הסתכלתי לו בעיניים עד שלא יכולתי יותר והסתובבתי. נכנסתי מתחת לשמיכה והתחלתי לחפש בהיסטריה את התחתונים והחזיה שלי. זה לקח יותר זמן מהמצופה, בגלל כל הדמעות שטשטשו לי את הראיה. כשמצאתי אותם סוף סוף יצאתי מהמחבוא וקיפצתי דומעת ומנוזלת למראה. התעודדתי לרגע שהגוף שלי נראה טוב בחוטיני הזה וחזרתי למיטה, טיפה רגועה יותר. בכל זאת, מי לא מתעודדת מלהרגיש קצת כוסית. התיישבתי עליו באותה תנוחה שהתיישבתי עליו כמה לילות קודם לכן, למטרות אחרות לגמרי ובלי בגדים. התיישבתי עליו על הג'ינס השורט, חטפתי כרית ונשענתי עליה, ככה שהפנים שלי מכוסים חוץ מהעיניים, כי יש גבול לכמה מכוער בנאדם יכול להיראות כשהוא בוכה ואני עברתי אותו מזמן. הבטתי בו בעיניים אדומות ולא מהנאה, הוא אפילו לא החזיר לי מבט, היה עסוק באייפון כל הזמן עד שציוויתי עליו "נו". "מה נו?" הוא שואל, "דבר איתי."

לא היה לו מה להגיד לי יותר. הוא סך הכל רצה לברוח ממני, ואני ממשיכה להידבק אליו, ופשוט לא נעים לו להגיד לא כי הטיעונים שלי כרגיל קולעים מידי, כשאני מאשימה אותו שהוא מסנן אותי ומשחק משחקים שהוא לא יכול להיפגש כשהוא יכול, ונו מילא, ממילא בסוף תמיד יוצא לו מזה סקס. אז נו, מילא.

אבל המשכתי לשבת עליו. תרתי משמע. בחורה עקשנית. אני רואה בעיניים שלו כמה שהן כבויות, כמה שכבר לא איכפת לו מזה וממני מזמן. וזה כואב, וזה גם כל העניין שלי בו. תאהב אותי שוב, אני חושבת. "אני מצטערת," אני אומרת. אני כזאת פאקינג מוזרה, אני צריכה להתחיל לשמור על הפה שלי מול אנשים שלא שווים את זה. ואם כל מה שיש בינינו זה זיונים שאני יוזמת ועוד לא נהנית מהם, ולפניהם ואחריהם הוא פשוט מתעסק באייפון (מדבר עם איזה כוסית בת 15), אז כנראה הוא לא שווה את זה. בפגישה הראשונה שלו אמרתי לו, "אני נפגעת בטירוף כשאנשים עוזבים אותי. כל הזמן עוזבים אותי. כאילו, למה אתם עוזבים אותי? איך אתם מסוגלים לעזוב אותי? חכו. אני עולם ומלואו."

זה לא עזר. גם הוא עזב אותי. הוא עזב אותי כשהייתי לבושה חורפי וניסיתי לעשות רושם של בחורה טובה, הוא עזב אותי כשהייתי לבושה בשורטים וקפצתי במסיבות טבע בניסיון להראות לו כמה שאנחנו מאותו הסוג, הוא עזב אותי כשהייתי בחוטיני שישב עליי טוב ונראיתי די כוסית, הוא עזב אותי כשהייתי עירומה אצלו בידיים והוא עזב אותי כשהוא עזב אותי בבוקר. הוא כל הזמן עזב אותי, והוא אף פעם לא חזר. ולקח לי זמן להבין את זה, יותר מדי זמן, כי לקח לי זמן להיזכר שתמיד, תמיד יש צד בקשר שאוהב יותר מהצד השני. מהרגע שנפגשנו, עזבו, מהרגע שדיברנו לראשונה, הרגשתי שאני לא מספיק טובה בשבילו. שאני צריכה להוכיח את עצמי. כי אחרת, הוא יעזוב אותי. וזה מה שגורם לי להתאהב-בכאילו. כי אני אוהבת את עצמי, ואני יודעת מה יש לי להציע, ויש לי כל כך הרבה, אבל אם הוא לא רואה או מעריך את זה, כנראה שאין לי באמת. ואז אני צריכה להוכיח את עצמי, שוב ושוב, ואם זה לא עובד אז כנראה שאין בי כלום, ואם אין בי כלום אז אני צריכה אותו צמוד אליי, שימלא אותי, שילמד אותי להיות טובה כמוהו.

אז על הזין.

אז אל תאהב אותי, ברור שזה לא יקרה כשאני זאת שבכאילו-אוהבת יותר. וזה אפילו יותר נורא מלאהוב יותר, כי זה הסוג החי בסרט, בפרנויות, המציק והתלותי של האוהב. זה שאוהב רק כי הוא לא מקבל חזרה, אז הוא כל הזמן מנסה לאהוב יותר. וזה אף פעם לא עובד, אבל הוא אף פעם לא מפסיק לנסות. אז ברור שלא תאהב אותי. גם אני לא הייתי אוהבת אותי אם הייתי במקום שלך, בדיוק כמו שאני לא אוהבת אנשים שאוהבים אותי יותר מדי. אבל זאת אשמתך, והפעם אני כן מאשימה אותך, בניגוד למה שאני תמיד אומרת. כי האשמה היא במאה אחוז עלייך, או 99%, כי אתה אשם בזה שלא נתת לי הזדמנות מלכתחילה אבל זה שאין לי שום הערכה עצמית ועמוד שדרה לקוי, זאת כבר אשמתי.

אז הפוסט הזה מוקדש לך, כי כיום זה כבר כל מה שתקבל ממני. וזה המון, כי זה רק מוכיח כמה חשבתי עליך, וכמה עדיין עוקץ לי לראות אותך עושה לייקים לאותה כוסית בת 15, לראות אותך כותב לה, עם לבבות והכל, ועם לקרוא לה בייבי, כמו שקראת לי פעם. אבל זה הכל, כי אני יודעת שזה בסך הכל בגלל שלא נתת לי את ההזדמנות שבאמת ובתמים מגיעה לי, כמו לכל אחד אחר. ושמישהו אחר נותן לי אותה עכשיו, והוא אוהב אותי יותר ממה שאני אוהבת אותו כי הוא נתן לי הזדמנות אמיתית, ולא הרגשתי בלחץ ממנו ולא הרגשתי שהוא מתנשא מעליי, לא הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי במובנים שאפילו לא נוגעים אליי. הוא קיבל אותי, ואני מקבלת את עצמי ביחד איתו. מה שאיתך ועם אנשים כמוך לא יקרה לעולם, וזה למה אני מתרחקת עכשיו. אתה רחוק מכאן אלפי קילומטרים, בטיול שלך מסביב לעולם, וזה טוב לי, כי אני רוצה לשכוח. אני רוצה שתחזור וזה לא יצבוט אפילו טיפה. כי זה לא מגיע לך, אם לא חשבת שמגיעה לי הזדמנות, שלא מגיע לי קרדיט. כי נתתי לך את כל הקרדיט בעולם, ולא קיבלתי כלום בחזרה. ואני שווה יותר מזה.

כל אחד שווה יותר מזה.