לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


סיפור בהמשכיםם...

Avatarכינוי:  nestea :)

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2010    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     




הוסף מסר

5/2010

פרק3 - גשם בנובמבר


*גל זווילי-מאז שהלכת* [אם אתם לא רואים את השיר תעשו רענן עד שיפתח לכם סרגל ההשמעה , יכול לקחת כמה שניות...אם מישו יודע איך שמים שירים ישר מיוטיוב אשמח לעזרה בתגובה (: ]

 

הימים חלפו בקצב איטי יותר מהרגיל וכל יום שעבר העיק עוד יותר על שתיהן. לרה שקעה בתרדמת. לא נשאר לה כל זכר, כאילו מעולם לא הייתה שם. המשפחה עזבה, ו"הלויה" גם לא הייתה. קארינה לעומת זאת נאלצה להמשיך בחיה.

היא הלכה יום יום לבית הספר, אכלה התקלחה, הסתובבה עם חברות. אבל שום דבר לא היה אותו דבר בלעדיה. מבחינתה ומבחינת כולם – לרה מתה. אחריה, לא נותר לה דבר. הריקודים הפכו ריקים ושוממים, הייתה אוירה קשה. היציאות של החבר'ה הפכו משעממות ושקטות. קארינה פחדה לשכוח. כ"כ פחדה שיום אחד תתעורר ולא תזכור אותה.

היא דאגה לראות יום יום לראות סירטונים שלה והריצה במהלך כל שיעור זכרונות שלה ממנה. תלתה בחדר תמונה שלה ושמה נר. אפילו השתדלה לחלום עליה בכל לילה, רק לא לשכוח.

חלפו כמה חודשים מאז 'מותה' ואט אט קארינה החלה להתרגל למצב. היא לא הראתה אף לא לשניה שהיא עדין לא שחכה, שהיא מתגעגעת וכואב לה.

אבל כשהיא הייתה חוזרת הבייתה בלילה, במיטה בשקט בשקט הייתה בוכה.

היא ידעה שזה לא יעביר את הכאב או יעיר אותה אבל היה לה קשה לחיות בשקר כל הזמן והיא העדיפה שלא לשקר לפחות לעצמה. לרה לא זזה אפילו לא מעט ובמוחה רצו שוב ושוב אותן תמונות של קארינה בסטודיו. היא רצתה לזוז, לפקוח עיניים, להגיד משהו, לבכות,

רק כדי שזה יפסק אבל היא לא הצליחה...היא חשבה ושמעה אבל לא יכלה להתעורר.

היא כ"כ הצטערה על כך שניסתה להתאבד או להיפך, שהתאבדה בצורה 'לא מוצלחת'...

קארינה חיבקה את ברכיה ונצמדה לזכוכית הקרירה של חלונה. השכבה בטיול שנתי והיא ישבה לבדה בביתה. היא הביטה מעלה והשמים נראו קודרים. בעודה בוהה החלו לעלות במוחה שוב התמונות מאותו יום בסטודיו.

היא לא הצליחה לשכוח איך הכל התחיל ליפול והיא שמעה צעקות...צמרמורת חלפה בגופה.

בכל אימון היא פחדה להיכנס או להישאר לבד ותחושת הפחד הזו וחוסר הביטחון העצום שהרגישה הטריפו אותה. החלו להופיע טיפות על השמשה, גשם ראשון בנובמבר...תמיד הן היו רצות בגשם הזה, יחד. עכשיו אפילו להסתכל עליו לא היה לה חשק. קארינה הפכה סגורה כ"כ, שונה כ"כ. פשוט ילדה אחרת ,מופנמת יותר, שקטה יותר. מקצה לקצה והיא פשוט לא הצליחה לחזור לעצמה. הזמן שלה כאילו עמד מלכת.

בראשה הייתה רק לרה בכל שניה ודקה מהיום היא לא הצליחה לשחרר. דמעה נצנצה בזווית עינה והטיפות הפכו לגשם רצוף. היא כמעט זלגה אך היא הספיקה למחות אותה. כ"כ נמאס לה לבכות ללא טעם. היא רצתה לעשות משהו שיעזור, משהו שישחרר את ליבה. היא קמה מעדן החלון בבת אחת, אספה במהירות את שיערה הגולש לקוקו שחור עבה,

הביטה מספר שניות במראה ששיקפה את עיניה הירוקות, לבשה נעלי ריצה ויצאה מהבית. הגשם כבר היה חזק, כמעט מבול והיא החלה לפסוע במורד השביל אל הפארק. בכל דקה שעברה הגבירה את קצת הליכתה.

כאב לה עכשיו יותר מתמיד. "מה התאריך היום?" שאלה את עצמה בקול, שלפה את הפלאפון והיה כתוב 14.11. "היומולדת שלה..."לחשה. היא הרגישה גוש ענק בגרון אבל החזיקה את עצמה היטב והחליטה להתגבר. היא התחילה בריצה קלה ולאט לאט עברה לריצה רגילה שהפכה לריצה מהירה תוך זמן קצר. עכשיו היא רצה במהירות מטורפת ולחשה לעצמה שיר יום הולדת ללרה...הייתה לה בעיה בלב ואסור היה לה לרוץ מהר כ"כ,

אבל משהו דחף אותה קדימה והרגליים כאילו רצו מעצמן. היא רצה עוד ועוד עד שהגשם פסק לחלוטין. התיישבה על הספסל הקרוב שראתה והתנשפה בחוזקה והדמעות זלגו מבלי שהרגישה, כאילו כבר הפכו למנגנון אוטומטי.

משום מה באותו זמן אמה של לרה הקיצה משנתה. היא נרדמה על הספה בין כל הבלונים שהיו שרועים בחדר. לפתע הבחינה שלרה שוכבת בתונחה שונה אז היא חייכה. היא רצה במהירות החוצה מפלסת את דרכה בין כל הבלונים כדי

לקרוא לרופא אבל אף אחד לא היה במסדרון אז היא חזרה פנימה אבל לרה לא זזה יותר. היא הביטה בה מס' שניות וחזרה לשבת על הספה מתוסכלת.

היא נרדמה שוב. "הגשם, ירד גשם.." אמרה לעצמה לרה במחשבות כמובן. "חבל שקר כ"כ, כיף יותר לרוץ בגופיה" צחקה לעצמה. "היי קארינה בואי נחזור הביתה מתחיל להתקרר." אבל קארינה לא ענתה. לרה כבר הבינה...היא רק חיבקה אותה חזק חזק.

קארינה נבהלה וקמה בחדות מן הספסל מביטה אחורה. לאחר מס' שניות המשיכה בדרכה הבייתה. כשנכנסה, הגשם התחדש והחל לרדת שוב.

לפתע עלה על פניה חיוך לא מוסבר. היא הביטה בחלון הענק בסלון עם החיוך המפגר, והדמעות שעוד זלגו מעצמן. לראשונה מזה חודשים היא מצאה את עצמה מחייכת באמת...בלילה קארינה ישנה שינה ערבה ושקטה ללא סיוטים או חלומות.

היא ישנה שינה רצופה סוף-סוף. לפתע נפקחו עיניה של לרה בבת אחת והיא שאפה את אוויר הלילה מהחלון לעומק. היא הביטה באיטיות סביב והבחינה בכמות העצומה של הבלונים. החדר שוב היה ריק והפעם היה גם חשוך. היא הביטה בחלון וראתה שמים מלאי כוכבים. הריח של הלילה משך אותה והיא הורידה בעדינות את המסיכה מפניה,

קמה באיטיות מהמטיה החורקת ודרכה ברכות על הרצפה עם כפות הרגליים היחפות. היא פסעה צעד צעד לכיוון החלון כאילו רק למדה ללכת. היא פתחה את החלון קצת יותר והשקיפה ממנו למרחק. היא הבינה שהיא נמצאת בבנין גבוה,

הביטה מטה וראתה אמבולנסים ואנשים מסתובבים והבינה שכנראה מאושפזת. היא נבהלה לרגע אבל החליטה שזמנם של דברים יגיע. היא הרימה את ראשה גבוה והרגישה ריח של גשם. מיששה בעזרת קצות אצבעותיה את עדן החלון, את העלים של הצמחים והרגישה מעט לחות. הכוכבים זהרו באור מיוחד והעלו על פניה חיוך. לרה כאילו שחכה מהכל למס' רגעים והיו שם רק היא והכוכבים. היא החלה להירדם לאט לאט והשתרעה על הספה הלבנה.

קרני שמש בהירות הסתננו מבעד לעננים הכהים וחדרו דרך חלונה של לרה. הרעם העיר אותה משנתה. היא התעוררה כאילו לעוד בוקר רגיל ושוב לקח לה כמה שניות להסתגל למציאות החדשה, לכך שהבוקר כבר לא רגיל. היא פשטה את חלוק בית החולים ולבשה בגדים שמצאה באחד הארגזים שהיו מונחים בפינת החדר.

 היא הביטה בשעון והשעה הייתה עשר בבוקר. היא שכבה על המיטה והביטה על כל הבלונים הפזורים בחדר. "כנראה הייתה לי יום הולדת..כמה זמן ישנתי?" שאלה את עצמה בקול. קמה שוב מהמיטה וניסתה לחפש את הפלאפון בין כל המגירות אך ללא הצלחה.

היא ניסתה לפתוח את הדלת אך היא הייתה נעולה. היא הסתובבה חזרה למיטה ולפתע שמעה קול פיצוח. הדלת נפתחה באיטיות וראשה של אמה הגיח משם היא רצה אליה וקפצה עליה בחיבוק ענק "אמא..." לחשה בקול חנוק דמעות. אביה נכנס מיד אחריה וחיבק אותה בחוזקה בגבה. היא ירדה מזרועות אימה וצמרמורת נעימה חלפה בגופה.

הם ליטפו אותה על ראשה, שיחקו בשיערה הכהה וחיבקו אותה כמו שלא חיבקו מעולם.

"תגידי לי מה חשבת לעצמך לרה?" אמא שאלה אותה ודמעות נצצו בעיניה. "אמא...אני מצטערת, אני לא ממש זוכרת..." בכיתי.

לא ידעתי למה עשיתי מה שעשיתי, או איך עשיתי.

כל שזכרתי היה קור מקפיא כאילו אלפי סכינים קפואות ננעצו בליבי ושהתעוררתי כאן יום אחד, התעלפתי, והנה אני כאן. "לא התכוונתי אמא לא התכוונתי..." לחשתי לה וחיבקתי אותה שוב. "זה בסדר לרצ'קה, הכל מאחורינו..." אבא אמר לי. נכנסו כמה רופאים וביקשו מההורים לעזוב את החדר כדי לבדוק אותי אבל לא רציתי. ביקשתי שהם ישארו.

החיוך שהיה לי על הפנים היה כ"כ גדול ומאושר שאפשר להגיד ששחכתי שהשארתי חיים שלמים מאחור. הייתי שמחה שאני חיה ושההורים איתי. הרופאים עשו לי מספר בדיקות שגרתיות וקבעו שהכל בסדר ושאני יכולה להשתחרר בעוד יומיים.

אח"כ נכנס פסיכולוג מבוגר כזה. עם זקן לבן ומשקפיים, נראה מלומד כזה. הפעם כולם היו צריכים לצאת. החל לטפטף גשם על החלון אז הבטתי לחשתי לעצמי "גשם..." ושוב חייכתי. "את אוהבת גשם לרה?" הוא שאל בקול שקט תוך כדי שהוא שולף דפים מהתיק. "כן...במיוחד את הראשון" עניתי לו ברוגע.

"זה מעיד על אישיות מגוונת" אמר לי. "הביטי נא בקשה בספר תמונות תארי לי מה את מרגישה"

אמר והציג לי תמונות שונות של אנשים שונים, בתנוחות שונות, גילאים שונים, כל תמונה שונה לחלוטין מהקודמת לה. בסוף הבדיקה רשם משהו בפנקס שלו סגר, התרומם מהכיסא "יום טוב לרה, תרגישי טוב" אמר בנימוס ועזב את החדר.

התקרבתי על קצות אצבעותי אל הדלת הלבנה להקשיב מה הוא אומר להורים. הרצפה הקרה הקפיאה את כפות רגלי וגנבה מהן את התחושה. "כן, כן אני מניח שהכל כשורה.." שמעתי את קולו של הפסיכולוג. "אבל מה.." אמא לחשה משהו. "היא מעולם לא אמרה ש..." עכשיו אבא לחש. מה זה למה הם מדברים כ"כ בשקט ניסיתי להקשיב ביתר תשומת לב.

"...כנראה משהו בחברה, או שהייתה שלילית או.." אמר הפסיכולוג "שהייתה חסרה" אמא אמרה ושמעתי את העצב בקולה. "כן, יתכן ש.." לחש בפרופסור. באותו רגע נפתחה הדלת התרחקי במהירות וקפצתי על המיטה. בחוץ עדין היה גשום ונשמעו רעמים.

"צריך לדבר.." אבא אמר בקולל מודאג ושלושתם התיישבו על הספה.

נכתב על ידי nestea :) , 26/5/2010 20:16  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק2 - וככה הכל התחיל


היא התעוררה ליום חדש, פקחה את עיניה הביטה בחלון וראתה את הזריחה מבעד לתריסים. זאת הייתה הזריחה הכי יפה שראתה אבל משהו אכל אותה מבפנים והפריעה לתחושה הנעימה של הבוקר. היא חזרה לעצום את עיניה ודמעה זלגה במורד הלחי שלה. היא כבר הייתה בטוחה שהכל היה חלום אבל הדמעות הסגירו את המציאות החדשה. היא ניסתה להירדם, לברוח שוב אבל הדמעות היו חזקות יותר ממנה, הן גברו וגברו עד שהיא לא החזיקה את עצמה ופרצה בבכי. כל כך הרבה שהיא לא הספיקה להגיד, לעשות. ריב מטופש שהיא לא הספיקה לבקש סליחה אפילו. העיניים שלה הפכו כבדות יותר עם כל דקה של בכי והיא שקעה בחלום, בוכה.

היא נכנסה לחדר וקארינה ישבה בוכה. "היי קארינה מה קרה?" היא שאלה בקול דואג כמו תמיד. "סתם לא יודעת...אין לי מצב רוח..." היא חיבקה את קארינה חזק חזק "אל תדאגי זה יעבור עכשיו אני פה לא?!" חיוך נעים עלה על פניה של לרה, חיוך של סיפוק. "מה הייתי עושה בלעדייך אה?את הכי חשובה לי בעולם לרה!" קארינה אמרה והביאה לה נשיקה בלחי. הן חייכו אחת לשניה והדבר האחרון שהיא אמרה היה "הכי חשוב שלא תוותרי, תמשיכי להילחם תמיד ואני מבטיחה שאשאר לצידך מה שלא תעשי...גם אם אני במרחק יבשות תדעי שאני תמיד שם..." לפתע הכל החל להפוך ללבן וקארינה והחדר החלו להיעלם...לרה שקעה במחשבות, היא חייכה והודתה בכל רגע על זה שהיא ליד קארינה ולפתע היא התעוררה. היא הסתכלה סביב וחיפשה במבט את קארינה כאילו עדין לא הבינה שזה היה חלום, או שלפחות היא עדין קיוותה שזה לא היה חלום. החיוך נעלם כאילו מעולם לא היה שם ובזווית עינה שוב נצצה דמעה. היא החלה להבחין בחדר המוזר שסובב אותה. כורסא לבנה עמדה בפינה ולידה אגרטל עם ורדים אדומים, הפרחים שהיא הכי אהבה. היא הסתכלה לימינה וראתה מכונה כזאת כמו בסרטים שמראה את הדופק והיא הייתה מחוברת אליה. היא נלחצה הביטה שמאלה והייתה מחוברת לאינפוזיה ולפתע הבחינה במסיכת חמצן על פניה. היא הורידה אותה במהירות ופתאום התחילה להתנשם בכבדות. היא נבהלה ופרצה בבכי. היא לא הבינה מה קורה לה ואיפה היא בכלל. החדר היה ריק וקרני האור סינוורו אותה והיא התכסתה עם הסדין הדק שהיה מונח על המיטה, מנסה לעכל את הכל שוב, אבל זה פשוט בלתי נתפס. היא הייתה לבד ולא נשאר אף אחד שיבין אותה, נשארה לבד וחיכתה שקארינה תיכנס אבל היא כבר כנראה לא תיכנס. היא חיבקה את הכר וזעקה מכאב. שום דבר שהיא עשתה לא עזר. היא כופפה את ראשה בין ידיה והרגישה צריבה בצוואר. היא מיששה בעדינות ובאיטיות את הצוואר וגילתה סימן ארוך שהמשיך לרוחב כל צווארה מאוזן לאוזן ולא הבינה מאיפה הוא. היא זרקה מעליה את השמיכה, ניתקה את כל החוטים שהיו מחוברים אליה, את האינפוזיה ורצה אל המראה שהייתה תלויה בקצה השני של החדר. היא הרימה מעט את ראשה והעבירה ידה על הסימן שוב. "איי" היא לחשה וניסתה כאילו להכיר את הסימן בעזרת ידיה אבל ללא הועיל. היא השתמטה על הריצפה בתסכול והבחינה בקופסת חפצים מתחת למיטה. בשארית כוחותיה היא גררה אותה אליה והחלה לפרוק אותה לראות מה יש בפנים. היא מצאה שם רק את הבגדים שלה. אבל בתחתית הקופסא שכבו להן נעליים שחוקות. שחוקות מריקוד-נעלי פויינט בגוון אפרסק חלש. היא שלפה אותן מן הקופסא הביטה בהן מספר רגעים ונעלה אותן באיטיות על כפות רגליה. היא החליפה את חלוק בית החולים בשורט לבן וגופיה כתומה מקושקשת שקארינה הביאה לה פעם. היא עלתה על הפויינט והחלה לרקוד. היא רקדה כאילו אין מחר, היא שחררה הכל, כאילו כלום לא קרה, והיא רקדה עכשיו בסטודיו. התנועות הרכות שלה התאימו לריצוד קרני השמש על הקירות הריקים. היא דימיינה קהל רב שלא יכלה לראות אותו בגלל האורות שהיו מכוונים אליה וסינוורו אותה. היא כמעט שמעה את המוזיקה מתנגנת ברקע לתנועותיה ואז היא ראתה אותה, את קארינה...יושבת מתחת למראה, על הפרקט הרך שלרה כ"כ אהבה. היא ישבה בוכה. נשימתה נעצרה והיא כאילו התאבנה. היא חדלה מלרקוד, התחילה לרעוד והתמוטטה על רצפת החדר שוב. התמונה של קארינה החלה להפוך לעירבוביה של צבעים ואז בשניה הפכה לכתם שחור. שם היא שכבה, חסרת הכרה, חסרת אונים, חסרת כל. הרופאים רכנו מעליה ובדקו דופק, הניחו אותה על מיטתה וחיברו אותה חזרה אל כל המכשירים המפלצתיים. הם יצבו את הדופק שלה ופינו את החדר חזרה. היא התעוררה וראתה את קארינה עדין יושבת. היא ניסתה לגעת בה לחבק אותה אבל ללא הצלחה. קארינה כאילו התעלמה. היא התחילה לרוץ לדפוק על קירות לשבור דברים וקארינה נלחצה וברחה משם כל עוד יכלה, אבל בכל זאת לא ראתה את לרה. לרה הביטה בה מתרחקת ועלה בה חשק עז לצעוק אבל היא לא הצליחה להוציא הגה. היא הרגישה בור עמוק נפער תחתיה, היא החלה ליפול לתוכו והסטודיו החל להתערפל שוב. לרה פקחה עיניה בבת אחת וקפצה לישיבה. זיעה קרה זלגה במורד מצחה והיא התנשמה בכבדות בדיוק כמו קודם רק שהפעם מסיכת החמצן נשארה עליה. התמונות של קארינה בסטודיו לא נשכחו ממוחה, הן רצו שוב ושוב כמו תקליט שרוט. היא תלשה שוב את המסיכה. "אוף"היא צעקה בכוח ותפסה בחוזקה את ראשה בין ידיה. היא החלה להתגלגל קדימה ואחורה ובכתה חרישית. היא לא יכלה להפסיק, היא הרגישה כאילו אוחז בה טירוף. "מה לעזאזל קורה לי אלוהים?!" היא שאלה את עצמה שוב ושוב מצפה לתשובה אבל הכל שתק. היא הרגישה שהיא משתגעת, היא לא הבינה מה הולך מה קורה ולא היה מי שיענה. היא ניסתה לקום אל הדלת אבל רגליה היו מחוברים אל המיטה כאילו הייתה איזו חולת נפש. "וואי, יואו קארינה איפה את??" היא צעקה בקול חנוק דמעות "קארינה בבקשה..." היא לחשה לקירות אך ללא הועיל-שוב...לאחר שעה של צעקות ובכי, היא נרדמה ושקעה בשינה עמוקה ומלאת צער, אף אחד לא היה שם לעזור לה...גם לא קארינה.

נכתב על ידי nestea :) , 26/5/2010 16:37  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פרק1 - ככה הכל נגמר


היא התעוררה ליום חדש, פקחה את עיניה הביטה בחלון וראתה את הזריחה.

זאת הייתה הזריחה הכי יפה שראתה אבל משהו אכל אותה מבפנים והפריע לתחושה הנעימה של הבוקר.

היא חזרה לשכב, הביטה בתקרה, בקרני האור שהתנפצו עליה והפריעו לה לישון ודמעה זלגה במורד הלחי שלה.

היא כבר הייתה בטוחה שהכל היה חלום אבל הדמעות הסגירו את המציאות החדשה.

היא עצמה עיניים וניסתה להירדם אבל הדמעות היו חזקות יותר ממנה, הן גברו וגברו עד שהיא לא החזיקה את עצמה ופרצה בבכי. שוב.

כל כך הרבה שהיא לא הספיקה להגיד, לעשות. כל כך הרבה טעויות שהיא לא הספיקה לבקש סליחה אפילו.

העיניים שלה הפכו כבדות יותר עם כל דקה של בכי והיא שקעה בחלום, בוכה.

ולריה נכנסה לחדר, והיא ישבה בוכה. "היי קארינה מה קרה?" היא שאלה בקול דואג כמו תמיד.

"סתם לא יודעת...אין לי מצב רוח..." ולריה חיבקה אותה חזק חזק "אל תדאגי זה יעבור עכשיו אני פה לא?!"

חיוך נעים עלה על פניה של קארינה, חיוך של סיפוק וביטחון. "מה הייתי עושה בלעדייך אה?את הכי חשובה לי בעולם לרה!"

היא אמרה והביאה לה נשיקה בלחי. הן חייכו אחת לשניה והדבר האחרון שולריה אמרה היה "הכי חשוב שלא תוותרי,

תמשיכי להילחם תמיד ואני מבטיחה שאשאר לצידך מה שלא תעשי...גם אם אני במרחק יבשות תדעי שאני תמיד שם..."

לפתע הכל החל להפוך ללבן וולריה והחדר החלו להיעלם, קארינה שקעה במחשבות

היא חייכה והודתה בכל רגע על זה שולריה איתה...ולפתע היא התעוררה.

היא הסתכלה סביב וחיפשה במבט את ולריה כאילו עדין לא הבינה שזה היה חלום, או שלפחות היא עדין קיוותה שזה לא היה חלום.

החיוך נעלם כאילו מעולם לא היה שם ובזווית עינה שוב נצנצה דמעה. קרני האור סינוורו את פניה והיא כיסתה אותם עם השמיכה,

מנסה לעכל את הכל שוב, אבל זה פשוט בלתי נתפס. היא נשארה לבד ואף אחד לא הצליח להבין אותה עכשיו,

היא נשארה לבד וחיכתה לה שתחזור-אבל היא כבר לא תחזור. "קארינה בית ספר תקומי כבר שבע וחצי"

אמא שלה נכנסה לחדר ומשכה מעליה את השמיכה אבל קארינה לא ענתה. "קדימה תקומי" היא אמרה בלא רגש.

"אמא אני...אני לא יכולה ללכת לביצפר לפחות לא היום..."היא התיישבה על המיטה וחיבקה את ברכיה.

"קארינה אני מבינה אבל זאת לא סיבה לפספס לימודים..." "אמא לא סיבה לפספס לימודים?!

החברה הכי טובה שלי לא פה! לא פה לנצח! היא הייתה הכל בשבילי והיא נעלמה, ביום אחד, בשניה אחת...

אני לא יכולה ללכת לבית הספר ולא משנה מה תגידי!" קארינה מחתה על דברי אימה, ובצדק,

לא היה שום דבר הגיוני בלהמשיך את השגרה, זה היה קשה מדי.

אמה עזבה את החדר מבלי לומר מילה והיא נפלה על הכר ושוב בכתה, היא חיבקה את הכר וזעקה מכאב.

שום דבר שהיא עשתה לא עזר. לצעוק או לבכות - כלום, היא כבר לא הייתה שם יותר וגם לא תהיה.

"היא הבטיחה, היא הבטיחה..." היא חזרה לעצמה שוב ושוב וללא הועיל מתגלגלת הנה והנה עם הכרית.

אף אחד לא שמע לצעקתה, לדמעותיה ולפתע היא הבחינה במעטפה זרוקה מתחת לשולחן הכתיבה,

היא כמעט וויתרה עליה אבל משהו דחף אותה לבדוק מה זה. היא לקחה את המעטפה ועצרה את דמעותיה מלזלוג על הלחי הרטובה.

היא פתחה את המעטפה וידיה רעדו. 'קרינוש אהובתי...אני מצטערת, מצטערת על הכל באמת...'

"לא זאת אני מצטערת על הכל לרה, על כל מה שאמרתי לך..." היא המשיכה לקרוא 'אולי תחשבי שזה מטורף,

אבל לא היה לי בשביל מה או מי להישאר. רבתי איתך, עם ההורים עם כולם וגם עזבתי את הריקודים...

לא נשאר לי כלום, כלום לחשוב עליו...גם לא אהבה...אכזבתי את עצמי ואותך,

ואני מצטערת מצטערת על הכל על הריב, על זה, על הכל,

אני מקווה שיום אחד תסלחי לי על זה אבל לבינתיים הכי חשוב שתדעי שאני יאהב אותך תמיד,

ותמיד אהבתי לא משנה מה אמרת. אני פשוט לא יצליח להביע פה את כל מה שאני מרגישה,

 זה לא בגללך שהלכתי, זה בגלל שהתייאשתי מלהמישך לנסות...

לנסות להצליח ולהשיג את המטרות שלי כשכבר אין טעם לכלום...לא נשאר איש לצידי ואף מטרה

לא שווה את איבוד האנשים שהכי חשובים לי...את היית אחת מאותם אנשים , אולי אפילו החשובה ביותר...

אהב לנצח - לרוש שלך !

הדמעות פשוט חנקו אותה,

היא לא הצליחה לשחרר מאחיזתה במכתב ובכל רגע החזיקה אותו חזק יותר וחזק יותר

כדי לנסות לגבור על הדמעות עד שהדף נקרע בין אצבעותיה והיא קמה והלכה לשטוף את פניה.

היא לא תבכה שוב היא תהיה חזקה בשבילה. המעטפה הייתה שם כל הזמן הזה, והיא לא שמה לב...

כאב לה יותר מתמיד אבל היא החליטה שבזה פוסק האבל, היא בטוחה שולריה הייתה רוצה שהיא תמשיך בחיים שלה,

תנסה לשכוח מהכאב, תפסיק להתאבל.

15 שעות לפני כן

"אוף קארינה פעם אחת תקשיבי לי !" "אני לא מתכוונת להקשיב לך, לא מגיע לך, אם הייתי בשבילך חברה אמיתית לא היית מתייחסת אליי ככה, אבל את בחרת אחרת" היא צעקה עליה חזרה מלאה ברגשי אשם, אך לא הראתה את זה-גאווה בשבילה היה הכל.

"וואי קארינה אני שונאת שאת עושה את זה!!" היא נאנחה. "עושה מה לרה??" "את זה, נאטמת בפני העולם, את זו שניסתה לפגוע בי באותו ערב כשניסיתי לקחת אותך הבייתה, לא אני עזבתי אותך אלא את אותי כי אני תמיד הייתי שם ועכשיואפילו באתי לבקש סליחה על משהו שאת אשמה בו ואפילו עכשיו את לא מקשיבה, די להיות כ'כ גאוותנית!" היא ענתה מתנשפת מהדיבור המהיר. "טוב טוב טוב לכי תספרי סיפורים למישהו אחר, נוטשת אותי במצב כשאני הכי צריכה אותך ומאשימה אותי,ההצגות שלך בשקל לא עובדות פה על אף אחד. שלום ולא להתראות!" קארינה ירתה לעברה וטרקה את דלת חדרה בעוד שולריה יצאה והשליכה מעטפה כשקארינה לא שמה לב. היא ידעה שהן לא ישלימו אבל היה שווה לנסות, בכל זאת זו הייתה תקוותה האחרונה ועכשיו-גוש המועקה בליבה גדל, היא הרגישה אשמה ובו בזמן פגועה. אבל לקארינה לא היה אכפת או שלפחות היא לא הראתה את זה. קארינה הייתה שקועה במחשבות, עצבנית מהריב שזה עתה גדל, והיא המשיכה בחייה אבל ולריה לא. ולריה החליטה לוותר עליהם, "לוותר לטובת כולם"-כך היא חשבה. היא ידעה שהיא הולכת אל מותה ובכל זאת לא נרתעה מהדרך. היא חזרה הבייתה, הניחה את הפלאפון על השידה. הבית היה ריק כרגיל, לאף אחד לא היה מספיק זמן בשבילה. אפילו אחות לא היתה לה כדי לדבר איתה, קארינה הייתה בשבילה האחות הזאת ועכשיו לא עוד. כן אולי זה היה נראה כריב טיפשי בעיני רוב האנשים, ריב שלא שווה לעשות מעשה מטורף שכזה בשבילו. אבל אצלן, אצלן לא היו ריבים...שלוש שנים הן חברות ואף לא ריב קטן, לכן כשהן רבו ולריה ידעה שזה הסוף, היא הייתה מנוסה מכל הריבים של קארינה וידעה שהיא לא תסלח בקלות גם אם היא אשמה. בנוסף לכל- כבר עבר כמעט חודש מאז רבו, ולבסוף כשולריה החליטה לבוא אל ביתה, אפילו אז לא עזר כלום. כלום לא הלך לה בחיים בזמן האחרון, אז היא החליטה להפסיק לנסות. היא לקחה את חבל הקפיצה שהיה במגירה מתחת למיטה וקשרה אותו היטב אל הוו של הוילונות הגבוהים מעל חלונה. עלתה על כיסא וקשרה את החבל סביב צווארה. היא בלעה את הרוק בכבדות וידעה שמכאן אין מוצא, נאנחה ודחפה את הכיסא בעזרת רגליה במהירות. תחושה של קור עטפה אותה, היא הרגישה דקירה בחזה והנשימה נעתקה מפיה.

קארינה הזמינה מונית לנוער 15, התארגנה במהירות, שלפה את הפלאפון מתחת למיטה ויצאה לדרך. היא הגיעה לסטודיו הריק. הריח של הפרקט הזכיר לה את הפעם הראשונה שהגיעה ופלאשבקים החלו לעלות במוחה. היא החלה לפסוע באיטיות לכיוון המעבר לתוך הרחבה, מלטפת בידיה כל עמוד, כל כיסא שהיה בדרך. הולכת וחולמת על כל ההתרגשויות והבלאגנים שהיו בין הקירות האלה, על ההיכרות שלה עם לרה, על הרושם הראשוני שלה עליה, על הריח שלה, המבט, התנועות היפות שהיא הייתה מפיקה מגופה, על הצחוק ששמעה פעם אחרונה לפני חודש. היא עצרה לרגע ודימיינה אותה רוקדת. היא הייתה מהופנטת מהתנועות הרכות שלה, מהתשוקה שלה לריקוד. החיוך המצוייר על פניה הרגיעה אותה והזכיר לה שהיא לא שם, שהיא לא תיראה אותה יותר. נכון היא אמרה לעצמה שהיא לא תבכה בשביל לרה, אבל הפעם לא היה מישהו שמסוגל לעצור בה את העצב והדמעות...גם לא לרה.

נכתב על ידי nestea :) , 26/5/2010 16:03  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

92
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnestea :) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nestea :) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ