לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אכלו ושתו כי מחר נמות


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

11/2017


כואב לי בטירוף, ואני לא יודעת מאיפה להתחיל לגעת בזה. אני מפחדת שאם אתחיל, כל הסכר יתמוטט. כמו לדחוף סיכה קטנה בחריץ שמלכתחילה היה שם, בנקודת החולשה היחידה בחומה של חוזקה, הקש הקטן שיכול למוטט הכל.

אני מנסה להכיל ולקבל את הכאב הזה בהבנה. להבין שיש כאן משהו שכבר יצא משליטתי, משהו שלא משנה מה אעשה - כבר נכתב. אבל כשהכל קורה כל כך מהר זה קשה כל כך להשלים עם זה. זה מזכיר לי, באופן מעוות משהו, את התקופה שקרן נהרגה, שלאחריה הסתובבתי אבודה כאילו לקחו לי חלק מנשמתי ואמרו לי יאללה, תסתדרי. אלה החיים.

אני זוכרת שאחרי שזה קרה, אחרי שהיא מתה, היתה לי הבנה די חזקה על החיים ובעיקר על פרידות - כפויות או לא. מאז שזה קרה, כשנכפתה עליי פרידה או כשעמדתי לבצע כזו, הכרחתי את עצמי לעצור לרגע ולדמיין מצב שבו אותו אדם שעומד לצאת מחיי - יהיה עכשיו על ערש דווי. שנותרו לו שעות בודדות לחיות. מה אבחר להגיד לו? בדקתי האם אני מסוגלת לעמוד בלדמיין את זה. ברוב הפעמים, בפרידות שאני רציתי לעשות, לא הייתי מסוגלת לעמוד בזה. כך גררתי פרידות שהיו אמורות להתבצע הרבה, הרבה לפני.

שמתי לעצמי סוג של קו מנחה בחיים, שאם אני הולכת להיפרד מאדם אז לפחות אגיד לו את מה שהייתי חושבת שהייתי אומרת לו לפני שהיה מת בעוד כמה שעות והיה עליי להיפרד ממנו לנצח. לנצח. זו מילה כל כך מפחידה, נצח. אני מנסה לחשוב על המושג נצח וזה משתק אותי.

ואם להיות כנה, לא תמיד הצלחתי. למעשה, מעטות יותר הפעמים שכן הצלחתי. הפעם שהכי זכורה לי בבירור היתה עם אבי, שנתיים אחרי הפרידה, כשנפגשנו לסוג של סגירת מעגל. כשהבנתי שלא אראה אותו יותר שוב, לעולם, לא יכולתי לנשום מרוב בכי כשניסיתי להגיד לו את מילות הפרידה שלי. כל מה שיצא לי היה אהההעעעההאאההה תהההמידדדד אהההזזכככהההוווררר אווותךךךהההה

אבל זו היתה באמת הבנה חזקה שלא אראה אותו יותר. אני חושבת שפרידות אחרות שחוויתי היו "רכות" יותר, תמיד היה פתח לחזור לאחור. זה אף פעם לא היה סופי וקיצוני כמו אותה פעם עם אבי, או כמו מוות. אז אולי הצורך להגיד את "המילים האחרונות" לא בער בי כל כך חזק. והרי איך הוא יכול לבעור אל מול תקווה שעדיין חיה מבפנים? איך אפשר להגיד למישהו את המילים האחרונות כשיש בך שמץ, אפילו הזעיר ביותר, של תקווה שהוא עוד יחיה?

גם עם ניצן, שזו הדוגמא הכי אחרונה, לא עשיתי את זה כשנפרדנו. כי גם אפילו אז, לא הייתי בטוחה שאנחנו אכן נפרדים. ואולי זו היתה טעות, כי בימים מסוימים אני מוצאת את עצמי חושבת עליו עד געגוע כואב, כאילו למרות שעברה יותר משנה עוד לא לגמרי השארתי אותו מאחור.

וגם כשנכפות עליי פרידות, עדיין חי בתוכי קול קטן שאומר - אין מצב, זה לא יכול להיות הסוף. מה, סתם ככה? ולא משנה כמה "עובדות בשטח" יציבו לי מול העיניים. כמו סרט שנגמר בהפתעה, עם סוף שאתה לא לגמרי מבין איך הוא קרה ולמה, אבל פתאום הקרדיטים מופיעים לך מול העיניים ואין לך שום דבר לעשות עם זה. אז אתה בוהה בהן בהפתעה כשהמוח שלך עוד ממשיך לעבד את העובדות האחרונות ולנסות לפענח מה קרה, ובמקביל מקווה שאולי עובדים עליך ותכף הקרדיטים יפסקו והסרט יחזור להתנגן. או שזו רק אני?

 

אבל הסרט שלי לא חוזר להתנגן. ואני מסתובבת אבודה והמומה, מנסה להשלים עם המציאות החדשה שלי. קראתי פעם שיש כמה שלבים לאבל, והשניים הראשונים הם הכחשה וכעס. ללא ספק חוויתי אותם, וברגעים מסוימים אני עדיין חווה. אבל הפעם אני חווה גם משהו אחר - מן סוג של שבירת אמון עצמי. כי איך לא ראיתי את זה מגיע? ואיך לא השכלתי לראות ולעשות משהו לפני שזה יהיה מאוחר מידי? זה חלק מהכעס, אבל כעס על עצמי. ברגעים מסוימים זה היה קרוב להפוך לשנאה עצמית, אבל חברים יקרים הצילו אותי, ליטרלי, מזה. אני טובה בהלקאה עצמית, יותר מידי טובה לפעמים. סוג של מיקוד שליטה פנימי שיצא משליטה. כי איך יכולתי להיות כל כך עיוורת ואטומה לסבל של אדם אחר? ואז מגיעות מחשבות ה-מה אם, ו-אילו רק, אותן מחשבות הרסניות ששמות אותך על הכביש המהיר לתחושות החמצה ותסכול.

אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלנו. את זה אני יודעת, תמיד ידעתי. מן סוג של אקסיומה שנהגתי לקבל בהשלמה, כואבת אמנם, אבל מקובלת. אני חושבת שהחלק הכי קשה בחיים שלי לקבל את האקסיומה הזו היה כשההורים שלי התגרשו. נכון שהם לא יצאו מחיי באופן מוחלט אבל באותו רגע שבו נפלה ההחלטה, והבנתי שהמשפחה הולכת להתפצל, כאב לי כמו שלא כאב לי בחיים. וזה היה הכאב שהיה לי הכי קשה להשלים איתו - כי הרגשתי אנוכית על זה שכואב לי, ומה זה משנה בכלל שכואב לי אם זה מה שיעשה להם טוב. והאקסיומה המשיכה להתקיים, וקיבלתי זאת בהבנה.

ואני מחכה גם לרגע שגם עכשיו אצליח לראות את הצד הטוב בזה ואקבל זאת בהבנה. כי הבנה זה הדבר היחיד שיכול לעזור להקל, ולו בקצת, על הכאב. והיא חסרה לי עכשיו, אני מנסה למצוא את הצד הטוב ואני לא מצליחה.

 

אנשים ימשיכו להיכנס לחיי ולצאת מהם, אני יודעת את זה. אבל מרגיש לי שעם כל חיבור וכל עזיבה, משהו בי נחלש. כל פעם עוד חלק קטן מנשמתי הולך ביחד איתם, כמו בפעם הראשונה שהלך יחד עם קרן. ועם אבי. ועם כל האנשים שאהבתי ועזבתי, או שעזבו אותי. גם ההורים שלי, גם נדב, גם ניצן. זו הבנה בלתי נסבלת ומפחידה מאין כמוה, לחשוב שאני עוד עתידה לחוות אובדנים כאלה עוד ועוד.

ובינתיים אני רק רוצה שיפסיק כבר לכאוב לי כל כך.

נכתב על ידי , 11/11/2017 21:01  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של me ב-12/11/2017 14:57



Avatarכינוי: 

בת: 28

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי
43,184
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 20 פלוס , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לצונאמי. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על צונאמי. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ