לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מחסומי רוח



כינוי:  Yela

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2015

יש לי בעיה עם יום הזיכרון לחללי צה"ל


קשה לי עם האופן שבו יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה מתנהל. בכל יום זיכרון אני מאוד עצובה, וכואבת את אובדנם של כל אותם האנשים, ואז אני מרגישה מאושרת, מלשון אישור, ע"י החברה הישראלית. הכאב שלי על כל אותם אלו שנפלו הוא בהחלט מספק. הוא מרצה את כל מי שמסתכל, את כל מארגני הטקסים, את כל הזמרים והנגנים והקריינים. בעקבות האישור החברתי הזה, לא מתעורר צורך לחשוב מה מעבר לכאב הזה, איך פותרים אותו.

 

אני מרגישה שהמסר שמועבר לי מכל היום הזה הוא רק כאב. הבנים והבנות שאבדו ולא ישובו עוד לעולם, שנפלו בהגנה על מדינת ישראל, כבודם במקומם מונח, בזה אין לי ספק. ועל כן ראוי ואף צריך לחלוק להם כבוד, לנעוריהם שאבדו, לתשוקת החיים. אבל מה עושים עם כל הכאב הזה? תשובה אחת מונחת בפי לב הציבור הישראלי- עוד אבל. עוד שכול. עוד אבל. עוד שכול. עוד כאב. רק כאב. רוטינה כל כך ממכרת ומוכרת שאין ממנה מוצא.

 

אני מרגישה שהכאב שאנו מושתתים עליו פוגע בנו, מכיוון שאנחנו מסתפקים רק בלכאוב, ולא בלחשוב על איך אנחנו עוצרים את הכאב. מכאב צומחת תחושת קורבנות, ומהקורבנות צומחת תחושת בעלות על השכול והכאב, מזו צומחת שנאה כלפי האחר, משנאה כלפי האחר צומחת אלימות. מאלימות נובלים ילדים בני 18 עם רובה ביד, ומתוכם צומח כאב. מהכאב צומחת תחושת קורבנות, והמקורבנות צומחת תחושת בעלות על השכול והכאב, מזו צומחת שנאה כלפי האחר, וממנה צומחת האלימות. ממנה נובלים עוד ועוד פרחים, עד מתי תימשך הדרך הזו?

 

מתי בטקס יום זיכרון לחללי צה"ל שמעתם קולות שמדברים מעבר לכאב ולשכול, ומעבר לססמאות ריקות על השלום?

 

אני שמעתי, אתמול. לראשונה בחיי בכזו בהירות, כשהייתי בטקס האלטרנטיבי, של תנועת "לוחמים לשלום". טקס שכולל פלסטינים וישראלים, מ"פורום המשפחות השכולות", שכואבים את השכול יחד, ומצהירים, עם כל הכאב שבדבר, שמלחמה היא לא גזירת שמיים- אלא מעשה ידי אדם. לכן, ידי אדם הן אלה שיעצרו אותה.

 

שלא כמו רבים אחרים, אני לא חושבת שטקס משותף של פלסטינים וישראלים הוא ביזוי יום הזיכרון, אלא להיפך. אני מרגישה שהטקס הוא מעשה אמיץ, שנועד לקחת את הכאב והשכול שלב אחד קדימה, ולהפוך אותם לכלי, זה שיוביל ליצירת השלום, ולא להעמקת השנאה.

אני לא מכבדת את חיילי צה"ל? אני מבזה אותם? לא. אני מכבדת אותם כל כך, וכואבת את מותם עד כדי כך, עד כי אני מוכנה להפוך עולמות, לשנות מחשבות, לשבור סטיגמות, להטיל ספק בהכל, להיפתח לאחר, ולנסות לגייס מתוכי איזושהי אמונה, כדי שמרחץ הדמים הזה ייגמר. כדי שלא יצטרפו עוד חפים מפשע למעגל השכול, כדי לתת משמעות למוות של כל אותם אנשים, שבמותם ציוו לנו את החיים, ולא עוד ועוד מוות.

 

לבמה עלו ישראלים ופלסטינים, שכל אחד מהם חווה על בשרו את השכול. ישראלית שאחיה נפל במלחמת לבנון השניה, פלסטינית שאביה נורה על לא עוול בכפו ע"י מתנחל, ועוד אחרים. אותם אנשים שהגיעו למצב שבו יהיה מאוד לגיטימי אם הם פשוט יתחילו לשנוא את כל הצד השני, אך בחרו אחרת, למרות כל הרגשות הקשים שהיו בהם. שהבינו שהשכול שלהם הוא אינו מעשה של עם שלם, אלא של מלחמות, ואנשים שמניעים אותנו למלחמות. שבתוך עם שלם יש חלקים, ורבבי לבבות, שאולי לא רוצים בכל זה בכלל. במקום לפנות זה נגד זה, פנו זה לעבר זה, ושאבו אחת מהשני כוח. בחרו להילחם יחד נגד טרור, נגד שנאה, נגד רוע, כי לא כל הפלסטינים הם טרור ולא כל הישראלים הם טלית שכולה תכלת.

 

אחת מהדוברות, שגרה ביישוב ממש בצמוד לגדר, אמרה שתמיד מתפלאים שדווקא היא לוקחת חלק בתנועת "לוחמים לשלום", איך דווקא היא לא שונאת, לא רוצה מלחמה. והיא אמרה, ודייקה לי את רגשותיי, שהיא מתפלאה איך אפשר לגור בצמוד לגדר, וכן לרצות מלחמה.

 

בכתבה ב"מעריב" מיהרו לכנות את הפלסטינים שהגיעו "משפחות מחבלים". כי כל הפלסטינים מחבלים, נכון? כולם. אחד אחד. אני, שהייתי בטקס, יודעת שהפלסטינים שהגיעו היו רחוקים שנות אור מלהיות "מחבלים". שהם אנשים חכמים ובעלי כוח נפשי ענק, שאפשר להם לקום מהרס השכול יחד עם ישראלים ולהילחם בשנאה. הכתבה המטופשת של מעריב רק מראה, כמה הכאב יוצר אחדות מצד אחד, אך בידול קשה מצד שני. מעמיק שברים בשם "אנחנו והם". אנחנו בכאבנו והם בכאבם ותיכף נחזור להילחם ואז יישפך עוד דם.

 

מהטקס של אתמול, לא יצאתי עצובה. יצאתי כואבת, ונחושה יותר מתמיד להילחם על השלום הזה. כי הבנתי שיש לי תקווה. כי ראיתי, שהאמירה "אין פרטנר בצד השני", היא פשוט לא נכונה. יש פרטנר. יש אנשים שרוצים בשלום. יש אנשים, ישראלים ופלסטינים, שאיבדו את היקר להם מכל, ועדיין מסרבים להיות אויבים, ולאבד עוד אנשים יקרים מכל. הבנתי שזו התחושה שאני רוצה להרגיש, כאב מהול בתקווה, ולא עצב מלא ייאוש ואי אמון. אני מכבדת את יום הזיכרון לחללי צה"ל, ועל כן אני רוצה בשלום, ביום הזיכרון לחללי צה"ל, אני רוצה בשלום.

נכתב על ידי Yela , 22/4/2015 09:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לYela אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Yela ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ