לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The big swell


צילום. ים. אהבה. גלישה.

כינוי:  baba stefa

בת: 31

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2010    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   




הוסף מסר

6/2010

הימים ההם.


אם הייתי יודעת שההתאהבות בו אז תיקח אותי למקום שאני נמצאת בו היום, אולי הייתי נותנת מעצמי יותר בכדי לגרום להאהבה הזאת לקרות.
אבל יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות. לא חשוב כמה חזק נאמין ונרצה בזה. באיזשהו שלב הבועה הזאת תתפוצץ לנו בפרצוף בין אם נרצה או לא.
לאהוב אותו אז - וללמוד לקחים ממנו היום - זה כמו לחשוב איך ומה הייתי עושה אחרת בצילומי הגלישה של פעם. מתי הייתי מתחילה לצלם, איזה גולש יידע לנצל טוב את הגל ועבור מי לא לטרוח.
באיזשהו מקום תמיד ידעתי שהוא אף פעם לא היה איתי. ידעתי ונהניתי לעצום עיניים.
נהניתי לגלות בו רבדים חדשים שהגניבו אותי וגרמו לי לרצות להיות איתו עוד יותר.
בין אם זה טירוף הגלישה שתפס אותי חזק, האהבה שלו לבישול או הביתיות הפשוטה הזאת, היכולת להפוך כל מקום חדש למוכר, חמים וביתי.
הוא היה הסופרמן שלי באותו הזמן.
חליפה כבר הייתה, רק בלי גלימה ו'S' של סרסור, הכוח המיוחד שלו שנתן לו דרייב והעיף אותו היה הגלשן והשטויות הילדותיות שהיה שולף משום מקום. :)
אני זוכרת בדיוק כל מדבקה ואיפה היא הייתה ממוקמת, וכל סיפור מאחוריה.
באמת אהבתי אותו. גם כשלא הגיע לו.
איך זה שבדיעבד אנחנו לומדים יותר לקחים ?
במצלמת הסוני הראשונה הייתה אפשרות לצלם ברצף רק שלוש תמונות. אפשר היה להגדיר את גודל התמונה ולהוסיף לה שני צבעים אבל בזה אף פעם לא השתמשתי.
תמיד הוא היה אומר לי להתחיל לצלם מהרגע שבו הוא היה עולה חזרה על הגל. אבל זה תמיד היה משתנה. הוא יכול היה לרדת גל ולעשות איזה ביצוע מפתיע שלא הייתי מצפה לו, אז הייתי מצלמת רק את הרסיסים הנותרים ועוד שתי תמונות לא חשובות.
בעיניי, לתפוס גם את הרגעים האלה, זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי להוציא מעצמי. הייתי כל כך מוצפת באדרנלין לנוכח המראה המדהים הזה של חבורת ילדים פראיים במים- עושים קסמים עם גלשנים.

חוף ארגמן תמיד היה חוף מוכר וקרוב.




הייתי מבריזה מהבי"ס עם חברים בבוקר כשלא היה משהו חשוב ללמוד, היינו מוצאים לנו איזו פינה נידחת, פושטים מעלינו את מה שאפשר ורובצים במים כמו מדוזות עצלניות.
לא עושים כלום מלבד ליהנות מהשמש וצוחקים על זקנים שעושים תרגילי מתיחות בחוף.
גם עליהם למדתי שיעור חשוב בתקופה הזאת שצלמתי.
להגיע ב5 בבוקר לחוף, כשממש קר וכשאין אף נפש חיה ברחובות, והחברים היחידים שלך באותו הרגע זה החבר'ה המבוגרים האלה, זה באיזשהו שלב מלמד אותך לקח או שניים לגבי היחס שלך אליהם בעבר.
בשעות האלה כבר חשוך. אבל בדר"כ היינו יורדים מוקדם כדי לראות מה מצב הים, לחמם את הגזייה לאיזה קפה קצר ואז לקראת 5 וחצי/רבע ל6 הוא כבר היה מבקש ממני לרכוס לו את החליפה ולמצוא שאריות שעווה על החוף.
מצחיק. גם היום אני עושה את זה.
מה בעצם השתנה פה ? אם אזיז הצידה את הלב השבור והשייכות המיוחדת למישהו אחד מסויים אני מניחה שהדברים פשוט נשארו אותו הדבר.
אה, והמצלמה/העדשה החדשות שעושות לי חיים בהרבה יותר קלים עכשיו. :)





קיץ 2009 היא נקודת ההשוואה שלי לגלים טובים. במבט לאחור והתבוננות בתמונות, לא תמיד הגל היה טוב, רובם היו גלים סגורים והסוואלים של הקיץ בארגמן היו מפנקים רק לעיתים רחוקות, בדר"כ בערב.
&nbsp;נדמה כאילו הקיץ מתעכב מלבוא ולהביא איתו את הבקרים הקסומים עם גל של חצי, נקי מגולשים וילדים שמסתבכים אי שם בקצף.





מה השתנה ? &nbsp;
לכל דבר קטן הייתה משמעות וחשיבות. הייתי מאוהבת. גם בגל המצ'וקמק ביותר מצאתי יופי ולא היה לי אכפת כמה טחינות תחת הג'ורה הם חטפו, הכל היה פשוט מושלם.
ידעתי שהאהבה הזאת לא תחזיק לנצח ושנחיה ביחד מאושרים. אין ערבויות לכך בחיים הלא צפויים האלה.
מה כן נשאר חזק ואיתן עבורי ? ללא ספק, צילום ואהבתי ההולכת ומתגברת לגלישה. לזה אני לא דואגת, זה לא הולך להעלם בזמן הקרוב, לא עם ה100-400 המתוקה שלי, שרק מחכה לפעילות. :)






נכתב על ידי baba stefa , 16/6/2010 16:40  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




634
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה , סיפורים , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לbaba stefa אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על baba stefa ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ