לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


סיפור בהמשכיםם...

Avatarכינוי:  nestea :)

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2010    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     




הוסף מסר

5/2010

פרק3 - גשם בנובמבר


*גל זווילי-מאז שהלכת* [אם אתם לא רואים את השיר תעשו רענן עד שיפתח לכם סרגל ההשמעה , יכול לקחת כמה שניות...אם מישו יודע איך שמים שירים ישר מיוטיוב אשמח לעזרה בתגובה (: ]

 

הימים חלפו בקצב איטי יותר מהרגיל וכל יום שעבר העיק עוד יותר על שתיהן. לרה שקעה בתרדמת. לא נשאר לה כל זכר, כאילו מעולם לא הייתה שם. המשפחה עזבה, ו"הלויה" גם לא הייתה. קארינה לעומת זאת נאלצה להמשיך בחיה.

היא הלכה יום יום לבית הספר, אכלה התקלחה, הסתובבה עם חברות. אבל שום דבר לא היה אותו דבר בלעדיה. מבחינתה ומבחינת כולם – לרה מתה. אחריה, לא נותר לה דבר. הריקודים הפכו ריקים ושוממים, הייתה אוירה קשה. היציאות של החבר'ה הפכו משעממות ושקטות. קארינה פחדה לשכוח. כ"כ פחדה שיום אחד תתעורר ולא תזכור אותה.

היא דאגה לראות יום יום לראות סירטונים שלה והריצה במהלך כל שיעור זכרונות שלה ממנה. תלתה בחדר תמונה שלה ושמה נר. אפילו השתדלה לחלום עליה בכל לילה, רק לא לשכוח.

חלפו כמה חודשים מאז 'מותה' ואט אט קארינה החלה להתרגל למצב. היא לא הראתה אף לא לשניה שהיא עדין לא שחכה, שהיא מתגעגעת וכואב לה.

אבל כשהיא הייתה חוזרת הבייתה בלילה, במיטה בשקט בשקט הייתה בוכה.

היא ידעה שזה לא יעביר את הכאב או יעיר אותה אבל היה לה קשה לחיות בשקר כל הזמן והיא העדיפה שלא לשקר לפחות לעצמה. לרה לא זזה אפילו לא מעט ובמוחה רצו שוב ושוב אותן תמונות של קארינה בסטודיו. היא רצתה לזוז, לפקוח עיניים, להגיד משהו, לבכות,

רק כדי שזה יפסק אבל היא לא הצליחה...היא חשבה ושמעה אבל לא יכלה להתעורר.

היא כ"כ הצטערה על כך שניסתה להתאבד או להיפך, שהתאבדה בצורה 'לא מוצלחת'...

קארינה חיבקה את ברכיה ונצמדה לזכוכית הקרירה של חלונה. השכבה בטיול שנתי והיא ישבה לבדה בביתה. היא הביטה מעלה והשמים נראו קודרים. בעודה בוהה החלו לעלות במוחה שוב התמונות מאותו יום בסטודיו.

היא לא הצליחה לשכוח איך הכל התחיל ליפול והיא שמעה צעקות...צמרמורת חלפה בגופה.

בכל אימון היא פחדה להיכנס או להישאר לבד ותחושת הפחד הזו וחוסר הביטחון העצום שהרגישה הטריפו אותה. החלו להופיע טיפות על השמשה, גשם ראשון בנובמבר...תמיד הן היו רצות בגשם הזה, יחד. עכשיו אפילו להסתכל עליו לא היה לה חשק. קארינה הפכה סגורה כ"כ, שונה כ"כ. פשוט ילדה אחרת ,מופנמת יותר, שקטה יותר. מקצה לקצה והיא פשוט לא הצליחה לחזור לעצמה. הזמן שלה כאילו עמד מלכת.

בראשה הייתה רק לרה בכל שניה ודקה מהיום היא לא הצליחה לשחרר. דמעה נצנצה בזווית עינה והטיפות הפכו לגשם רצוף. היא כמעט זלגה אך היא הספיקה למחות אותה. כ"כ נמאס לה לבכות ללא טעם. היא רצתה לעשות משהו שיעזור, משהו שישחרר את ליבה. היא קמה מעדן החלון בבת אחת, אספה במהירות את שיערה הגולש לקוקו שחור עבה,

הביטה מספר שניות במראה ששיקפה את עיניה הירוקות, לבשה נעלי ריצה ויצאה מהבית. הגשם כבר היה חזק, כמעט מבול והיא החלה לפסוע במורד השביל אל הפארק. בכל דקה שעברה הגבירה את קצת הליכתה.

כאב לה עכשיו יותר מתמיד. "מה התאריך היום?" שאלה את עצמה בקול, שלפה את הפלאפון והיה כתוב 14.11. "היומולדת שלה..."לחשה. היא הרגישה גוש ענק בגרון אבל החזיקה את עצמה היטב והחליטה להתגבר. היא התחילה בריצה קלה ולאט לאט עברה לריצה רגילה שהפכה לריצה מהירה תוך זמן קצר. עכשיו היא רצה במהירות מטורפת ולחשה לעצמה שיר יום הולדת ללרה...הייתה לה בעיה בלב ואסור היה לה לרוץ מהר כ"כ,

אבל משהו דחף אותה קדימה והרגליים כאילו רצו מעצמן. היא רצה עוד ועוד עד שהגשם פסק לחלוטין. התיישבה על הספסל הקרוב שראתה והתנשפה בחוזקה והדמעות זלגו מבלי שהרגישה, כאילו כבר הפכו למנגנון אוטומטי.

משום מה באותו זמן אמה של לרה הקיצה משנתה. היא נרדמה על הספה בין כל הבלונים שהיו שרועים בחדר. לפתע הבחינה שלרה שוכבת בתונחה שונה אז היא חייכה. היא רצה במהירות החוצה מפלסת את דרכה בין כל הבלונים כדי

לקרוא לרופא אבל אף אחד לא היה במסדרון אז היא חזרה פנימה אבל לרה לא זזה יותר. היא הביטה בה מס' שניות וחזרה לשבת על הספה מתוסכלת.

היא נרדמה שוב. "הגשם, ירד גשם.." אמרה לעצמה לרה במחשבות כמובן. "חבל שקר כ"כ, כיף יותר לרוץ בגופיה" צחקה לעצמה. "היי קארינה בואי נחזור הביתה מתחיל להתקרר." אבל קארינה לא ענתה. לרה כבר הבינה...היא רק חיבקה אותה חזק חזק.

קארינה נבהלה וקמה בחדות מן הספסל מביטה אחורה. לאחר מס' שניות המשיכה בדרכה הבייתה. כשנכנסה, הגשם התחדש והחל לרדת שוב.

לפתע עלה על פניה חיוך לא מוסבר. היא הביטה בחלון הענק בסלון עם החיוך המפגר, והדמעות שעוד זלגו מעצמן. לראשונה מזה חודשים היא מצאה את עצמה מחייכת באמת...בלילה קארינה ישנה שינה ערבה ושקטה ללא סיוטים או חלומות.

היא ישנה שינה רצופה סוף-סוף. לפתע נפקחו עיניה של לרה בבת אחת והיא שאפה את אוויר הלילה מהחלון לעומק. היא הביטה באיטיות סביב והבחינה בכמות העצומה של הבלונים. החדר שוב היה ריק והפעם היה גם חשוך. היא הביטה בחלון וראתה שמים מלאי כוכבים. הריח של הלילה משך אותה והיא הורידה בעדינות את המסיכה מפניה,

קמה באיטיות מהמטיה החורקת ודרכה ברכות על הרצפה עם כפות הרגליים היחפות. היא פסעה צעד צעד לכיוון החלון כאילו רק למדה ללכת. היא פתחה את החלון קצת יותר והשקיפה ממנו למרחק. היא הבינה שהיא נמצאת בבנין גבוה,

הביטה מטה וראתה אמבולנסים ואנשים מסתובבים והבינה שכנראה מאושפזת. היא נבהלה לרגע אבל החליטה שזמנם של דברים יגיע. היא הרימה את ראשה גבוה והרגישה ריח של גשם. מיששה בעזרת קצות אצבעותיה את עדן החלון, את העלים של הצמחים והרגישה מעט לחות. הכוכבים זהרו באור מיוחד והעלו על פניה חיוך. לרה כאילו שחכה מהכל למס' רגעים והיו שם רק היא והכוכבים. היא החלה להירדם לאט לאט והשתרעה על הספה הלבנה.

קרני שמש בהירות הסתננו מבעד לעננים הכהים וחדרו דרך חלונה של לרה. הרעם העיר אותה משנתה. היא התעוררה כאילו לעוד בוקר רגיל ושוב לקח לה כמה שניות להסתגל למציאות החדשה, לכך שהבוקר כבר לא רגיל. היא פשטה את חלוק בית החולים ולבשה בגדים שמצאה באחד הארגזים שהיו מונחים בפינת החדר.

 היא הביטה בשעון והשעה הייתה עשר בבוקר. היא שכבה על המיטה והביטה על כל הבלונים הפזורים בחדר. "כנראה הייתה לי יום הולדת..כמה זמן ישנתי?" שאלה את עצמה בקול. קמה שוב מהמיטה וניסתה לחפש את הפלאפון בין כל המגירות אך ללא הצלחה.

היא ניסתה לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה. היא הסתובבה חזרה למיטה ולפתע שמעה קול פיצוח. הדלת נפתחה באיטיות וראשה של אמה הגיח משם היא רצה אליה וקפצה עליה בחיבוק ענק "אמא..." לחשה בקול חנוק דמעות. אביה נכנס מיד אחריה וחיבק אותה בחוזקה בגבה. היא ירדה מזרועות אימה וצמרמורת נעימה חלפה בגופה.

הם ליטפו אותה על ראשה, שיחקו בשיערה הכהה וחיבקו אותה כמו שלא חיבקו מעולם.

"תגידי לי מה חשבת לעצמך לרה?" אמא שאלה אותה ודמעות נצצו בעיניה. "אמא...אני מצטערת, אני לא ממש זוכרת..." בכיתי.

לא ידעתי למה עשיתי מה שעשיתי, או איך עשיתי.

כל שזכרתי היה קור מקפיא כאילו אלפי סכינים קפואות ננעצו בליבי ושהתעוררתי כאן יום אחד, התעלפתי, והנה אני כאן. "לא התכוונתי אמא לא התכוונתי..." לחשתי לה וחיבקתי אותה שוב. "זה בסדר לרצ'קה, הכל מאחורינו..." אבא אמר לי. נכנסו כמה רופאים וביקשו מההורים לעזוב את החדר כדי לבדוק אותי אבל לא רציתי. ביקשתי שהם ישארו.

החיוך שהיה לי על הפנים היה כ"כ גדול ומאושר שאפשר להגיד ששחכתי שהשארתי חיים שלמים מאחור. הייתי שמחה שאני חיה ושההורים איתי. הרופאים עשו לי מספר בדיקות שגרתיות וקבעו שהכל בסדר ושאני יכולה להשתחרר בעוד יומיים.

אח"כ נכנס פסיכולוג מבוגר כזה. עם זקן לבן ומשקפיים, נראה מלומד כזה. הפעם כולם היו צריכים לצאת. החל לטפטף גשם על החלון אז הבטתי לחשתי לעצמי "גשם..." ושוב חייכתי. "את אוהבת גשם לרה?" הוא שאל בקול שקט תוך כדי שהוא שולף דפים מהתיק. "כן...במיוחד את הראשון" עניתי לו ברוגע.

"זה מעיד על אישיות מגוונת" אמר לי. "הביטי נא בקשה בספר תמונות תארי לי מה את מרגישה"

אמר והציג לי תמונות שונות של אנשים שונים, בתנוחות שונות, גילאים שונים, כל תמונה שונה לחלוטין מהקודמת לה. בסוף הבדיקה רשם משהו בפנקס שלו סגר, התרומם מהכיסא "יום טוב לרה, תרגישי טוב" אמר בנימוס ועזב את החדר.

התקרבתי על קצות אצבעותי אל הדלת הלבנה להקשיב מה הוא אומר להורים. הרצפה הקרה הקפיאה את כפות רגלי וגנבה מהן את התחושה. "כן, כן אני מניח שהכל כשורה.." שמעתי את קולו של הפסיכולוג. "אבל מה.." אמא לחשה משהו. "היא מעולם לא אמרה ש..." עכשיו אבא לחש. מה זה למה הם מדברים כ"כ בשקט ניסיתי להקשיב ביתר תשומת לב.

"...כנראה משהו בחברה, או שהייתה שלילית או.." אמר הפסיכולוג "שהייתה חסרה" אמא אמרה ושמעתי את העצב בקולה. "כן, יתכן ש.." לחש בפרופסור. באותו רגע נפתחה הדלת התרחקי במהירות וקפצתי על המיטה. בחוץ עדין היה גשום ונשמעו רעמים.

"צריך לדבר.." אבא אמר בקולל מודאג ושלושתם התיישבו על הספה.

נכתב על ידי nestea :) , 26/5/2010 20:16  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



92
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnestea :) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nestea :) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ