לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


"אם היית נשארת איתו, היית אומללה עד סוף ימייך...". עם המסר הזה יצאתי לחיים חדשים, כולי תקווה וציפיה. תוך חודשים ספורים, אני, בתמימותי עדיין, מתחילה לגלות את גודל האשליה. אני סבורה שיש למצות כל סיכוי לקשר ורוצה לשתף אתכם בחוויותי ובתובנותי.

Avatarכינוי: 

בת: 45



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

5/2015

סיפור אישי מאוד על הרצון למות


 

 

אני הולכת לספר לכם כאן סיפור מאוד מאוד אישי שראוי להכתב למגירה, אך היות ולסיפור יש מסר כפול החלטתי לשתף אותו.

זה קרה לפני חודשיים בדיוק. הייתי באחד המקומות הכי נמוכים שאליו בנאדם יכול להגיע.

עמדתי להיזרק מהבית שלי עם שלושת ילדי בגלל ענייני גירושין שהיו צריכים להגיע להכרעה, הייתי מחוסרת עבודה (חלקית) ובגיל 45+ מזמינים אותך לראיון עבודה בקצב של פעם בחודש... הרגשתי בודדה – בלי חברים ובלי אהבה. כלפי חוץ אף אחד לא ראה דבר. המשכתי לחייך אך החיוך שלי היה מזוייף, לא מגלה מה מתחולל אצלי בפנים. ושם בפנים היה רע מאוד, תחושת ריקנות איומה, אופטימיות טבעית שהפכה לפסימיות נוראית.

 

קיבלתי כרטיסים לסרט "מאמי". סרט על יחסים בין אם לבנה בן ה-15 שנכנס ויוצא ממוסדות לנערים בעלי הפרעות, סרט טעון במיוחד. שאלתי חברה אם היא רוצה לבוא איתי ולה לא בא על סרטי דיכאון... אז קבעתי ללכת עם הבן שלי (18).

באותו ערב התארגנו ליציאה. הסרט עמד להתחיל תוך חצי שעה (קולנוע לב קל"ב). קראתי לו לאכול משהו ולא זוכרת מה אמרתי שגרם לו להחליט לא לבוא איתי...  הוא כנראה לא היה סגור על הסרט הזה כבר קודם, אולי חשב שאני מנסה "לחנך" אותו.

באופן כללי, אני לא בן אדם שאוהב שמשנים לי תוכניות ברגע האחרון. אני לא כל כך מה שמוגדר "ספונטנית". פיניתי לעצמי את הערב הזה בהחלטה משותפת איתו בין המבחנים...

לא הייתי מסוגלת לשמוע "לא". התגובה שלי היתה קיצונית מעבר לכל היגיון. אי אפשר להבין מה גרם לי להתקפת שיגעון. התחננתי שיבוא וכשסרב התחלתי לצעוק (לזכותו יאמר שהוא דווקא היה שקול ולא צעק בחזרה).

צעקתי שאני רוצה למות! "בשביל מה אני צריכה את החיים האלה? אין לי כלום!" אלו המילים שזכורות לי שצעקתי ברחמים עצמיים.

מה למות? בגלל שהבן שלי לא רוצה לבוא איתי לסרט? למות??? השתגעתי לגמרי.

לא ידעתי איך להכיל את עוצמת הרגשות שחוויתי ופשוט נכנסתי לחדר מקלחת/שרותים ובכיתי. בכיתי בקול והדמעות נזלו כמו נהר מתפרץ. באמת רציתי למות. חשתי יאוש מהחיים שלי.

על הכיור היה סכין גילוח ורוד שהסתכל עלי, הסתכלתי על הזרועות שלי ותהיתי איך הם יראו אח"כ ואם אין דרך פחות כואבת.

מה יקרה אם אמות? יש לי הורים (שגרים רחוק אבל תמיד תומכים) ו-3 ילדים. רק עליהם חשבתי, שאכאיב להם אם אעשה את זה. שום דבר אחר לא עבר לי בראש, בראש היתה ריקנות – חיים של כלום, של סבל מתמשך כבר שנים – סבל שאף אחד לא מבין או רואה. בדידות שלא נגמרת. רק הם.

ואז הבן הקטן שלי (11) קרא לי מהחדר "אמא..., אמא..., אמא..., למה את לא יוצאת?" ידעתי שהוא דואג לי.

ישבתי שם שעה ארוכה, בוכה ובוכה עד שאספתי את עצמי ויצאתי עם פנים נפוכות ועיניים אדומות.

 

לסרט הלכתי מס' ימים אח"כ עם אדם שיצא איתי באותו זמן וברכתי כל רגע על שהבן שלי לא רצה לבוא איתי... סרט נוראי, קשה וכבד – ממש לא מתאים לנער צעיר.

שבוע וחצי אחרי מצאתי עבודה, הכנסתי לחיי גבר חדש ששהה בהם חודש - די ברור כבר שבחרתי לא נכון אבל כן ברור לי שהאהבה אפשרית והיא יושבת כאן על החלון ומנסה להיכנס, זה רק עניין של תזמון ובחירה. ענייני הדירה הסתדרו להם ואני מסתכלת קדימה.

 

קראתי את הסיפור על האיש שירה לעצמו בראש בגלל שקראו לו "גזען", לכאורה שטות מוחלטת לבחור למות בגלל דבר כזה שיום למחרת כבר כולם היו בוודאי שוכחים.

שטות מוחלטת גם לרצות למות בגלל שהבן שלך לא רוצה לבוא איתך לסרט...

איך הילד שלי היה מרגיש אם הייתי עושה את מה שעבר לי בראש? הוא היה חושב שאמא שלו הרגה את עצמה בגלל שלא רצה לבוא איתה לסרט כמו הבחורה שחושבת שהאיש הרג את עצמו בגללה.

הסיפור שלו הציף אצלי את הסיפור שלי שעדיף היה לטאטא אותו מתחת לשטיח ולהשכח, אך הוא לימד אותי היטב על רגעים של חולשה. רגעי ה"קש", הרגעים הטפשיים והלא חשובים שמזעזעים אותך וגורמים לך להתנהגות קיצונית לא מובנת. אני לגמרי הבנתי אותו, אך לא במובן שאנשים אחרים חשבו.

אני זוכרת שבשלב מסויים בין דמעה לדמעה הכרחתי את עצמי לחשוב "מחר יום חדש והכל יראה אחרת".

אני לא פסיכולוגית ולא מתיימרת להיות אבל מה שקרה לי עשוי היה להיות גם הסיפור שלו.

אנשים רגישים תופסים את החיים ברגעים הקטנים שלהם, לאחרים זה נראה רגע חסר משמעות, אפילו טיפשי. דבר מה קטן ולא מהותי יכול לזעזע את כל מערכת המחשבה, ההיגיון ושיקול הדעת.

הבנתי שהאיש היה רווק ללא ילדים, לא היה מי ש"יעצור" אותו לכאורה. לא היה לו מלאך קטן שיגיד לו "אבא! אבא! למה אתה לא יוצא מהדיכאון? אני זקוק לך"...

 

 

 

 

את הסיפור הזה פירסמתי בפייסבוק שלי לפני יומיים. הבנתי כמה הוא עוצמתי רק מעשרות התגובות שקיבלתי...

אמרו שהוא מרגש ומהווה השראה ואפילו שיציל הרבה אנשים, אך למרבה הצער איפשרתי אותו לקריאה לחברים בלבד

וחסמתי את הציבור ומשפחתי הקרובה כדי לא לצער אותם...

אז אני שמה את זה כאן בשמי הבדוי ואם הוא יעשה משהו אפילו לאדם אחד זה שווה.

 

נכתב על ידי , 29/5/2015 18:45  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנטע שקד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נטע שקד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ