כל האנשים בעבודה שלי ידעו שאשתי אמורה ללדת בסוף החודש, אבל ליוסי זה לא התאים. השבוע בו היא הייתה אמורה ללדת אמור להיות עמוס במיוחד וליוסי היו תכניות אחרות. "אני רוצה שהיא תלד היום!" אמר לי מדי יום ביומו בשבוע שעבר, עד שזה נהיה ממש מעצבן.
גם אשתי רצתה ללדת כבר וההערות של יוסי לא תרמו. "יוסי, יש עוד זמן, אז תפסיק" ביקשתי ממנו, אך יוסי התעקש שהיא יכולה ללדת מוקדם, בדיוק כמו שאשתו עשתה בלידת בנו.
ואז, ביום חמישי, שבוע מוקדם יותר מהתאריך המיועד, אשתי חשה בצירים. הספקתי לשלוח מייל לחברים בעבודה עם הנחיות מה לעשות בהיעדרי מתוך כוונה שג'אגר יחליף אותי בגלל שאני לוקח את אשתי לבית החולים.
הגענו לבית החולים בסביבות 10:00 בבוקר ושם, חיברו את אשתי למוניטור וערכו בדיקות נוספות.
בינתיים קיבלתי טלפון מהעבודה. על הקו היה יוסי שבישר לי שג'אגר חולה ולכן הוא נתקע עם כל העבודה שלי... אמרתי לו: "be careful with what you wish for" והוא ענה שהוא לא רצה שג'אגר יהיה חולה...
לאחר שייבשו אותנו כהוגן, החליטו לבסוף לשחרר אותנו בשעה 14:30. "תחזרו בעוד שלושה ימים אם אין התקדמות בלידה קודם לכן". אשתי הייתה בשוק. מה פתאום משחררים אותנו? היא היתה בטוחה שתלד עוד באותו יום ולכן החלטנו לנסוע להוריה שגרים במרחק של 15 דקות נסיעה מבית החולים ולאחר מכן שאני אסע הביתה להביא את הילדים כדי שאם נצטרך לנסוע שוב לבית החולים, יהיה מי שישאר איתם.
בדרך ממודיעין עם הילדים, אשתי התקשרה וביקשה שאזדרז, כי חייבים לחזור לבית החולים ומהר...
הורדתי את הילדים אצל הוריה ומיד נסענו לבית החולים. נסעתי מהר וחלק מהדרך על השוליים. בדרך, כמה נערות חצו את הכביש בלי להסתכל אז צפרתי להן. אשתי אמרה לי שאנחנו לא חייבים להרוג מישהו בדרך. והיא צדקה כמובן. 
הגענו לבית החולים והפעם לא התמהמהו. בכלל, היתה לי תחושה שהצוות של הערב היה הרבה יותר נחמד מהצוות של הבוקר, אבל אולי זה רק כי מי שקיבלה אותנו אמרה שאני נראה כמו אחרי תיכון ולא כמו אבא לארבעה (ובקרוב חמישה) ילדים.
היא גם שלחה אותנו יחסית מיד לחדר לידה וכעבור פחות משעתיים מרגע שנכנסנו לבית החולים, נולד לנו בן קטן וחמוד! 
למחרת לקחתי את הילדים לבקר את אמא ואת האח החדש שנולד להם. תכננתי לקחת אותם גם לסידורים שהיו לי לאחר מכן, אבל אחרי שהם התרוצצו בבית החולים, החלטתי שהכי טוב יהיה להחזיר אותם לבית של סבא וסבתא ולהמשיך בסידורים בלעדיהם.
היות ואני אשכנזי, אנחנו נוהגים לערוך "שלום זכר" לבן שנולד ובו באים חברים, מדברים קצת, אוכלים קצת, לפעמים שרים או אומרים דבר תורה והולכים. נהוג גם לאכול "ארבעס" שזה גרגירי חומוס שלמים מבושלים.
הרעיון הוא שהאורחים באים לנחם את התינוק על כל התורה ששכח מבטן אימו ולקבל את פניו בעולם הזה (גם אם הוא עדיין בבית החולים ועוד לא הגיע הביתה).
ייאמר לזכותם של חמי וחמותי, שלמרות שהם בוכרים וזה לא המנהג שלהם, הם שמחו לארח בביתם את כל מי שרק יבוא.
היות ולא הכרתי אף אחד בבית הכנסת, לא הודעתי על ה"שלום זכר" ורק אמרתי לשני חברים קרובים שמתגוררים בעיר של חמי וחמותי שיבואו.
חמותי הזמינה שכנים שלהם שמכירים אותי מילדות וזו היתה הפתעה נעימה שהם באו.
מתוך שני החברים שהזמנתי, רק אחד הגיע, אבל עדיין היה נחמד שהוא בא.
למחרת (שבת בבוקר), אמרתי לגבאי שנולד לי בן ולכן אני צריך לעלות לתורה.
הוא הסתכל ברשימות שלו והודיע חגיגית שאי אפשר. "אם אתה רוצה אני יכול לתת לך הגבהה (של ספר התורה)" הוא אמר.
"אני צריך לעלות. נולד לי בן". אמרתי אך הוא התעקש שאי אפשר. "לפי התקנון שלנו אין לך חיוב (לעלות לתורה ב.ט.)".
"אז אני אלך לספרדים" אמרתי וחשבתי שהוא יגיד: "לא, לא תישאר בחור טוב. אנחנו אוהבים אותך! רק אל תלך לספרדים!" אבל הוא רק אמר: "אם אתה לא מסתדר אצל הספרדים ניתן לך עליה במנחה".
אספתי את דבריי ויצאתי בהפגנתיות מבית הכנסת (אם כי אניח מניח שאף אחד לא שם לב בכלל). חציתי את הכביש לבית הכנסת הספרדי, שם התפללו חמי וגיסיי ושם בלי בעיה הוסיפו עליה בשבילי. הוספת עליה זה שקוראים עוד פעם לפחות שלושה פסוקים ואז אפשר להעלות לתורה בן אדם נוסף. את אותו הפתרון יכלו לתת גם בבית הכנסת האשכנזי מעבר לכביש, אך למרבה הביזיון הם לא עשו זאת. אני בטוח שאילו המקרה היה קורה במודיעין, בבית הכנסת הקבוע שלי, הגבאים היו מוצאים פתרון ונותנים לאב הטרי לעלות.
בתי הכנסת בעיר הזאת לא חדלים מלהפתיע אותי כל פעם מחדש (ותמיד לרעה) 
.
כעבור כמה ימים, אחרי שכבר חזרנו מבית החולים עם התינוק החדש, אשתי קיבלה את רשיון הנהיגה החדש שלה בדואר. "טוב, אני זורקת את הרשיון הישן. אני לא צריכה אותו יותר" היא אמרה.
ופתאום אמתי אמר: "אמא, גם אותי תזרקו? גם אני ישן...".
את הברית ערכנו באולם אירועים במודיעין. סיכמתי עם האולם שהברית תתחיל בשעה 11:00 ועם המוהל שיגיע ב-11:45.
משום מה, אמא של אשתי חשבה שכדאי לומר לכולם להגיע ב-10:30 וכך, למרות השעה שסוכמה עם האולם, הגיעו עשרות אנשים לאולם הרבה לפני הזמן...
כשאני הגעתי לאולם, חצי מהאורחים כבר היו שם (ואני הגעתי לפני 11:00...).
בגלל שהם הגיעו כל כך מוקדם, הם היו על קוצים ושאלו אותי כל הזמן: "איפה המוהל? יום שישי היום ולא הספקתי לעשות שום דבר..."(לא משנה שבסופו של דבר מי שאמר את זה עזב בין האחרונים...).
המוהל הגיע בדיוק בזמן (אפילו כמה דקות מוקדם מהמסוכם) ורצה להתחיל בברית. "איפה החיתולים?" הוא שאל.
מחפשים ולא מוצאים. "איפה התיק של התינוק?" שאלה אשתי. חיפשנו בכל מקום, אך לא מצאנו. מסתבר ששכחנו אותו בבית, עם כל מה שהכנו עבור התינוק לברית!
למזלנו יש חנות למוצרי תינוקות לא הרחק מהאולם, אז חבר שלי רץ לשם לקנות עבורנו חיתולים וטיטולים.
מעבר לזה הכל זרם על מי מנוחות והשם שהענקנו לבננו הוא: "אסף רפאל".
ברוך ה' הגיעו לברית יותר אנשים ממה שצפינו וגם חברים שאמרו שלא יבואו, הפתיעו ובאו לכמה דקות, אם כי חלק מהחברים הקרובים לא יכלו לבוא וזה היה חבל.
שמחתי לראות חברים ותיקים שלא ראיתי מזה זמן. זה תמיד טוב לפגוש אותם, בעיקר בשמחות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
), אז מה אכפת לכם מה שקורה בשכונות חרדיות?