לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ורד מגואל בדם


דרבי, אנגליה, 1894. נערה בת שבע עשרה שנדבקה במגפה שקטלה אלפי בני אדם מנהלת חותמת על חוזה עם המוות בכבודו ובעצמו...

Avatarכינוי:  missIndependent

בת: 26





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2010

פרולוג, פרק ראשון. איך שתעדיפו לקרוא לזה(;


רב המשרתים הזקן הצמיד ידו לבטני, מנסה להפעיל לחץ על הפצע.
"אלוהים אדירים, מיס, החזיקי מעמד!" מבטאו הבריטי מלא-הביטחון רעד מעט.
בשארית כוחי הצלחתי לפקוח את עיני הכחולות, הגדולות, ולעקל את שפתיי עד לכדי חיוך מאולץ. ידו המקומטת אחזה בשלי, כאילו ממאנת לעזוב מגבירתה. את שבע-עשרה שנות חיי הפקדתי בידיו, אותן הידיים המקומטות שבהן נהגתי לאחוז כשהייתי ילדה קטנה שקִפצצה לה בין האבנים השטוחות שבשבילי נהר הדרוונט. אותן הידיים המקומטות שאחזו בי כשפחדתי ליפול מהסוס, עליו רכבתי לראשונה בגיל שמונה. אכן נפלתי ממנו, אך הוא תמיד היה שם בשבילי, זקן ומקומט.
בפיו היבש את ידי הקפואה בחמימה שלו, נסיון רודף נסיון כושל אחר, במטרה לחמם אותי. 
שמעתי את עצמי ממלמלת את שמו, גונחת. לאחר מכן, בידי השניה, תפסתי בבטני, במקום בו הדם לא הפסיק לרדת. 
"הכל יהיה בסדר, מיס ויויאן. רק תישארי איתי". שפתיו חייכו אליי, אך בעיניו ראיתי כיצד נכבית התקווה, כאילו לא הייתה אלא להבה שנשפה עליה הרוח. הוא החזיר לי את חיוכו המאולץ, בדיוק כשם שאני חייכתי אליו את שלי. כעת, כל שנשאר הוא לספוג את העלבון.
נער שליח דפק בהיסוס על הדלת הפתוחה במקצה. הצלחתי לראות אותו לפני שהתערבבו הצבעים בעיניי, הופכים לתערובת אחת של שחור. 
שחור.
מדיו היו אדומים. הנחתי מיד שהוא משירות השליחים הרשמי של דרבי. לרגע התנתק ממני רב המשרתים הזקן, אוסף בידו את המברק.
"הרופא בדרך, מיס, החזיקי מעמד. החזיקי מעמד..." הוא מלמל כך שבקושי הצלחתי להבין מה אמר.
אך הוא שיקר.
הוא לא חזר לשבת ליד מטתי אלא דווקא קרב אל החלון. לא עוד החזיק בידי שלי. הוא התעסק באצבעותיו הארוכות, ושתי שפתיו הורודות הפכו לקו אחד. שמעתי אותו בולע את רוקו.
"אלפרד," הצלחתי לחלץ מילה אחת מגרוני. "תודה"
"את עלמה חזקה, מיס ויויאן. הרופא יגיע בזמן הקרוב. צלחי את זה, גברתי. עד אשר אמות אני, מיס, תודה זו לא נחוצה כלל."
הוא פתח את תריסי המשי האדומים.
ענן גדול הפליג בשמיים השחורים, מכסה את הלבנה הנוטה לשקוע, אך זו הגיחה מתוכו לפתע במלוא זוהרה והאירה על פניי מבעד לחשיכה המוחלטת של שמי דרבי. 
לאחר מראה הירח בגדו בי עיניי, כמו שבגדו בי איבריי האחרים קודם לכן, ונעצמו. 


אז חלמתי. 
בחלומי הניעה הרוח את העצים וגרמה לעליהם האדומים לרשרש. עמדתי באמצע השלכת, בקרחת יער, מוקפת עצים. עצים שנעלמו והופיעו לסירוגין, כאילו נעקרו משורשיהם וחזרו בלי שוני למקום ממנו נעלמו. נשאתי מבטי למעלה, נועצת את עיני שבצבען דמו לצבע אבן הספיר בעננים האדומים שרחפו בשמיים האפורים. 
קול הרעם נשמע, אך בעקבותיו לא הגיע הברק. 
אני מתה? תהיתי. "אני מתה?" כעת ביטאתי את התהייה בקול, משלחת אותה ברוח. 
על קצה אחד הענפים הופיעה ציפור. נוצותיה היו זהובות, מקורה אדמוני, אך עיניה גדולות מכדי להיות עיניי הציפור. עיניה אנושיות, גדולות, ערמומיות. בהיתי בה מספר דקות, נדהמת מיופייה. היא הייתה גדולה מכל ציפור שראיתי מעודי ובכל זאת, מעוררת פחד. 
"אני מתה...?" שאלתי את הציפור ללא כל כוונה. השאלה יצאה מפי כהמהום. אך הציפור שמעה אותי. בלעתי את רוקי.

נכתב על ידי missIndependent , 10/5/2010 20:27  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לmissIndependent אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על missIndependent ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ