לגעת.

ישבתי בתחנת אוטובוס. והיה לילה וחושך. רגע לפני כתבתי על מושב האוטובוס שלפני: smile, you are beautiful

משהו שמעולם לא הצלחתי ליישם. ולא הרגשתי כלום. הכל היה ריק. שומם. כאילו אני במרבדי נצח של כלום.

רציתי להרגיש משהו. רציתי לחתוך כדי להרגיש משהו. אבל אז אמא התקשרה. ונלחצתי.

כתבתי במקום, שרתי במקום. פעם לא הצלחתי לעשות את כל אלה. אז לא חתכתי. 

אבל הכלום הזה נשאר. רק היד שלי מלאה בפרפרים.

משהו חסר, התמונה לא שלמה. משהו חסר לי. ואני לא מצליחה לכתוב. ואני לא יודעת מה. 

וחם, ודביק, ואני שוקעת בלי להרגיש. ומשהו חסר.

כמו חתיכה אחת בפאזל, בדיוק זו שיש בה את כל תווי הפנים. אני מרגישה כאילו אני במרחבים אינסופיים של כלום.

ואולי אני לא אמורה להרגיש משהו בכלל. אבל משהו חסר לי. ואני לא יודעת מה