לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

איכות הסביבה עלאאאק


המורה שלנו למחשבים אמרה לנו לפתוח בלוג על איכות הסביבה . קיצר אין לי כוח ממש לכתוב משו מיוחד כי לקח לי שעה להירשם לאתר הזה גם כן !. טוב יאללה ביייייייי .


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2010    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 




הוסף מסר

4/2010

כתבות


ועכשיו כ-ת-ב-ו-ת .. :

 

השמש האדומה נעלמת מעבר לאופק, ובעזרת הגאות פותחים כתריסר עוטי שריון מיניאטוריים במה שנראה בעיני כמתקפה. ככל שמחשיך, גובר קצב הגעת הצבים. גל חדש זורק אל החוף כחמישים צבים לערך, ואז עוד מאה ועוד מאתיים. צי של ממש, כך זה נראה, נדחק מהאוקיינוס ועולה ליבשה באוסטיונל (Ostional), רצועה חולית של כ־880 מטר לחופו של האוקיינוס השקט בקוסטה ריקה.

מאות אלפי נקבות של צב ים זיתני (Lepidochelys olivacea) עולות כאן ליבשה כל חודש כדי להטיל מיליוני ביצים בתופעה המכונה "אריבדה" (arribada), ההגעה. זהו מחזה מרהיב: החוף הופך לתוהו ובוהו של שריוני צבים הנוקשים זה בזה. נקבות עמוסות בביצים מתנגשות בשכנותיהן ומטפסות על אלו שהגיעו לפניהן. הן חופרות באמצעות החוטם גומות רדודות בחול השחור כדי לבדוק את הטמפרטורה ואת רמת המליחות של החול. ריכוז מלח גבוה יזיק לביצים, שקליפתן דקיקה ועדינה.

מעבר לקו הגאות מתחילה עבודה נמרצת. הסנפירים האחוריים חופרים בחול. הנקבות מכינות חלל ומכניסות לתוכו את גופן. עוד בדיקה בעזרת החוטם שהמיקום מתאים, ואז הנקבה מתמקמת, מניחה את סנפיריה הקדמיים בתוך החול ומתחילה לחפור קן באמצעות סנפיריה האחוריים. כעבור פחות מרבע שעה הגומה, בעומק של 35־40 סנטימטר, מושלמת מבחינה גיאומטרית ובעלת צורה של בקבוקון, מוכנה לקלוט את הביצים.

רגע קצר אחר כך מגיחות הביצים, ביצה אחת עד שלוש כל פעם, מכוסות בשכבהרירית עבה. האם, דוממת לחלוטין, מנסה לשאוף אוויר ונותנת לדמעות גדולות לנשור מעיניה הסגורות. כך היא מרחיקה את מלח הים. כעבור עוד רבע שעה מסיימת הנקבה את ההטלה, 100־110 ביצים בממוצע. היא נחה זמן קצר ואז מסווה את הקן. הסנפירים האחוריים שבים לפעילות. הגומה מכוסה שוב. הצבה עוזבת את המקום ומשאירה אחריה ענן של חול. היא מתרחקת, תחילה באיטיות, ואז פונה וממהרת חזרה לאוקיינוס. כל העניין נמשך כחמישים דקות.

כל הלילה נמשך הבלט הפלאי על החוף. כמה מהקִנים המושלמים נהרסים מיד על ידי נקבות חדשות שעולות לחוף. חלקן מתקשות להגיע כי את סנפיריהן השחיתו כרישים או רשתות דייגים, או בשל אפיסת כוחות לאחר שנדדו אלפי קילומטרים באוקיינוס השקט מדרום פרו, מצפון מקסיקו וממקומות אחרים שעדיין לא ידועים לחוקרים.
הצבות ינסו שוב במהלך ארבעת לילות האריבדה. בלילה האחרון הן יחזרו לאוקיינוס וישאירו באקראי ביצים לנשרים, שמתצפתים ונמצאים בכוננות אכילה מתמדת. רוב להקות הצבים יעזבו את החוף עם שחר. אור היום חושף שדה קרב של ממש. אלפי עקבות וביצים שנשכחו או נשברו, סעודה לציפורים ולסרטנים, שגם אותם יצודו בקרוב הנשרים. 

מרוצים ממזלם הטוב
צב הים הזיתני וקרוביו באוקיינוס האטלנטי הם היחידים משמונת מיני צבי הים המטילים את ביציהם כך, כקהילה. החוקרים אינם יודעים להסביר זאת, וגם אינם מבינים מדוע בוחר צב הים הזיתני להתרבות דווקא בחופו של הכפר הקטן והנידח אוסטיונל. אנשי הכפר לא שואלים שאלות. הם פשוט מרוצים ממזלם הטוב ומההסדר החדש שהגיעו אליו עם ממשלת קוסטה ריקה.

 נקבות עמוסות בביצים מתנגשות בשכנותיהן ומטפסות על אלו שהגיעו לפניהן. הן חופרות באמצעות החוטם גומות רדודות בחול השחור כדי לבדוק את הטמפרטורה ואת רצת המליחות של החול. ריכוז מלח גבוה יזיק לביצים, שקליפתן דקיקה ועדינה
אריבדה מהסוג הזה מתרחשת רק בעוד ארבעה מקומות בעולם. כדי להגן על צבי הים אסרו ב־1966 הרשויות בקוסטה ריקה על איסוף הביצים ועל הרג פרטים בוגרים. אבל הציד הבלתי חוקי נמשך. מתוך כוונה טובה שכנעו חוקרים וארגונים להגנת הצבים את הממשלה לאפשר חריגה מהאיסור. ב־1987 הוחלפה הביזה הבלתי מבוקרת באיסוף חוקי, המותר רק לתושבי אוסטיונל ונתון לפיקוחה של האוניברסיטה של קוסטה ריקה: ב־36 השעות הראשונות של כל אריבדה רשאים בני הכפר לאסוף כמה ביצים שיצליחו. אחר כך החוף הוא נחלתן הבלעדית של הצבות.

אוספי הביצים, שהתאגדו ב"התאחדות לפיתוח אוסטיונל", עובדים במרץ מבוקר ועד שעת לילה מאוחרת. הגברים יורדים על ברכיהם וחופרים בחול. כשהם מגלים קן באות הנשים לאסוף את הביצים, כדורים רכרוכיים בקוטר של כארבעים מילימטר. שקי הביצים נשטפים בזהירות בחוף אחר, הרחק מסביבת ההטלה, ואז מובאים על גב הגברים או על ידי סוסים למחסנים. בשנה שעברה אספו אנשי הכפר 676,800 ביצים. נשמע הרבה, אבל מדובר בפחות משני אחוזים מסך כל ההטלות.

המכירה המבוקרת של ביצי אוסטיונל הפכה את האיסוף הלא חוקי למשתלם פחות. את מחיר הביצה קובעת הממשלה (שלוקחת גם חצי מהרווח), וכיום הוא כמחצית ממחיר ביצת תרנגולת. במדינות אמריקה הלטינית נחשבות הביצים לבעלות ערך רב, אבל אסור לייצא אותן. כמחצית מכלל הביצים שנאספות משמשות לאפייה, החצי השני מוצא את דרכו לקנטינות ולברים של קוסטה ריקה. לחלמון הביצה מיוחסת סגולה של מעורר מיני, והוא נלגם בשקיקה, חי ולא מבושל, מתובל בסלסה בצד בירה או גוארו - משקה אלכוהולי המבוסס על סוכר.

תושבי אוסטיונל אוכלים את הביצים גם כחביתה ונהנים מהמוצר המביא להם את רוב הכנסותיהם השנתיות ב־36 שעות עבודה מאומצת בחודש. כל בן כפר בן 15 ומעלה הוא חבר בהתאחדות ומקבל חלק שווה ברווחים. חלק מושקע בבניית תשתיות חדשות, בתי ספר, בתי חולים, כבישים ועוד.

זהו סיפור הצלחה של שימור: אנשי הכפר, שהיו בתחילה עוינים כלפי הביולוגים הממונים מטעם האוניברסיטה, עובדים איתם מאז 1987 בשיתוף פעולה מלא, מתוך אינטרס משותף להגן על צב הים הזיתני. הצבים שיבקעו מן הביצים ישובו ויטילו בעתיד ביצים באותו מקום, וכך יבטיחו את שימור המין ואת פרנסת אנשי הכפר.

 

 

 

 

 

 

 

עוד אחת :

"מטרתנו היא להתקרב לטבע ועל כן נחלוץ נעליים", אומר מרקוס מצגר בטון החלטי וחיוך ענוג ומתחיל לפרום את שרוכי נעליו. אנחנו עומדים לרגלי גבעה תלולה, מכוסה בצפיפות בעשב ירוק בוהק ופריחה אלפינית צפופה, סמוך לכפר באטנברג (Beatenberg). הכפר שוכן גבוה מעל לעיר טון, בלב איזור האלפים הברניים שבמרכז שוויץ. מולנו נפרש נוף הפסגות המושלגות של השלישיה המיתולוגית – אייגר, מונך, יונגפראו, מהגבוהים בהרי האלפים (למעלה מ4,000 מ'). 

מצגר, רוקח, מומחה לצמחי מרפא אלפיניים ומדריך טיולי טבע, מוביל אותנו יחפים במעלה הגבעה ואחריה בשבילי יער סבוך של עצי מחט. העשב הרך המכסה את הגבעה נעים למגע כף הרגל. היעד הוא מכרה פחם ישן נטוש, שהפך לאתר תיירות קטן, וסיפורו מגולל את ההיסטוריה המקומית מהימים שבהם עדיין כרו כאן פחם והובילו אותו ממעמקי ההר אל הכפרים, לאורך מסלול תלול ומסובך. אבל המכרה הוא רק תירוץ. הטיפוס במעלה הגבעה והיער, מול נוף הפסגות עוצר הנשימה, הוא העיקר. מצגר מדלג במעלה השביל כעז הרים עליזה, מצביע, קוטף, ממולל ומציע לנו להריח, עלים, עשבים ופרחים קטנים. אלה טומנים בחובם שלל סגולות מרפא לכל צרה שלא תבוא: שלשול, עצירות, אנמיה, וחלקם גם מבטיחים חליטת תה ארומטי ומחזק. 

בכל שנה מניב האיזור הזה 50 טון של צמחים, שמהם מופק מגוון מוצרי טבע מקומיים, הפופולאריים שבהם - תבליני צ'ילי, פסטו ומלח עשבים אלפיניים, ומגוון של חליטות תה. 

אפשר לרדת מנידרהורן ברכבל אל תחנת האמצע, Vorsass,  אבל מומלץ לרדת ברגל


הטיול הנופי-חושני-וקצת הרפתקני הזה הוא אחד ממסלולי הטיול היפים והמגוונים ביותר שמציעים נכסי הטבע של מחוז אגם טון-הוגאנט, צפונית לאגם טון. האיזור, המשתרע בין הברניז אוברלנד ומחוז אמנטל, כולל את העיר טון שעל גדות אגם טון ונהר הארה; איזור קארסטי נרחב עם רשת מערות הנטיפים הגדולה באירופה; ויערות ומרחבי אחו עטופים בנוף פסגות אלפיני. בין כל אלה נמתחים 120 ק"מ של מסלולי טיול ושבילי הליכה בהרים ובעמקים, השופעים צמחים ופרחים, שמיזמי תיירות, חברות רכבלים, אתרי סקי, נדל"ניסטים וחוואים מקומיים, יצטרכו מעתה להתחשב בהם. אגם טון-הוגאנט הוא אחד מתשעה מחוזות בשוויץ, המועמדים להיות מוכרזים בקרוב כ"פארק טבע". בחודשי הסתיו והחורף הקרובים ייקראו תושביהם אל הקלפי להצביע בעד המהלך. המטרה היא ליצור בקהילות המקומיות שיתוף פעולה ומחוייבות לשימור נכסי הטבע והתרבות שלהן ולפיתוח אקולוגי בר קיימא. ההגדרה "פארק טבע" תחייב את הקהילה המקומית בין היתר בפיתוח תעשייתי וחקלאי רגיש לסביבה ובפיתוח תיירות אקולוגית בת קיימא. היא תזכה אותה בחיזוק כלכלת המחוז ובמיתוג, שישדרג את שיווק התוצרת החקלאית ויאפשר לחוואים למכור את תוצרתם תחת הלייבל של פארק טבע.

תפוח נגוס או גבינת אמנטל מחוררת
"התחלנו את המהלך לפני חמש שנים ולפני שנה זכינו במועמדות", אומר ריימונד בויטלר, מורה וגיאוגרף, שנמנה עם צוות פרוייקט הפארק של מחוז טון-הוגאנט, שמשתרע על פני 350 קמ"ר ועולה עד לגובה של 2,200 מ'. "אם נצליח להעביר את ההצבעה נוגדר החל מ-2011 כפארק טבע". אבל זה לא כל כך פשוט. "יש חקלאים שחוששים שהסכמה למהלך תטיל עליהם מגבלות שלא יאפשרו להם לגדל כל מה שהם רוצים", אומר בויטלר. "וישנה אפשרות שלא כולם יצביעו בעד. אם בשולי השטח שיוגדר כפארק יהיו מתנגדים, נסמן מחדש את הגבול ונוכל להחריג את שטחיהם משטח הפארק, כמו בתפוח נגוס. אך אם יתנגד חוואי ששדותיו נמצאים באמצע השטח – זה יצור מצב של שטח מחורר. 'תפוח נגוס' זה בסדר. 'גבינת אמנטל מחוררת' זו בעיה". אבל בסך הכל כולם אופטימיים. תיירי 2011 ככל הנראה כבר יבקרו ב-Nature Park Lake Thun-Hohgant, שבו יהיה על כל אתר סקי להגיש תכנית פיתוח של בנייה, הוספת מסלולי גלישה ופיזור שלג מלאכותי, שיקחו בחשבון את צמחי האחו של מצגר ואת היעלים, הנשרים, המרמיטות והלינקסים, תושבי האיזור. יהיה עליה גם להשתלב בצורה הרמונית בנוף על פי הקריטריונים של ה-(Federal Office for the Environment) FOEN. אם פרוייקט הפארק יעמוד בקריטריונים של השלטונות הפדרליים תוענק לו גם התווית של "פארק בעל חשיבות לאומית". כל זה יועיל לתיירות ולתיירים, בפרט לחובבי הטבע שבהם. 

  


הליכה ביער, דהירה  בקורקינט ושיט באגם
איזור באטנברג, כפר הררי שקט בגובה של 1,153 מ' (בו גם נמצאת גם חנות צמחי המרפא, התה ותבלינים של מצגר), קרוב למדי אל מרכזי תיירות תוססים כמו אינטרלקן (נסיעה של 10 ק"מ בלבד), אבל מנותק מהם ואהוב במיוחד על חובבי טבע. הוא נקרא על שם באטוס, הקדוש הפטרון של הכפר, ומציע אתרי נופש למשפחות, ובעיקר מסלולי טיול בקיץ וסקי בחורף. אם בוחרים ללון באיזור אורבני, העיר טון היא נקודת יציאה מוצלחת ליום-טיול הזה, שכולל מגוון גדול של נופים ופעילות. 

נסיעה קצרה באוטובוס הצהוב של ה"Post Bus", מול תחנת הרכבת של טון, מובילה אל תחנת הרכבל העולה אל Niderhorn, "הר הבית" של באטנברג, שגובהו 1,950 מ'. כדאי לעלות עד לפסגה אל נקודת התצפית האולטימטיבית על האלפים, שיש בה גם מסעדה. אפשר לרדת מנידרהורן ברכבל אל תחנת האמצע, Vorsass (פירוש השם: תחנת המרעה הראשונה של הפרות), הנמצאת בגובה של 1,580 מ', אבל מומלץ לרדת ברגל. הטיול ייארך כשעה עד שעה וחצי, תלוי בקצב שלכם. מול תחנת פורסאס מתגבהת הגבעה התלולה. לעולים עד סופה מצפה היער, שמבטיח טיול על פני קרקע ארוגה בשורשי עצים, סלעים מכוסים בטחב ואפלולית נעימה. הירידה אל הכניסה למכרה היא ירידה תלולה על פני שלבים מאולתרים בתוך הסלע, ובצידם חבל לאחוז בו. חוזרים אל תחנת Vorsass באותה דרך. משם אפשר לרדת חזרה ברכבל, אך מומלץ לחילופין לעלות על ה"דובדבן" של המסלול – הטרוטיבייק – קורקינט עם גלגלים מעובים ומעצורים, שבו תוכלו לשעוט בבטחה כל הדרך למטה עד באטנבוכט (Beatenbucht), דרך כפרים, שדות שופעים המכסים את המדרונות ופנורמת פסגות אלפינית יפהפייה ברקע. אפשר לבחור בדרך הקצרה, 6 ק"מ (כ-20 דקות), או בארוכה – 11 ק"מ. 

אחרי נסיעה באוטובוס, עלייה ברכבל, הליכה ברגל וגלישה במורד בטרוטיבייק. הגיע תורה של הספינה. מבאטנבוכט אפשר לשוב לטון בשיט מענג שנמשך כשעה וחצי. זוהי אחת ההנאות שמציע כל אגם שוויצרי שמכבד את עצמו, ואגם טון הוא מהיפים שבהם. 

טון וסביבתה
טון היא עיר נעימה המספקת כמה אתרים מעניינים שכדאי לבקר בהם. את העיר הקטנה, שיש בה רובע ימיבניימי יפה, חוצה נהר הארה, בשצף מי תכלת חיוורים שמעידים על טמפרטורה מקפיאה. זה לא מפריע לברבורים, לשחיינים בודדים ולחבורה של שייטי קייקים לשוט ולהיאבק בזרם. כל האחרים נהנים ממנו מהטיילת, מבתי הקפה והגשרונים, המעוטרים כמובן באדניות פרחים ססגוניות. 

טירת טון – משנת 1191, מתנשאת מהרובע העתיק ומציגה נוף מרהיב של העיר והסביבה. באולמותיה שוכן המוזיאון ההיסטורי של טון. מוצגים בו פריטים מתקופות שונות, משריוני אבירים ושטיחי קיר מהמאות ה-14 וה-15 ועד בית בובות מהמאה ה-19. כמה רחובות-מדרגות עולים אל הטירה. אחד מהם, רחוב מדרגות מקורה, עולה מכיכר העירייה הישנה (Rathausplatz) עם בית העירייה הנאה מהמאה ה-16.

פארק שאדאו (Schadau Park) וטירת שאדאו – פארק אנגלי יפהפה על חופו הדרומי של הנהר. הטירה היא כיום מקום משכנו של "מוזיאון הגסטרונומיה השוויצרי" ושל מסעדת הגורמה היוקרתית "Arts" , שזכתה ל-14 נקודות במדריך Gault Millau.

הפנורמה של ווכר (Wocher-Panorama) – (גם היא בפארק שאדאו) ציור פנורמי ריאליסטי, העתיק מסוגו בעולם. הפנורמה, המתארת את החיים בטון, היא פרי מכחולו של מרקארד ווכר וצויירה בין 1809-1814.

עוד בסביבה:
מערות באטוס – מערכת מערות נטיפים הגדולה בשוויץ, שהיו ביתו של הנזיר באטוס, אחרי שעל פי האגדה הבריח משם את הדייר הקודם, הדרקון הנורא, שמרר את חיי המקומיים. חלק מהמערות מוארות ופתוחות למבקרים.  

מרקוס מצגר, מחיר טיול של חצי יום בהדרכתו – כ-200 פרנק שוויצרי, תלוי בגודל הקבוצה.

 

 

ועוד אחתת ...........: (לא אני כתבתי כן !?<)

השנה היתה 1959 ובני שבט הבטונקה (BATONKA) נאלצו לעזוב את בתיהם. כפריהם ואדמותיהם שעל גבול זימבבווה וזמביה נעלמו תחת מימיו של אגם מלאכותי עצום ממדים. פירוש שמו של האגם קאריבה (KARIBA) בשפתם הוא: "המלכודת הקטנה". מקווה מים מלאכותי זה, שנוצר בעקבות הקמת סכר על נהר הזמבזי, הוא מהגדולים בעולם. האגם משתרע על פני 5,000 קילומטרים רבועים (כרבע משטחה של ישראל), אורכו 281 קילומטרים ורוחבו המירבי כ־32 קילומטרים.
כעשרת אלפים תושבים הועסקו בבניית הסכר, וכ־150 מהם, בהם 46 איטלקים, נהרגו במהלך העבודה. אורך הסכר 620 מטרים וגובהו 128, והוא נבנה בצורת פרסה ענקית, כדי שלחץ המים יתחלק על פני שטח פנים גדול יותר. בראשו עוברת דרך שרוחבה 12 מטרים. לסכר שישה פתחי יציאה, ותחנת הכוח ההידרו־אלקטרית מספקת את רוב תצרוכת החשמל של זימבבווה וזמביה.
עבור בני הבטונקה, תושבי המקום, לא היתה בניית הסכר אירוע חיובי דווקא. הם נעקרו בגללו ממקומם ונאלצו לעבור להתגורר במקומות אחרים. כדי להשלים את בניית הסכר שארכה כמה שנים היטה צוות של מהנדסים איטלקים את הנהר במבצע הנדסי מסובך. כך שלא רק ביתם נלקח מבני הבטונקה, אלא גם הנהר, שהיווה את עורק החיים המרכזי עבורם. חייהם שונו ללא הכר.

לרע ולטוב
בעקבות יצירת אגם המים הגדול, התרחש שינוי אקלימי באיזור שהיה עד אז חם ויבש, ומשום כך השתנו גם המערכות האקולוגיות. בני האיזור, שידעו על שינוי נתיב המים מבעוד מועד, עברו להתגורר במקומות גבוהים יותר; אך בעלי חיים רבים שחיו בשטח העצום הזה פשוט טבעו. אלה שהצליחו לשחות התמקמו על רכסי הרים, שכמו הר אררט מסיפור המבול, היו לאיים זמניים באמצע האגם.
כדי לעזור לאלפי החיות הלכודות, החל בראשית 1959, עם גמר בניית הסכר, "מבצע נוח". במהלכו חולצו בעלי חיים גדולים כמו קרנפים, נמרים, אריות ואנטילופות. הם הועברו לגבעות שמדרום לאגם החדש, שם הוקמה עבורן שמורת טבע גדולה. מומחים טענו אז, כי המעבר לא יציל את החיות, והצביעו על בעיות התאקלמות שעלולות לנבוע משינוי במרחב המחיה הטבעי או מהתמודדות עם בעלי החיים שכבר נמצאים במרחב החדש. בכל מקרה, מבצע ההצלה עורר התעניינות ואהדה ציבורית רבה. קבוצות הלכידה, שכללו מתנדבים, השתמשו בסירות גדולות, כדי למשות חיות ששחו באגם, או נחו על ה"איים" במשך ימים ושבועות. ממארס עד דצמבר 1959 ניצלו כ־5,000 פרטים מ־35 מינים של בעלי חיים.
עם זאת, היתה לאגם גם משמעות חיובית עבור החיות. באיזור שהיה עד כה מדברי התפתח מרעה שופע, ועופות מים, אנפות, קורמורנים ועיטמים קולניים התרבו שם במהירות. חייהם של התאואים, ההיפופוטמים והאנטילופות השתפרו פלאים. האנטילופה הסוסית, שנחשבת לנדירה יחסית באפריקה, נצפית כאן כעת בעדרים של יותר משישים פרטים. גם הפילים זוללים בתאווה את המרעה המשובח, ומראה עדרי פילים החוצים את האגם בשחייה נעשה שכיח למדי.

זעמו של האל
התושבים לא התלהבו, בלשון המעטה, משינוי זה של סדרי בראשית. אחרי הכל, הם איבדו את כפריהם המסורתיים ואת גידולי התירס, והאדמות סביב האגם התמלאו בחיות בר שנאסר עליהם לצוד ובתיירים שלפחות בתחילה לא היתה בהם ברכה. אבל הפגיעה החמורה יותר, לדעת בני הבטונקה, נעשתה באל הנהר, ניאמי ניאמי, שמראהו כדמות נחש אימתני. ניאמי ניאמי הוא אל זועם ונדיב בו־בזמן, ואליו פונים בכל בקשה. דמותו מופיעה על מקלות ההליכה של בני השבט ופסלו מתנוסס מעל הסכר.
לפי אמונת בני הבטונקה, זעם האל על סכירת הנהר בעיקר משום שאהובתו נשארה בצד השני של הסכר. מותם של רבים מפועלי הסכר הוא, לדברי אנשי השבט, ביטוי לזעמו של האל; וכך גם רעידות האדמה והשטפונות שהתחוללו באיזור. ב־1955, למשל סחף שיטפון את יסודות הסכר הבלתי גמור. היסודות נבנו מחדש, אך ביולי 1957, באמצע העונה היבשה, נהרסו שוב. במארס 1958 הרס שיטפון נוסף את דרכי הגישה לסכר ופועלים רבים נהרגו. זקני השבט הצליחו לשכך את זעמו של ניאמי ניאמי בעזרת טקסים שונים וקורבנות רבים, ושכנעו אותו, בינתיים, להניח לסכר.
תוכנית קמפ פאייר - "המדורה" - ניסתה לפתור את בעיית בני השבט שנעקרו מאדמתם. היא לימדה אותם לנצל את משאבי הטבע החדשים, בציד ובדיג, ועזרה להם לפתח את תעשיית התיירות. היום האגם העצום הוא מרכז קיט ונופש. צפונית־מערבית לו נבנתה העיר קאריבה; לחופיו נבנו נמלים, ובהם עוגנות יאכטות של התושבים הלבנים של זימבבווה ודרום־אפריקה; סביבו צצו כפרי נופש, מועדוני ספורט, חוות לגידול תנינים ואתרי דיג. מהעיר אפשר לצאת לטיולים מאורגנים, לשיט על נהר הזמבזי ולטיולי ספארי. התושבים משמשים כפקחי שמורות הטבע, עובדים בבתי המלון ובמועדונים ומוכרים לתיירים את עבודות האומנות המסורתיות.

נכתב על ידי שפיגל , 29/4/2010 14:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי:  שפיגל

מין: נקבה

תמונה




63
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , משוגעים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשפיגל אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שפיגל ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ