יש דברים שאי אפשר להגיד בקול, אז כאן אפשר- בשקט

התאהבתי בך ממבט ראשון, משיחה ראשונה, מחיבוק ראשון.

מחיוך.

מהלילה ההוא הראשון שנפגשנו, נשארנו את ואני עד 5 לפנות בוקר, בדירה שלו, מדברות ומדברות, זיהיתי עלייך דיי מהר את העצבות שמחלחלת בך, הכחשת כל הזמן. ואני ידעתי בתוכי שזה קיים בך. ולבסוף ספרת לי על כמה אבחונים פסכאטריים שיש, ושאת בטפול. ידעתי שאני לא הוזה.

זה היה לילה מאוד מוזר, לא ברור לאן זה הולך. בקשת ממני מגולגלת אחת, דיי התבאסתי...אמרת שאת לא מעשנת. וידעתי שהמצברוח יורד, הדכאון עולה. ואת על סף דמעות. חיבקתי. הכי חזק שיכולתי. ואמרת שאת מרגישה כאילו אנחנו מכירות שנים. הרגשתי אותו הדבר. לא חושבת שזה קרה לי איי פעם.

את מדהימה.

אנחנו דומות בקטע מפחיד. מפחיד מדיי.

זה ברור שבסופו של דבר זה יהיה בלתי אפשרי.

(היא אפילו לא יודעת איך אני מרגישה)

 ________________________________________________________________

היא מציירת ציור,

כמו חלום אחד מופרך.

היא מציירים קווים מטושטשים,

מצב רוחה דעך.

היא לא יודעת כלום,

היא לא תדע דבר.

אני אוהב אותה מאוד,

והיא את כל השאר.

מכשפת.