לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מגמר התיכון אל קרסולי הצבא


סתם עוד פסיק בים הבלוגוספירה

כינוי: 

בן: 22




הבלוגים הקבועים שלי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2014    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2014

חיות עם רישיון


טוב, בהמשך לפוסט הקודם, אני קצת מכריח את עצמי ושבת ולכתוב. אולי אם אני אתאמץ כן יצא משהו.

 

לפני שנה וחצי התחלתי ללמוד לנהוג. כן, אולי נזכרתי קצת מאוחר. מודה.

היה לי מורה מקסים וסבלני, שלימד אותי בערך כל מה שאני צריך לדעת על הכביש.

מלבד ההפעלה המכנית של הרכב הוא הסביר לי גם דרך ארץ. תרבות נהיגה. איך לאותת, איך לפנות, איך להשתלב, איך לסמן. הוא נתן לי הרבה דגשים, ולפעמים היה נראה שהוא מגזים בעדינות שלו על הכביש.

הוא לא נתן לי לעבור את ה-20 קמ"ש בכניסה לכיכר.

רצה שארד ל10 קמ"ש כי יש ילד שמשחק בכדור ליד הכביש.

לא נתן להשתלב, למרות שהיה לי המון זמן ובטוח הייתי מצליח.

דרש ממני לאותת בכל סיטואציה אפשרית, אפילו אם אני לבד ברחוב ואין סיכוי שמישהו יראה.

תמיד אמר שזכויות בכביש מקבלים ולא לוקחים. לפחות חמישים פעם שמעתי אותו אומר את זה.

ותמיד חשבתי לעצמי - סבבה, זה מורה נהיגה, זה לימודים לטסט, זו הדרך התקנית והנכונה לקבל רישיון. אלה הסיסמאות שהוא צריך להעביר. הוא לא באמת יכול להסביר לי שמהנתיב השמאלי אפשר בכיף לנסוע על 120 קמ"ש, ושאם אלמד לחתוך מהר אצליח לחסוך הרבה זמן בכביש.

 

והנה עבר הטסט, וקיבלתי הרישיון, ורק השתוקקתי לרגע שבו תגמר תקופת המלווה.

וזה מגיע, ואני רץ לעשות ביטוח ועולה על הרכב פעם נוספת, והפעם עם הפריווילגיה לנהוג לבדי, מבלי הורים שגורמים לי להרגיש כאילו אני במבחן תמידי.

ואז גיליתי איך באמת נראה הכביש. אני זוכר את הפרצוף המבוהל שהיה לי כשחזרתי מהנסיעה הראשונה.

הולכי רגל שמתפרצים מבין מכוניות חונות אל תוך הכביש כאילו כל יום הוא יום כיפור.

אנשים שחוצים כביש מהיר עם עגלת תינוק.

נהגים שחייבים להספיק את הרמזור, אפילו אם הם ממש עוברים באדום.

מכוניות שכ"כ קרובות אלי שאני מפחד להאט.

בני 17 שהרגע קיבלו רישיון ומעלים את החברים שלהם על הטומבון ונוסעים בחניות.

לא לזה ציפיתי. באמת שהייתי תמים וחשבתי שאנשים עולים על הכביש ע"מ להגיע מנקודה A לנקודה B בצורה הבטוחה ביותר שלא תסכן אחרים.

אוהו, איזה כאפה חטפתי.

 

במשך השנה וקצת שאני נוהג, יצא לי לעשות בערך 4 עצירות חירום.

בראשונה - אב לשלוש הבנות במושבים האחוריים החליט שהוא נכנס לכביש שלי מבלי לבדוק אם אני שם.

בשניה - מכונית עברה בכתום-אדום, והנהגת אחריה היתה בדיוק סימסה אז פשוט עקבה אחרי האוטו שמלפניה, מה שכמעט גרם לי להתנגש בה חזיתית.

בשלישית - מכונית חונה שיצאה אל הכביש מבלי לראות אם הוא פנוי.

והיום - תלמיד תיכון שהחליט שתמרור "תן זכות קדימה" לא חל עליו, שדרות בן-גוריון בבעלות בלעדית של אבא שלו, והוא יכול לפנות לכביש מתי שבא לו, מבלי לבדוק.

כל המקרים האלה היו נגמרים רע אם לא הייתי בולם בזמן. על פי כמה וכמה אם הייתי בדיוק מסמס, או תחת השפעת אלכוהול, או ממש עייף.

 

לפני שבועיים עברתי תאונת דרכים. עוד נהג שפשוט היה חייב לסמס, ולא שם לב שעצרתי בפקק. נכנס לי באוטו מאחור והעיף אותי על האוטו מקדימה.

למזלי לא קרה יותר מדי, קצת כאבים בצוואר ובגב, צילומים בבית חולים, שבוע מנוחה והכל עבר.

אבל זה היה כי הינו בפקק, והוא נכנס בי ב25-30 קמ"ש. בדר"כ מותר לנסוע בכביש ב90 קמ"ש, שזה בעצם אומר שכולם נוסעים על 100-110.

מפחיד אותי לחשוב מה היה יכול לקרות.

 

בכל פעם מחדש אני מוצא את עצמי משקשק מפחד. הלב דופק בחוזקה ואני מאבד את זה. לוקח לי כמה דקות טובות להרגע, ואני בדר"כ עוצר בצד עד שאני נרגע לגמרי.

פתאום אני מבין את כוונת המשורר. המורה נהיגה שלי לא היה סתם פרנואיד.

התנהגות נכונה בכביש היא דבר חשוב. אבל כשאתה נוהג ליד חיות עם רישיון, אתה צריך להיות זהיר פי מיליון.

כי אפילו אם תנהג הכי רגוע והכי בסדר שיש, אין שום ערובה שיהיה בסדר.

נכתב על ידי , 23/8/2014 03:30  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של היקום כולו ב-25/8/2014 22:19
 



פנדורה


יצא לי ביומיים האחרונים לגלוש קצת בישראבלוג.

חלק בלוגרים חדשים, חלק בלוגים שלא עודכנו כמה שנים טובות.

נזכרתי למה אני כ"כ אוהב את המקום הזה.

כי הוא נתן לי את הבמה והמקום לכתוב ולכתוב ולכתוב. את כל מה שיש לי על הלב, מבלי לחשוש יותר מדי.

יכולתי לרשום כאן את המילים שלא העזתי להגיד בע"פ.

והדברים שרשמתי - כאילו נתנו לי את הביטחון לבטא בקול רם.

סוג של יומן אישי, רק שאני נותן לכל המעוניין גישה אליו.

מה רק, שהם לא כ"כ יכולים להתלונן אחרי זה. אלה הם שפתחו את תיבת הפנדורה.

 

פנדורה אמרתי? אז מה כ"כ נוראי בי כבר?

אני חושב שזו הנורה שנדלקת לי כשאני גולש כיום בישרא. שאני כבר לא פנדורה.

כבר אין לי סיפור, גימיק, או סיבה טובה.

אני פשוט התבגרתי.

אני כבר לא בן 16 שחושב שלבגוד זה סבבה.

אני כבר לא צמחוני שרק נהנה לריב עם אנשים על כמה שהם צבועים ורוצחים מהלכים.

אני לא האדם הזה שהיה מכיר אנשים בקצב מסחרר.

אני כבר לא האדם שמתאהב כל יומיים באדם אחר.

אין לי את הקיצוניות הזאת שהיתה. אין לי את התהיות האלה.

אין לי את סערת הרגשות הזאת שגרמה לי לרוץ לבלוג ולהתחיל לשפוך.

 

וזה הגיוני, אחרי הכל. בני 22 לא מתפרפרים.

בני 22 הולכים לעבודה, לומדים באוניברסיטה, וחיים את החיים של הגדולים.

בני 22 לא יושבים בישראבלוג וכותבים על הא ודא.

גם כשהייתי בחטיבת ביניים ויצא לי להתקל באיזה בלוג של זקן כזה, חשבתי לעצמי שהוא מוזר, ושהוא כ"כ רחוק ושונה ממני.

 

וזה דוגרי אחד הדברים שהכי מפריעים לי.

כי אני הכי רוצה לכתוב. ולכתוב ולכתוב ולכתוב, ולא להפסיק.

אבל האש כבר כבתה.

נכתב על ידי , 20/8/2014 02:11  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של snow/white ב-7/10/2014 00:18
 





56,414
הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיתי~ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איתי~ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ