לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

היהודי הנודד

וידויים


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


9/2014

ערד


הדממה המוחלטת שמטילים הרי מואב וגודלם העצום מביאים אותי לחשוב על מוזרות המצב: זה אני, הקטן, שתופש אותם ולא ההיפך. ולרגעים אני גם יכול לחוש בעוצמה את מה שההתאמה הויזואומוטורית המושלמת שלנו מסתירה מאיתנו ביום-יום: שהחיזיון הורוד-כתום שפרוש מולי הוא, בעצם, רק הטלה מתוך מוחי.

 

מצד שמאל אפשר לראות את הארמון הצפוני של הורדוס על שלוש קומותיו. שלושתן חרבות עכשיו אבל היו ימים שהורדוס ראה מתוכן בדיוק את אותה שקיעה שאליה אני מביט. כשהנצח עצם את עיניו לרגע, רק כדי לעפעף, היו בארמון פרסקאות וספריות וברכות מצופות פסיפס וכשפתח אותן שוב, 2000 שנה יותר מאוחר, הארמון גלמוד וחרב ורק אני מביט בו, מאחוריי מכונית שכורה שהגיעה כל הדרך מיפן.

 

ואני נזכר איך פעם טיפסנו מיכאלה ואני למצדה מצד הסוללה אחרי שעת הסגירה. איכשהו הצלחנו להסתנן פנימה והסתובבנו בין החורבות ואני ניסיתי קצת להסביר לה את ההיסטוריה של כל המרד והרומאים ויוספוס שבגד ואז כתב הכול. אבל פתאום, עם הרוח המדברית, שכאן חמה ופחות עגמומית מאשר במכתש, יכולתי להרגיש את הרוחות של הסיקריקים עוקבות אחרינו ומוכה אימה וצמרמורות אמרתי למיכאלה, התמהה על השינוי הפתאומי במצב הרוח שלי, ש-"בואי נעוף מפה כבר". אז ירדנו דרך הסוללה וחצינו את המחנות הרומאיים, שגם בהם רוחות נושבות, ועקפנו את הצוק המתכהה והולך מתחת לארמון הצפוני והקמנו אוהל שבו היא ישנה עירומה, כי איזה חום אפילו באוקטובר, ושועל הציק לנו כל הלילה, מתחנן לאוכל.

 

בערד, מסתבר, בית הקפה היחיד שפתוח הוא גם מאפייה. אולי יותר נכון להגיד שהמאפייה היא גם בית קפה. אני שותה אספרסו להאצת המחשבות ופתאום קולט כמה אני מלוכלך מההסתובבות כל היום במדבר. לידי יושבות שלוש זקנות וצועקות זו על זו בספרדית לוהטת ועוד יותר לידי שש נערות דתיות, בנות 13-14. הן מזמינות פיצות ואני לא מצליח להחליט אם הסיקריקים, אילו היו יודעים, היו בעד או נגד. הפיצות, אני מתכוון. בסוף הארוחה מישהי שואלת מה עם ברכת המזון ומישהי אחת נעתרת. אז הן מבקשות מן המלצרית שתביא להן. לי לא לגמרי ברור מה קורה, אבל המלצרית הרוסייה, בת 25 ויפה מאוד ועם אייפון בולט נעוץ לה בכיס האחורי, לא נראית מופתעת בכלל ושולפת מתחת לאיזה אגרטל שני עותקים של הברכה. שתי הנערות היותר קפדניות קוראות אותה בדממה. ואז הן כולן הולכות. הזקנות כבר עזבו מקודם.כשאני סוגר את הספר והולך, מרכז העיר כבר התרוקן ויש רוח חמה, נעימה. אני מביט לשמיים ומבין שהגעתי לקו בנגב שממנו כבר לא רואים יותר את שביל החלב. באוטו אני מתלבט לשנייה אם לשים מוזיקה אבל בסוף מחליט שאת הנסיעה לתל-אביב אעשה בדממה. ובאמת כל הדרך הכול דומם וחשוך מלבד הבזקי המחשבות שלי והשריקה העבה של הרוח דרך החלון ונהמת המנוע המשתנה עם החלפת ההילוכים.

 

(ערד, 16.9.14)             

נכתב על ידי , 18/9/2014 00:30  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



רוח


נזכרתי במלנכוליה שהייתי נתקף בתקופת הסדיר כשרוח הערב המדברית הייתה מתחילה, תמיד באותה שעה, חמש וחצי. מלנכוליה שמקורה, אני חושב, הוא חשש קדום מפני הלילה. אבל היה בה, יש בה, ברוח הזו משהו מעבר לרמז הקודר על הלילה הקרב, משהו מלנכולי באופן אינטרינזי. זה משהו בדרך שבה היא ממלאת את המרחב שגורם לי להרגיש בודד. נדמה לי. אבל המלנכוליה עכשיו נעימה למדי כי מסביב רק ההרים של המכתש הסגולים בשקיעה – אין חיילים, אין ג'יפים, אין אפודים ונשק.

 

עוד מעט יחשיך ואצטרך ללכת, אבל כרגע המדבר עדיין רק סגול, עוד לא שחור, ואפשר לראות את כדור הארץ מבצבץ מקרקעית המכתש. זה היתרון במכתש – הוא נותן לך להרגיש את  העומק של כל הכדור מתחתיך. רכס ההרים הזה מולי, זה לפתע ברור, הוא החומר של כדור הארץ, אין משהו אחר להסתתר מאחוריו, ואני פתאום מרגיש חשוף לגמרי לכל היקום.

 

מקודם עבר על שביל הפסלים שמאחוריי זוג דתי צעיר בטיול ערבית. זוגות דתיים תמיד מעוררים את קנאתי. יש בהם משהו שלם ושבע רצון. ובזה הם בדיוק בקוטב ההופכי אליי. הדרך הנון-שלנטית שבה תלויה הכיפה על ראשי הגברים והדרך מלאת החן שבה הנשים דוחסות את שיערן לתוך השביס, ההצהרה הגאה שבכך. מכיוון שאני בולט באנושיותי על רקע הסלעים קיוויתי שהזוג יבוא לומר לי שלום ושתתפתח שיחה. אבל הם בעסקיהם שלהם, הבחור עם שיער מתולתל שמתנפנף ברוח המלנכולית והבחורה עם שביס אדום מפתה, ואני נותר רק עם כוס הקפה המתקררת. ולי דווקא היו הרבה שאלות אליהם, אם כי מניסיונותיי הקודמים "לראיין" דתיים אני יודע שתשובותיהם תמיד מותירות אותי חסר סיפוק.

 

בימים האחרונים המרופטות של תל-אביב הייתה יותר מדי עבורי. לא יכולתי לשאת יותר את המדרכות השחורות והחזיתות השחורות והאנשים השחורים מפיח וזיעה. והרעש, כל הזמן רעש. אבל כאן, האבנים הכתומות מתחתיי כל-כך נקיות ומריחות כל-כך טוב והצמחים האפורים לידי נרעדים בעדינות מן הרוח ובלילה אסע לראות את שביל החלב, נוצץ ונקי ואדיש לכל זה, והוא, הוא יביט בי חזרה כמובן.       

 

 (מצפה רמון, 14-15.9.14)

נכתב על ידי , 15/9/2014 23:07  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פיצת מדלן


מכל המקומות,

דווקא בסטורגאטה המטונף והמפחיד,

הידוע לשמצה, כפי שאמרה לי מריה,

דווקא שם עברה אותי לשנייה עננת ריח פיצה

וזרקה אותי לקפה פאר במרכז הכרמל,

איפה שהיינו קונים פיצה ריבועית ועבה עם זית במרכזה

ממוכר ערבי שמדי פעם היה מנענע את תלתליו באיזה טיק.

 

(אוסלו, 27.8.14)

 

 

נכתב על ידי , 12/9/2014 02:02  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בן: 41

MSN:  wjblog




101,084

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להיהודי הנודד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על היהודי הנודד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ