קשה למצוא אנשים שאפשר ונוח לשתוק איתם, איתך אפשר.
וכשהגיע הזמן ללכת, לא רציתי לעזוב.
ישבנו ליד עץ אלון, שסביבו היו פזורים עלי שלכת חומים,
קרני שמש אחרונות נפלו עליהם, שיוו להם מראה קסום
להם, ולכפכפים שלי שנחו בצד, פשוט יותר להיות יחפה.
וכשהאור של השמש עבר לך ליד הראש,
רציתי להגיד לך כמה אני אוהבת עיניים חומות,
שהשמש נוגעת דרכן.
בדרך חזרה, אחרי שדיברנו קודם על זה שטוב יותר לדבר על דברים ולא לתקשר דרך אסמסים,
או ללכת מסביב, אלא פשוט לדבר. התקשרתי אליך.
רציתי להגיד לפני שהאוטובוס בא, אבל הססתי ואז הוא כבר הגיע.
ביקשתי שרק תקשיב, כי זה קשה גם ככה.
קודם, שדיברנו, אמרתי שאני מנסה להבריח אותך, ואז צחקתי ואמרתי ששום דבר שאני אומרת
לא עובד, שאתה נשאר בכל מקרה. פתאום הרצנת, שאלת אם בגלל זה אני נפגשת איתך,
כדי לדחות אותך בעדינות. אמרתי שלא. רציתי להסביר למה התכוונתי אבל השתתקתי.
אני לא טובה בדיבורים. אז בדרך הביתה, התקשרתי מהאוטובוס. ביקשתי שרק תקשיב.
אמרתי שלא התכוונתי שאני רוצה להבריח אותך בקטע רע. אלא שאני פוחדת להתקרב לאנשים,
אז אני זורקת עליהם דברים רעים שקרו לי (כ סיפרתי לך היום בערך כל דבר רע שקרה לי בחיים),
עושה להם מבחנים, בודקת אם הם ישארו או לא. מנסה להבריח אותם כדי שאני אוכל להגיד
שהנה, עוד אחד עזב אותי, עוד אחד ברח. למרות שאני זו שהבריחה אותם.
ושמפחיד אותי להתקרב, בטח ובטח כשזה קשר שהוא יותר מחברי, קשר שהוא זוגי.
שזה מפחיד אותי, ולכן אני מנסה, חצי במודע וחצי לא, להרחיק ממני אנשים.
ושאני עושה את זה לא כי אני לא רוצה שיהיה משהו, אלא ההפך, כי אני פוחדת שיהיה.
הוא שתק. חיכה שאסיים, ואז אמר שהוא ייתן לי את כל הזמן שאני צריכה.
ושהוא עקשן, שאני יכולה לנסות להבריח אותו אבל הוא לא יודע כמה זה יעבוד.
צחקתי.
זה מצחיק כי קודם, הוא אמר שאני אפלה. ולמרות שזה כל מה שניסיתי להעביר לו,
מצאתי את עצמי צוחקת ומנסה להסביר לו שאני לא, שאני בנאדם דיי שמח, בדרך כלל.
אני אפוקליפסה.
ואולי זה (עוד) לא סוף העולם.
כינוי:
אפוקליפסה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
