לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחסומי רוח



כינוי:  Yela

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2012

It hurts like a jet plane taking off


Door shuts, here we go
Same old one hit we know
Cut, slice, roll the dice
Nothing worse than ending nice
Floors, flags, world in bags
Open wounds and shattered rags
Here we go again
Here we go again

It hurts like a jet plane taking off

עצוב שרק החשד שיש מנטליות כזו בינינו עכשיו עושה לי קצת חרא ורצון גדול לשאול כמו ילדה קטנה מה עשיתי.
מצחיק שאני דואגת כל כך, כמו פולניה מזויפת טובה, אבל זה לא מזויף, אני חושבת. אני באמת לא רוצה בזה.
או שאולי אני פשוט מחפשת תירוץ.
אני לא צריכה את זה יותר. אני לא צריכה את זה יותר. אני לא צריכה את זה יותר. זה מטריף, היצר האנושי הזה לרצות עוד ועוד ולהתקבע במחשבה שלמה לא אם אפשר. אוהו, כמה סיבות ללא קפצו לי בראש רק בזמן כתיבת המשפט הקצרצר הזה. אין מה לעשות, צריך להילחם בכל מה שהיצרים חסרי ההיגיון מבקשים ממני ימים ולילות. טוב, אולי לא ימים ולילות, אבל לפחות כמה שעות בכל כמה זמן. טוב, אולי לא כמה שעות, אבל לפחות שעה.
או שאולי אני פשוט מעדיפה לחשוב שזה מה שהם מבקשים ושהם מבקשים את זה יום ולילה בשביל שיהיה לי תירוץ לעשות את זה.
אני סתם מצפה ליותר מדי כדי לפצות על דברים שכבר קרו. אבל זה לא סתם, זה יותר מסתם. זה הכל. זה המפתח להבנת כל מה שהקשר הזה הופך אותי להיות. אבל זה מוצדק. זה פשוט כי הדברים לא נשכחים כל כך מהר ותקופה אחת טובה לא מוחקת את כל הרעות שלפניה. מילה אחת יפה לא מוחקת התעלמויות שלמות ומחווה של חיוך לא מעלימה בכי נוראי וכואב שלא הרפה ממני באופן עקבי. אין מה לעשות, ככה העולם עובד. לצערי, כי אולי הייתי מעדיפה לשכוח מזה ודי. ככה התנהגתי הרי חודשים על גבי חודשים, כאילו דברים שאנשים עושים לי משפיעים עליי ממש עד השניה שבה הם מבקשים סליחה וההדורים מתיישרים, אבל זה לא נכון. זה משפיע גם אחר כך. לפחות עכשיו הבנתי את זה.
אני לא מרגישה רע עכשיו, בכלל לא. אולי אני אפילו מרגישה יותר בסדר ממקודם. עכשיו אני מבינה את ההצדקה למה שאני מרגישה ופתאום אני לא נראית לעצמי כמו ילדה בכיינית ומפונקת שלא מפסיקה להתלונן. למרות שגם קודם לא נראיתי לעצמי ככה, אני חושבת, בעצם, אבל בכל זאת. 
אולי כל מה שאני צריכה זה באמת קצת מרחק. מרחק מהכל. לראות שאני מסוגלת לבד. כי אני מסוגלת, כל אחד מסוגל בשלב כזה או אחר. אני צריכה פשוט לנקז את כל השאריות ממה שהיה לתוך ביוב המחשבות במקלחת ארוכה ארוכה עם מים רותחים ואדים מסמאים ואז לחזור בתור אדם חדש. לפחות בתור וריציה קצת פחות מתוסבכת של מי שאני עכשיו. כן, זה מה שאני רוצה. אני חושבת.
הדשא של השכן תמיד נראה ירוק יותר, אבל זה לא נכון. כל פעם מחדש זה מוכח לי ואני מרגישה טיפשה שלא עליתי על זה קודם. אז הנה, עכשיו אני עולה על זה מוקדם כדי להרגיע את עצמי. אז מה אם זה אוטומטי, אז מה אם זה רובוטי, אז מה אם זה מתאמץ. לא אכפת לי.
בא לי כבר קונצרט של פיתוח קול, בא לי כבר הופעה של רונה, בא לי כבר סדנת קיץ, בא לי כבר לצלם את הסרטון, בא לי כבר ליישם את כל הפרוייקטים שאני כותבת ושומרת בתיקיות עד שיהיה לי זמן לטפל בהם, בא לי כבר חופש כדי שיהיה לי זמן ליישם את כל זה.
אווירה כזו של סוף שנה, של חופש, של מיליון תוכניות ומבחנים אחרונים, פוש אחרון. אני אוהבת את זה. 

 

נכתב על ידי Yela , 26/5/2012 12:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYela אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Yela ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ