לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The big swell


צילום. ים. אהבה. גלישה.

כינוי:  baba stefa

בת: 31

MSN: 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2010    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   




הוסף מסר

6/2010

הימים ההם.


אם הייתי יודעת שההתאהבות בו אז תיקח אותי למקום שאני נמצאת בו היום, אולי הייתי נותנת מעצמי יותר בכדי לגרום להאהבה הזאת לקרות.
אבל יש דברים שפשוט לא נועדו לקרות. לא חשוב כמה חזק נאמין ונרצה בזה. באיזשהו שלב הבועה הזאת תתפוצץ לנו בפרצוף בין אם נרצה או לא.
לאהוב אותו אז - וללמוד לקחים ממנו היום - זה כמו לחשוב איך ומה הייתי עושה אחרת בצילומי הגלישה של פעם. מתי הייתי מתחילה לצלם, איזה גולש יידע לנצל טוב את הגל ועבור מי לא לטרוח.
באיזשהו מקום תמיד ידעתי שהוא אף פעם לא היה איתי. ידעתי ונהניתי לעצום עיניים.
נהניתי לגלות בו רבדים חדשים שהגניבו אותי וגרמו לי לרצות להיות איתו עוד יותר.
בין אם זה טירוף הגלישה שתפס אותי חזק, האהבה שלו לבישול או הביתיות הפשוטה הזאת, היכולת להפוך כל מקום חדש למוכר, חמים וביתי.
הוא היה הסופרמן שלי באותו הזמן.
חליפה כבר הייתה, רק בלי גלימה ו'S' של סרסור, הכוח המיוחד שלו שנתן לו דרייב והעיף אותו היה הגלשן והשטויות הילדותיות שהיה שולף משום מקום. :)
אני זוכרת בדיוק כל מדבקה ואיפה היא הייתה ממוקמת, וכל סיפור מאחוריה.
באמת אהבתי אותו. גם כשלא הגיע לו.
איך זה שבדיעבד אנחנו לומדים יותר לקחים ?
במצלמת הסוני הראשונה הייתה אפשרות לצלם ברצף רק שלוש תמונות. אפשר היה להגדיר את גודל התמונה ולהוסיף לה שני צבעים אבל בזה אף פעם לא השתמשתי.
תמיד הוא היה אומר לי להתחיל לצלם מהרגע שבו הוא היה עולה חזרה על הגל. אבל זה תמיד היה משתנה. הוא יכול היה לרדת גל ולעשות איזה ביצוע מפתיע שלא הייתי מצפה לו, אז הייתי מצלמת רק את הרסיסים הנותרים ועוד שתי תמונות לא חשובות.
בעיניי, לתפוס גם את הרגעים האלה, זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי להוציא מעצמי. הייתי כל כך מוצפת באדרנלין לנוכח המראה המדהים הזה של חבורת ילדים פראיים במים- עושים קסמים עם גלשנים.

חוף ארגמן תמיד היה חוף מוכר וקרוב.




הייתי מבריזה מהבי"ס עם חברים בבוקר כשלא היה משהו חשוב ללמוד, היינו מוצאים לנו איזו פינה נידחת, פושטים מעלינו את מה שאפשר ורובצים במים כמו מדוזות עצלניות.
לא עושים כלום מלבד ליהנות מהשמש וצוחקים על זקנים שעושים תרגילי מתיחות בחוף.
גם עליהם למדתי שיעור חשוב בתקופה הזאת שצלמתי.
להגיע ב5 בבוקר לחוף, כשממש קר וכשאין אף נפש חיה ברחובות, והחברים היחידים שלך באותו הרגע זה החבר'ה המבוגרים האלה, זה באיזשהו שלב מלמד אותך לקח או שניים לגבי היחס שלך אליהם בעבר.
בשעות האלה כבר חשוך. אבל בדר"כ היינו יורדים מוקדם כדי לראות מה מצב הים, לחמם את הגזייה לאיזה קפה קצר ואז לקראת 5 וחצי/רבע ל6 הוא כבר היה מבקש ממני לרכוס לו את החליפה ולמצוא שאריות שעווה על החוף.
מצחיק. גם היום אני עושה את זה.
מה בעצם השתנה פה ? אם אזיז הצידה את הלב השבור והשייכות המיוחדת למישהו אחד מסויים אני מניחה שהדברים פשוט נשארו אותו הדבר.
אה, והמצלמה/העדשה החדשות שעושות לי חיים בהרבה יותר קלים עכשיו. :)





קיץ 2009 היא נקודת ההשוואה שלי לגלים טובים. במבט לאחור והתבוננות בתמונות, לא תמיד הגל היה טוב, רובם היו גלים סגורים והסוואלים של הקיץ בארגמן היו מפנקים רק לעיתים רחוקות, בדר"כ בערב.
&nbsp;נדמה כאילו הקיץ מתעכב מלבוא ולהביא איתו את הבקרים הקסומים עם גל של חצי, נקי מגולשים וילדים שמסתבכים אי שם בקצף.





מה השתנה ? &nbsp;
לכל דבר קטן הייתה משמעות וחשיבות. הייתי מאוהבת. גם בגל המצ'וקמק ביותר מצאתי יופי ולא היה לי אכפת כמה טחינות תחת הג'ורה הם חטפו, הכל היה פשוט מושלם.
ידעתי שהאהבה הזאת לא תחזיק לנצח ושנחיה ביחד מאושרים. אין ערבויות לכך בחיים הלא צפויים האלה.
מה כן נשאר חזק ואיתן עבורי ? ללא ספק, צילום ואהבתי ההולכת ומתגברת לגלישה. לזה אני לא דואגת, זה לא הולך להעלם בזמן הקרוב, לא עם ה100-400 המתוקה שלי, שרק מחכה לפעילות. :)






נכתב על ידי baba stefa , 16/6/2010 16:40  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מזכיר לי.


יש ימים טובים ויש ימים טובים פחות.
אלה ימים מהסוג שחולפים עלינו כמו סופת חול חותכת שלא מהססת לסרס אותנו.
התיסכול והפחד מהלא נודע מחניקים, ותחושת חוסר הוודאות מעוור, מוביל למעשים מטופשים, למחשבות חסרות שליטה.
ולהיות תקוע עם עצמך בימים כאלה, ברגע הזה, זה כמו להיות מוצב במקום המפחיד ביותר שאתה חושש ממנו, חסר אונים מול עצמך, כלוא וכבול בשרשראות בלתי נראות שאיש לא יכול להתיר, אפילו לא אתה.
אז לוקחים נשימה עמוקה. כזאת שממש ממלאת את הריאות באוויר טוב. ועוד אחת. הנשימה השלישית כבר מצליחה להרגיע את הגוף ולאזן את פעימות הלב המבולגנות ולרגע נדמה שאפשר להמשיך את היום כאילו כרגיל, ולכמה שעות נדמה כאילו המצב בסדר, בשליטה, עד שהצביטה המעיקה בלב חוזרת לה והפעם מתעקשת להשאר.
סוחבים עוד קצת. עוד קצת והיום נגמר.
בילינו כל היום בחוץ עם חברים, העיקר לא להיות תקועים עם עצמנו. והקשבנו והינהנו, ואכלנו ושתינו, צחקנו, בכינו, הקשבנו, שתקנו. הנחנו את הבושה שלנו במקום רחוק מאוד מאיתנו, אבל היא תמיד הייתה, מציצה, מזכירה לנו שהיא כאן והיא לא הולכת להעלם עד שייעשה מעשה בנוגע אליה ויכפר על הכל.

הים -
משכיח ממני
הכל.

את כל הכאב והפחד, והדמעות המחניקות שהזלתי היום בשירותים צפופים. את כל הפחדים, את כל הסודות, את כל החרטות והאשמות.
לים - מגיעים מלוכלכלים, ועוברים תהליך ליטוש בלתי נראה ומורגש, עד שמתנקים. אפילו אם זה לרגע קצר.
לזמן יש נטייה לאמוד מלכת, לעצור את העולם, להקפיא הכל מלבד את הגלים שנשברים בזווית מצחיקה קרוב לחוף בגלל הרוחות הצפוניות החזקות,
ואין אף אחד בעולם הזה חוץ ממך ומהגלים הזוויתיים הללו, אתה לגמרי לבד, עם לב שפועם נחמד, ובטן רגועה מכיווצים ולחצים, כתפיים רפויות וראש צלול. בריא מפחדים.

הים-
מזכיר לי כמה
טוב לחיות.

וגם כשאחזור הביתה אל עצמי, אחרי ניסיונות עקשניים להמנע מהבלתי נמנע,
אני עוצרת ונוצרת עמוק עמוק לתוכי את השעה הקצרה של השכחה המופלאה בחוף הביתי, עם הגלים המצחיקים והרוח המציקה.
כי ככה זה בים. קשה שלא להיות ולא לרצות לחוות. דברים פשוט קורים מעצמם. בין אם נרצה או לא, לים אנרגיות משלו ולא תמיד מתמזג עם שלנו. אז אני לא יודעת איך, כי אין ספק שזה משהו גדול יותר מאיתנו, שפשוט הופך את הכל למתאים, כמו כפפה ליד.

פיקס.






נכתב על ידי baba stefa , 11/6/2010 20:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חודש מאי. כמו שצריך להיות.


Vasili Skurinzok May 2010




















































חודש מעולה :)


נכתב על ידי baba stefa , 10/6/2010 11:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Anything you can do I can do better


לא נמאס לכם לעשות את אותו הביצוע כל הזמן תגידו ?

הרי זה לא סוד שנשים טובות יותר. D:
אלו רק הדיעות הקדומות שמעכבות אותנו מאחור. אבל לא עוד.
אם יש דבר אחד שאני לא יכולה לסלוח עליו זו התנשאות ופגיעה מכוונת באחר.
לצערי נתקלתי בלא מעט שחצנים בחוף שהרימו גבה למראה בחורה עם גלשן. למה, מה מפריע לך ?
אולי זו ההססנות שמונעת מהן לרדת גלים, אבל בסוף הן עושות את זה, והן עושות את זה בגדול !
במקום לקטול ולהיות נבלות כמו שגברים יודעים להיות, תפרגנו קצת, תשפרו להן את העמידה והכיפוף בברכיים במקום לזרוק איזו הערה מסרסת במים שתהרוס להן את כל היום.



רון ישראל.




אני מסירה את הכובע בפניכן;
על האומץ שיש לכן לשבת במים, בשמש הקופחת, עם חבורת גברים מלאי טסטוסטרון שלא רואים בעיניים לפעמים ולא חושבים פעמיים לפני שהם פולטים. (הו, וכמה מהר הם נוטים לעשות את זה לפעמים...)





הקרדיט הוא כולו שלכן.
מהפסיעה הראשונה במים עד לגל הראשון המספק כל כך שאתן יורדות בשלמותו.




לין ימין.





 
shira blatch & maya gilat






מימין אופל פיינגולד.



נכתב על ידי baba stefa , 10/6/2010 06:06  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עד הסוואל הבא.



בשנה האחרונה הכרתי כמה זוויות התבוננות שונות בתחום הגלישה,
מעבר לצילום וההתרועעות עם החבר'ה הגולשים, הצעירים והוותיקים בתחום, אני גאה לומר לעצמי שרכשתי כמה תובנות חיוניות בעניין.
יש לחלק מהאנשים נטייה להסתכל, לקבל ולהתייחס לחיים כמובנים מאליהם. מה שאתה רואה- זה מה שאתה מקבל. מן גישה "זרקנית" כזאת שבעיניי מתייחסת בחוסר כבוד לחיים.
מבחינתי, בתור אחת שלא גולשת, אבל שואפת לנשמה שלה עם כל טרמפ לחוף את הגלישה, לעמוד על הגלשן ולדפוק איזה פלוטר או להתחבק עם איזה צינור נצחי שנמשך בדיוק 4 שניות, זה הדבר הכי לא מובן מאליו.
אם יש משהו שאני באמת טובה בו, שאני באמת מתרגשת ממנו, זה לצלם את הילדים המתחילים במים. משהו בעיניים שלהם, החוסר ביטחון, התמימות, החיוך המדהים שמתפרש להם על הפנים ברגע שהם מצליחים לעמוד על הגלשן מבלי ליפול ממנו - זה שווה את העמידה הממושכת בחוף, הלפעמים מיואשת, אבל כל כך מספקת ברגעי האושר הקטנים שלהם.
ללמוד את המיומנויות שהילדים הפראיים האלה רכשו במים זו החלטה, זו אחריות, זו הקרבה שהם לקחו על עצמם, אבל זו בעיקר אהבה.
יש אנשים כשהם אוהבים משהו הם הולכים איתו עד הסוף. הם מסוג האנשים שמכניסים נשמה לכל דבר שהם בוחרים לעשות בחיים. אפשר ממש להרגיש את זה, את הפעימות לב שלהם, ולא רק בגוף אלא גם בגלים עצמם שהם תופסים. כל אחד יכול ללמוד לגלוש וטכנית להיות ממש טוב בזה, אבל תמיד יהיה להם חלל חסר.
הם לא יהפכו הכל לכל כך חי באותו הרגע, כמו אותם אנשים בודדים, גולשי הנשמה האלה, הם אלה שמסוגלים לגרום לי, בתור צופה אובייקטיבית לחלוטין שמניחה לרגע את המצלמה בצד, להחסיר פעימה עם כל גל שהם יורדים.
אני יכולה לספור על כמה זוגות ידיים טובות את הפעמים שבהן עמדתי פעורת פה, עם מצלמה שמוטה במורד היד, למראה גלים אדירים,למשמע צרחות אושר, להתמוגגות מווילונות מים אדירים מתעטפים ונעטפים, עוטפים ילדים שזוכים לצאת מצינורות האש האלה עומדים, כפופים, שכובים, בחצאי רגל ברך, רק תנקבו בשם והם עשו את זה.
כל כך הרבה רגעים "מפוספסים" אבל אם זאת נצורים עמוק עמוק בלב.
כמה יופי יש בגלישה.
אם מניחים את התחרותיות והנסיונות המכוערים להוכיח כמה טובים אנחנו, למעשה זה ממש פשוט.
גולש אחד אמר לי פעם, שלא חשוב כמה חופים נבדוק, כמה זמן נבזבז בחיפוש אחר הגל הטוב ביותר, החוף הראשון שנבדוק זה החוף שאליו נחזור. הרי באת כבר לים, אז תכנס למים ותגלוש. למה לבזבז זמן ?..
הגלים בישראל כאלה חמקמקים ונדירים, עד שהם כבר מגיעים הם בורחים לנו מבין האצבעות עוד לפני שהספקנו להתענג עליהם. אני רוצה להאמין שכל גולש מעריך גל טוב, אבל אני באמת מאמינה שהגולש הישראלי עם כל יתרונותיו ומגרעותיו, באמת יודע להעריך שקע כשהוא נכנס.
אין מה לעשות - ישראל לא מבורכת בגלים. אנחנו לא חיים באיזורי אוקיינוס שופעי גלים שבהם אין רגע מנוחה מהגלישה, אנחנו חיים באיזור מלחמה שגם הים עצמו בכסח עם עצמו. זה לא הופך אותו לפחות נחשק, דרך אגב. :)
ניתנה לי הזכות להתחבר לכמה מהאנשים הטובים ביותר בתחום. קשה להסביר את תחושת השייכות המופלאה הזאת. כל אחד אוהב להרגיש את תחושת ההתרוממות הזאת, ואני בתור צלמת בכלל מתפעלת מהנכונות שיש לאנשים לדחוף אותי קדימה וללמד אותי על גלישה והתחום בכלל.




אני חייבת להיות כנה עם עצמי,
בהתחלה כשרק הגעתי לחוף ושמעתי את השם ואסילי לא ידעתי למה לצפות. זה היה באותו יום עם צינורות השוקולד האדירים שנפערו ונראו כל כך חשוכים מבפנים, כל כך טעימים שאפילו לי פתאום נהיה חשק להכנס ולהנות מזה קצת.
ראיתי בחור צעיר צהוב ראש שקורע את הים, שנותן מעצמו את מלוא הכוח והאנרגיות גם בגל המצ'וקמק ביותר.
בלי צל של ספק זה מחזה שמושך את העין וגורם לי לרצות מזה עוד. ביררתי עליו מעט עם חברים ובפייסבוק, ראיתי כמה תמונות אדירות יש לו, כמה תמיכה ופרגון הוא מקבל מגדוד החברים שלו, ואיפשהו זה צבט לי אבל גם גרם לי לחשוב על הצד השחצני בדבר. בחור כל כך נערץ, מה כבר יש להעריץ בו? במה הוא שונה משאר
הגולשים ?
במשך תקופה רק שמעתי ושמעתי עליו דברים. לא העליתי על הדעת שהבחור הצעיר הזה הוא למעשה חירש, לא היה לי מושג מה עבר עליו בחיים, כמה גלישה זה חלק גדול מהחיים שלו ושלמעשה הים זה ה"Happy place" שלו.
האירו את העיניי, ואז הגיעה החבטה האיומה בבטן, כל רגשות האשמה התחילו לחלחל, ותאמינו לי- להרגיש יותר רע מזה לא יכולתי. לשפוט אדם לפני שמכירים אותו זו טעות נפוצה. אבל להתיימר להכיר בנאדם לפני שבכלל נהיה לי שמץ של מושג מי הוא זו ה-טעות.
אני יכולה לנקוף לזכותי, מעצם היותי אדם רגיש שמתחבר לכל נפש בועטת בעולם הזה, שבמשך תקופה לא קצרה באמת הרגשתי רע עם עצמי. ניסיתי להבין עם עצמי למה עשיתי את זה, ואם היו עוד אנשים בחוף שהרמתי גבה עליהם מבלי להבין מול מי אני עומדת.
ברגע שנודע לי שהוא חירש מייד הרגשתי צורך עז לכפר על ההתנהגות המכוערת שלי וניסיתי להתמקד רק בו, איפשהו ניסיתי לפצות על כך בכמה שיותר צילומים לא חשוב כמה מטופש זה היה באותו הרגע. אבל זה עזר. כעסתי על עצמי מספיק זמן בעקבות השפיטה הזאת, עד שסלחתי לעצמי.
ככל שהזמן חלף והשהות בים גברה, וההתחככות איתו נהייתה נעימה יותר, בין אם זו קריצה מהמים או ניפוף לשלום, כמו הבעת תודה על זה שהוא כאן חלק מהים, שאני גם כאן, חלק מהחוף, הים, האנרגיות, המה שזה לא יהיה סלח על הכל והביא איתו כמה מהצילומים החזקים ביותר שלי.
להיות חירש בעולם שומע זו משימה לא פשוטה. בייחוד כשאתה ילד מתבגר, ומטבענו כילדים זה לחשוב שכל העולם נגדנו וכמה אנחנו שונאים את ההורים שלנו ואת העולם בכלל, כי אף אחד לא באמת מבין אותנו. תתארו לעצמכם מה זה לחיות כילד לא שומע בסביבה רואה ושומעת כפליים טוב ממך.
אני לא מקנאה באף אחד, ובטח שלא בו.
אבל לראות אותו שם במים, כל כך בטוח, חזק, לא מפחד מאף אחד, זה מראה כל כך מעורר השראה שלא מהסס לצבוט את הלב עם כל התפעלות עוצרת נשימה.
כבר צלמתי גולשים חזקים בתקופה הזאת, אבל משהו בילד הזה גורם לי לחשוב שלא ראיתי מישהו כל כך צעיר שגולש בכזאת כמיהה, אהבה , חסר פחד לחלוטין ועוצמה כזאת. ועל כך אני מסירה בפניו את הכובע.




הילד הזה הגיע לכאן כדי לשנות תפיסה מאוד מעוותת שיש לאנשים. להיות חירש משמע להיות נכה, ברגע שמאבדים חוש אחד שאר החושים מתחדדים ומיומנויות אחרות נרכשות עם הזמן, ואם הוא יאמן את עצמו מספיק חזק ובנחישות, אם הוא ילמד לבטוח בעצמו ובים, הוא עוד יגיע רחוק.
אני לא חושבת שאנשים מודעים למה שהוא בעצם עושה כאן. איזו מהפכה נרקמת מתחת לפני השטח.
כל כך הרבה קולות חירשים הולכים להשמע בעקבות התופעה הזאת שנקראת ואסילי, כמה הזדמנויות הולכות להחטף, כמה אושר יתפרש על פרצופים מחוייכים.
ואסילי, רוכב החופש, רוכב אל חופש מדיעות קדומות ופרצופים עקומים של אנשים עייפים שלא מוכנים לתת ביטוי ותנועה בקרב אנשים שונים.

אני חושבת שצפוי לנו עתיד אופטימי יותר בקהילת הגולשים, לא רק בזכותו אלא בזכות עוד רבים טובים אחרים שפועלים כנפש חייה אחת, שמשקיעים שעות נוספות מהיממה שלהם כדי לגרום לבית הימי שלנו להיות טוב יותר ממה שהוא כבר.
אז עד הסוואל הבא בואו נשאיר בבית את כל הכעס והמירמור שלנו מחיי השגרה ופשוט נהנה.
נכתב על ידי baba stefa , 9/6/2010 19:19  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





634
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה , סיפורים , טיולים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לbaba stefa אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על baba stefa ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ