לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


"אני, את והאל שלצידי, עוד ננצח. לא בגלל הכח, רק בגלל הרוח הנושבת בגבי".

Avatarכינוי:  Dice

בן: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2010

זיכרונות




פרטים נוספים אודות התוצאה הנוראית - בסוף החלק של הפרולוג.

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
פרולוג
חלק א'

"את בטוחה שאת בת עשרים ואחת?" הוא שואל אותי, ואני מהססת לשנייה. להגיד את האמת, או להמשיך בשקר? בינתיים הוא מכין את המחט הגדולה שלו, ורגליי מתחילות לשקשק. אני רוצה לעשות את זה. אני צריכה לעשות את זה. אני חייבת לעשות את זה.
"כן". אני אומרת בהחלטיות ומתיישבת על הכיסא המרופד. "אני מוכנה, תעשה את זה עכשיו – לא משנה כמה זה כואב". הוא מסמן לי ואני מורידה את חולצתי, והוא מוריד את הכיסא ונותן לי להישכב עליו. אני עוצמת את עיניי, והוא מקרב את המחט אל אזור השכמה השמאלית. על החיים ועל המוות.

"היי, אימא", אני צועקת ומתחילה לעלות במדרגות אל עבר חדרי. לפני שאני מגיעה אל המדרגה השלישית היא כבר צועקת שעליי לעצור, ולהסביר לה לאן נעלמתי, כי אן אמרה שלא הייתי אצלה. אני מסרבת לספר (כרגיל, זה לא כל כך מפתיע אותה). ואז מגיע המשפט האימהי הידוע –
"מותק, אנחנו צריכות לדבר".
אלוהים אדירים, איזו צרה. היא מסמנת לי לגשת אל הסלון, ואני (בטמטומי הרב) נאלצת להסכים. אני יורדת במורד שלוש המדרגות שהספקתי לעלות, והולכת אל הסלון הלבן (והמזעזע) שהפעם האחרונה שנכנסתי אליו הייתה כשסבתא אינגריד באה אלינו לביקור, והיא לא יכלה לעלות ולנשוק לי עוד אחת מנשיקות הרעל של הסבתות עם השפתיים הגדולות.
"משהו עובד עלייך בזמן האחרון, יקירה", היא פוצחת במשפט פתיחה שלא נשמע כמותו לפחות מאז השיחה האחרונה שהייתה לנו לפני שלושה ימים. "הכול בסדר אצלך?" היא מלטפת את השכמה השמאלית שלי, ואני מתאפקת שלא לצרוח מכאב. אני עוצמת את עיניי לשנייה, וכשאני פותחת אותן דמעה קלה זולגת על לחי.
"ידעתי שעובר עלייך משהו". היא מצהירה, גאה בעצמה כמו ארכיאולוגית שמצאה כד חרס עתיק מלפני אלפיים שנה. "עכשיו, תספרי לי מה זה". אני מנידה את ראשי לשלילה ורוצה לקום וללכת – אבל היא מושיבה אותי שוב על הספה. אוי, זה כל כך מרגיז שהיא עושה את זה כול פעם מחדש. היא שוב מלטפת את שכמתי, ואני מעיפה את ידה משם. "מה קרה?" היא שואלת, "כבר לא מתאים לך מגע של אימא?"
אני עוצרת את עצמי מלצעוק לה אימא, עשיתי קעקוע וזו הסיבה לכאבים שלי! עכשיו את מוכנה לעזוב אותי כבר ולתת לי ללכת להשתכר, לעשות סמים ולהזדיין כול היום כמו שאת חושבת?!
אבל לא. אני יושבת, וממשיכה לסבול אותה. "הציונים שלך הידרדרו, הממוצע שלך ירד בעשר נקודות במהלך הסמסטר האחרון, את יוצאת כל יום מהבית בבוקר וחוזרת לפנות בוקר של היום למחרת – את לא הבת שלי. אני כבר לא מכירה אותך, מותק שלי", היא מביטה בחולצתי, "תראי את החולצה הקרועה שלך, כול החזייה שלך בולטת החוצה. והפרובוקטיביות הזו שאת משדרת!"
היא מכניסה את ידה אל חולצתי, וממששת את אזור גבי. אני מנסה להוציא את ידה משם, שלא תרגיש במקרה את הקעקוע ומעט הצבע שנותר ויכול להימרח בלילה על הסדין (בדיוק כפי שהוא הזהיר אותי) יימרח על היד שלה. אבל – זה כבר מאוחר מידי. נותר רק לקוות שהיא לא תשים לב, או שהיא לא תמרח את זה בטעות על הספה הלבנה; אחרת אני גמורה.

~*~
"אנחנו מנצחים!" צועק הכרוז ומהלך ברחבי העיר, "ולא רק שאנחנו המנצחים – אנחנו הצודקים במלחמה הזו! כל המידע החדש ביותר מחזית הקרב, רק בעיתון של מקסים!" הוא מסתובב ברחבי הרחוב ומחזיק חבילת עיתונים בידו. "רק שני שילינג, גברתי". אומר ונותן לגברת הקשישה את העיתון.
"תודה רבה, איש חביב", היא אומרת ופותחת במהרה את העיתון, ממשיכה לה בדרכה הרחק אל עבר ביתה, שממוקם בקצה הרחוב. האיש ממשיך להסתובב ברחבי הרחוב, מקפץ מעל המדרכה ומסתובב סביב פנסי הרחוב הגבוהים.
"אדריאן!" קורא לעברו אדם נפוח, בעל זקן קטן ושיער שחור קצר. "יוצא לחלק עיתונים כשאתה אמור לשבת ולחבר כתבה חדשה בת אלף מילה למחר?!" הוא ניגש אליו וחוטף את ערימת העיתונים מידו, "תתבייש לך!" אומר בתקיפות, "תגיד שלום לעשרה פני מהמשכורת שלך".
"אבל זה כמעט שילינג שלם!" מעיר אדריאן. האיש הנפוח מביט לעברו במבט כועס, והוא רק מחזיר לו מבט שאומר, אני מצטער. בבקשה אל תפטר אותי.
"מפוטר".

~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~*~
יצא יותר גרוע (וקצר) ממה שחשבתי.
אל תחששו לקטול.
פורסם גם בפורומים וברחבי הרשת על מנת לקבל יותר חשיפה.

 

נכתב על ידי Dice , 15/5/2010 16:33  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בגלגול הזה


עשרים ואחד ימים,

אלף מאתיים ושישים שעות,

שבעים וחמש אלף ושש מאות שניות.

 

השעון מתקתק,

טיק-טק-טיק-טק,

הספירה לאחור מתחילה ולא מפסיקה.

 

שבעים וחמש אלף, חמש מאות תשעים ותשע שניות.

שבעים וחמש אלף, חמש מאות תשעים ושמונה שניות.

שבעים וחמש אלף, חמש מאות תשעים ושבע שניות.

שבעים וחמש אלף, חמש מאות תשעים ושש שניות.

שבעים וחמש אלף, חמש מאות תשעים וחמש שניות.

 

וזה רק ממשיך, וממשיך, וממשיך.

נכתב על ידי Dice , 10/5/2010 23:06  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , תרשו לי להעיר , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDice אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Dice ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ