לא כ"כ מחבב.

המתמטיקה.

אוי, המתמטיקה.

המקצוע המסריח הזה שגורם לי להקיז כ"כ הרבה דם.

מי חשב שזה הגיוני לגרום לסטודנטים מסכנים שבסה"כ רוצים ללמוד מדעי המחשב לקחת שמונה קורסים במתמטיקה.

לא אחד. לא שלושה. שמונה קורסים.

אבל, נו, מה נעשה. ככה זה. (כמעט) כולם מתמרמרים על זה כמוני.

 

עם זאת, אני לא גאון. אני לא באמת מצטיין.

האמת שזה פשוט חרשן. אני חרשן מוות. זו תכונה שלא היתה לי בתיכון ורק לאחרונה הצלחתי לפתח תחת וללמוד לשבת עליו לפעמים.

כדי להגיע לציונים שאני מגיע אליהם, אני אונס את עצמי יומם וליל במטרה לנסות להבין עוד יותר את החיה הזאת שאני כ"כ לא מתחבר אליה, המתמטיקה.

 

בחרתי במסלול כביכול טוב בחיים. אני אחרי שירות ביחידה שבערך סללה לי את המסלול לחיים. הביאה לי מקצוע מעולה, ואני מרוויח עכשיו המון ונכנסתי לעשירון העליון.

ואני לומד לתואר ראשון במדעי המחשב כרגע. שזה גם טוב. וזה גם יעזור לי בחיים.

לא מתלונן.

כמעט.

כמעט לא.

טוב, כן.

השילוב הזה של עבודה במשרה מלאה + הקורסים המתמטיים + חברה שוחק אותי לגמרי.

אני עובד 9 שעות ביום, נוהג שעתיים, לומד עוד 4 שעות, מתקלח אוכל ומדבר עם החברה בחפיף - ויאללה למיטה.

ולפעמים אני מלהיב את עצמי עם איזשהו פרויקט אישי שאני לוקח לעצמי. מיותר לציין כמה זמן זה גוזל לי מהזמן הפנוי שגם ככה אין לי.

 

זה קשה. זה לא מאפשר לי לשמור על קשר עם אנשים שאני אוהב. זה לא מאפשר לי להנות ממספיק זמן פרטי עם עצמי.

אז בעצם, אם כ"כ נורא, למה אני לא עוזב את העבודה?

כי האמת שאני סתם בכיין, ובעצם ממש כיף לי בעבודה. היא מעניינת אותי בטירוף.

גם את החברה אני אוהב בטירוף ונהנה לדבר איתה כל הזמן.

גם את המתמטיקה חרא הזה... זה עוד קצת לסבול וזה נגמר.

אני עושה את הדברים שאני עושה כך כי אני אוהב את זה.

אני לא בחור שמסוגל לשבת בבית חודש ולגרבץ.

לא מסוגל לבהות בתיקרה בחוסר מעש.

 

ובכל זאת.

כשאני שומע את האנשים במשרד אומרים,

"כן, בשבת לא עשיתי כלום, ישנתי עד מאוחר ואז ראיתי טלוויזיה כל היום",

אני חושב ברגע הראשון, "יאו. לא משעמם להם עם החיים האלה?".

ואז רגע אחרי אני קולט את עצמי נצבע ירוק.

 

ואז אני שומע את החבר צוות שלי מנהל שיחה עם מישהי במשרד.

"יאו בא לך אולי להיפגש בערב?"

"כן? היום? וואלה מתאים דווקא"

ואז אחרי שזה מחלחל שניה... אני מבין שאולי אני קצת מקנא. אולי קצת הרבה.

 

והחבר צוות אמר לי פעם שזה ממש מגניב שיש לי כ"כ הרבה תחומי עניין ואני משקיע בכ"כ הרבה דברים.

וזה נכון. זה אני. בואו נניח מצב סיטואציה של שבועיים בחוסר-מעש, ללא כל עבודה, לימודים, או סיפוק של תחביב מסוים.

אני יודע שודאי אאבד את שפיותי.

 

אז על מה אני מתלונן? על עומס? על זה שהחיים שלי דיי מעניינים?

אנאערף.

אולי אני סתם אוהב להתבכיין.

נכתב על ידי , 21/4/2016 03:11  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Silent Wind ב-24/4/2016 00:11
 





57,139
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיתי~ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איתי~ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2016 © נענע 10 בע"מ