לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  Tiny Angeles(פרק שני)

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2010

פרק שני - Butterfly fly away


בל הביטה מהאשנב. לשמים היה צבע של כתום-ורוד-סגול מדהים כמו של עננים בעת זריחה והנוף עצמו זהר בגוון לבן-כסוף-כחלחל בגלל אור הירח. על ענף של עץ אשור מול החלון עמדה ציפור שחורה. היא צייצה בהתרגשות כשנחה לה על עדן החלון, התעופפה משם וצנחה על ענף מרוחק לאחר מכן. בל לא יכלה לעקוב אחרי דמותה שנבלעה בחשיכה, אמנם קווי המתאר של נוצות כנפיה הבוהקות עדיין נראו בצורה קלושה בעיניה.

היא הרגישה משועממת. כל כך משועממת עד שחשבה כי חוסר המעש מנקר בבשרה ופורם את כל החיים שלה ביד קשה ומחוספסת. היא נפלה על המיטה בעיניים עצומות וניסתה למצוא נושא מלהיב להרהר בו אך נכשלה. בל העדיפה לטייל ברחוב ולחכות לגשם זלעפות, להנות מהברד שדופק על חלונות הבתים ולצפות בברקים שגוררים אחריהם נהמות פחד של ילדים רכים; היא רצתה להתעורר בבוקר ולהכתים בבוץ מגפיה שלג טהור ונקי – ואולי לפעמים גם בדם, כשהעניין נחוץ. הסימנים האדומים סביב ידיה המשיכו לצרוב לאחר שהסירו ממנה את האזיקים והחזות הקשוחה שלה כמעט התפוררה. הדבר היחיד שהחזיק אותה מלפרוץ בצרחות מרוב שעמום היה העובדה שהנער האחראי עליה ודאי צופה בה מעבר לעדשה של מצלמת האבטחה – מה שהוביל אצלה לסלידה ממנו.

"מה את עושה?" היה זה הנער שהופיע משום מקום, עוטה ארשת אווילית.

"אתה כבר סומך עליי," בל אמרה בעודה ניגשת לעברו. "מאוד מסוכן לסמוך על האנשים שאתה מכיר..."

"מה הכוונה?" הוא קטע אותה. המבט השואל והחשדני שלו הלחיץ אותה מעט – אך היא השתדלה לשמור על מבט אטום וחסר הבעה.

"באותה קלות שבה הם יכולים לתמוך בך הם יכולים גם להרוס אותך." היא אמרה והתקרבה אליו בעוד מספר צעדים. "אבל אתה עדיין מחזיק אותם קרוב מאוד אליך."

ככל שהיא התקדמה אליו כך הנער נרתע לאחור. כשגבו נתקל בקיר ולא היה לו לאן לברוח הוא לא ידע מה לעשות. בל נצמדה אליו והעבירה את אחת מידיה הקרות על פניו – אך היד השנייה שלה התהדקה סביב הסכין הכסוף שנח בכיס חצאיתה. שפתיה התעקלו בחיוך קל שלא השפיע על עיניה – שמא תסגיר את עצמה שלא במכוון. היא הרימה את מבטה החד אל גובה עיניו בעוד ידה החיוורת החליקה על כף ידו והוציאה את הסכין ברחש עדין. הנער היה כה ממוקד בפניה שלא שם לב איך התירה את יריעת הארגמן שעטפה אותו –  מה שגרם לבל להרגיש דיי מרוצה.

"היה נעים להכיר..."

 

האוויר היה דחוס וקר כאשר רוי פסע לאורך השדרה; צעדיו נקשו על מרווחי הבטון הצרים שכעת נתמלאו במים וגברו על רחש צרצרים טורדני. הוא יצא לשבת בבית קפה כדי שיוכל להנות מהמשקה הלוהט יחד עם עיתון בשעות המאוחרות של היום. נשימותיו החרישיות הדהדו ברחבי הסמטה הריקה. לרגע נדמה היה לו כי הרוח משיבה להן בצרחות בעודה פורעת את שיערו – אך הדבר לא עניין אותו.

רוי התיישב מול אחד מהשולחנות המעופשים בבית קפה "סול" בקצה הרחוב. המקום באמת התאים למנוחה ביום של קור עז – חמים, מאוורר, האווירה נעימה והמוזיקה המתנגנת ברקע מרגיעה. בשולחנות שמסביבו ישבו אנשים עמלים – חלקם מקלידים על המחשב, חלקם מדברים בטלפון הסלולארי שלהם אך הרוב סתם התבטלו בדיוק כמוהו. מלצרית ניגשה אליו בהליכה מעט מרושלת, צעירה וקלילה שהוא זיהה במהירות.

"דיאנה?" הוא שאל את הבחורה שעמדה מולו וקם לחבק אותה. "זאת באמת את?"

המלצרית הברונטית חייכה וחיבקה אותו. "רוי! לא ראיתי אותך מאז ה..." היא אמרה וההתלהבות בקולה ירדה. "ההלוויה של אמילי."

"כן," רוי כחכח מעט בגרונו. ניכר היה לראות שהוא העדיף שלא להזכיר לעצמו את אמילי ולכן השתדל להחליף את נושא השיחה במהירות.

"מה את עושה במלצרות?" הוא צחק. "לא הלכת ללמוד פסיכולוגיה או משהו דומה?"

"אה-הא." היא צחקה. "עדיין לא סיימתי עם הלימודים ואני צריכה לפרנס את עצמי איכשהו. מה אתה עושה?"

"גם... לומד." רוי השיב בפשטות ואז המשיך בנימה צינית: "כאילו שיש עוד משהו לעשות אחרי שמסיימים את התיכון."

"שמעת משהו חדש מהחקירה של זאת שהרגה את אמילי?" דיאנה שאלה. "אני מלא זמן מנסה לשמוע מזה ולא הולך לי כל כך."

"טוב," רוי פתח. "לפי מה שאני יודע היא במן מעצר – אבל אף אחד מגלה שום דבר. לדעתי הם סתם מסתירים משהו..."

"יכול להיות," דיאנה פסקה. "אני מאמינה שאם נעשה קצת יותר מאמצים ובאמת נדחף את האף שלנו נצליח לגלות מה הולך לשם."

"כן, אני באמת רוצה לדעת למה רצחו אותה..." רוי אמר.

 

הנער פקח את עיניו ומיד נשם עמוקות. הוא הרגיש איך האוויר ממלא את דפנות ריאותיו וצורב אותן באיטיות מתמשכת וכואבת. גופו הוטל על רצפת הפרקט הקרה שהעבירה רעד לאורך עמוד שדרתו. כשהפנה את מבטו הנער הבחין בסכין שנחה בתוך שלולית דם – ולאחר מכן שם לב כי חולצתו מגואלת באזור החזה, למרות שכל הפרטים הללו לא היוו משמעות מסוימת.

"בל!" הוא צרח ולאחר מכן נאנק בכאב. "מה לעזאזל עשית לי?!"

"אתה לא צריך לצעוק, אני כאן." היא אמרה תוך כדי צחקוק ילדותי. "וניסיתי לפצוע אותך כדי שאני אוכל לצאת מכאן."

הנער שמע קול של חיכוך מתכות ונחרד. בל הסירה סיכה מראשה ולאחר מכן קיפלה אותה כדי שתוכל להשחיל דרך חור המנעול. היא סובבה אותה מספר פעמים וניסתה לפרוץ אותו – אך גילתה שיש דבר מה המפריע למלאכתה. בל דחסה את הסיכה אל מקום עמוק יותר בתוך החור וסובבה בחוזקה עד ששמעה צליל שבישר על כך שהצליחה.

"מה את עושה?" הנער שאל אותה. "מה זה כל הקולות האלה למען השם?"

"אני פורצת את המנעול." היא השיבה בקלילות. "אני אתגעגע אליך..."

נכתב על ידי Tiny Angeles(פרק שני) , 1/6/2010 20:03  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לTiny Angeles(פרק שני) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Tiny Angeles(פרק שני) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ