כשאנחנו נוסעים במכונית, אנחנו אוהבים לשחק עם הילדים במשחקים. היום הצעתי לאלעד (בן 6.5) שנשחק את המשחק "אישיות" בו מישהו בוחר אישיות מסוימת והשני צריך לנחש מיהי אותה אישיות באמצעות שאלות שהתשובות עליהן הן "כן" או "לא".

"לא, לא, לא" אמר לי אלעד. "אני רוצה לשחק את משחק המכוניות".

"איך משחקים את משחק המכוניות?" שאלתי.

"פשוט מאוד" הוא אמר, "בכל פעם שרואים מכונית אומרים 'מכונית'. אפשר לומר גם 'אוטו'".

"אבל אלעד, אנחנו בכביש מהיר! יש פה הרבה מכוניות" אמרתי לו.

אבל אלעד כבר התחיל במשחק: "מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית, מכונית...".

בשבוע שעבר לקחתי את אמתי איתי לסופר. כשיצאנו מהסופר, אמתי התקדם קצת יותר ממני ופתאום ראיתי את אחד העובדים שדחף שורה ארוכה של עגלות (נכראה כדי להחזיר אותם למקום) נעצר ומלפניו אמתי הקטן (בן 3.5) עוצר אותו בשתי ידיו ודוחף את שורת העגלות לכיוון השני. רק אחרי שלקחתי את אמתי משם העובד המשיך בעבודתו והחזיר את העגלות למקום. מעניין מה הוא חשב על הילד הקטן שעמד מולו ועצר את העגלות והאם בכלל ראה אותו או שבעצם לא הבין מה עצר את העגלות.

מי שקורא כאן הרבה זמן ודאי יודע שאני אוהב לעשות קניות. אני אוהב לטייל בסופר, להתרשם מהמבצעים ולקנות תמיד במחיר הנמוך ביותר.

אשתי, לעומת זאת, ממש לא כמוני בהיבט הזה. מבחינתה ביקור בסופר הוא כמו מבצע צבאי: נכנסים לוקחים מה שצריך ויוצאים. בלי להשוות מחירים, בלי להתפתות למבצעים השונים, העיקר לצאת כמה שיותר מהר. המוטו שלה: "כסף בא וכסף הולך". לכן, היא קונה מדי פעם בסופר השכונתי ואילו אני לא.

השבוע, בעודי עושה את הקניות לשבת בסופר מרוחק, אשתי שמה פעמיה לסופר השכונתי (כנראה כי הייתה צריכה משהו מיד ולא רצתה לחכות שאחזור). היא חטפה שטר של 50 ש"ח, את המפתחות של הבית והלכה לסופר השכונתי.

אך כשהגיעה לסופר ובחרה את המוצרים שרצתה לקנות, פתאום היא הבחינה שחמישים השקלים שהיו בידה כבר אינם שם. בצר לה, שיחזרה את צעדיה וחיפשה אותם היטב, אך את חמישים השקלים לא מצאה.

אשתי שאלה את המוכר אם אולי מישהו מצא חמישים שקלים, אך האחרון לגלג עליה ואמר שאם מישהו היה מוצא חמישים שקלים, מזמן היה דוחף אותם לכיסו ולא מכריז עליהם.

"כפרות" אמרה אשתי ושבה לביתנו בלב כבד.

מאוחר יותר, שוב עשתה דרכה אל הסופר השכונתי. פניה היו נעוצות באדמה, בתקווה שאולי אולי היא תראה את שטר ה-50 מבצבץ בדרך, אך את שטר ה-50 היא לא ראתה.

לעומת זאת, היא הבחינה בשטר מתגלגל לכיוונה. זה לא היה שטר של 50 ש"ח אלא שטר של 100 ש"ח! היא הביטה סביב לראות אם הוא נפל למישהו, אך לא היה נראה שמישהו מחפש אחריו. היא הרימה את השטר ושמה אותו בכיסה.

"כסף בא וכסף הולך" חשבה לעצמה ונכנסה לסופר כדי לעשות את הקניות.

ש: מי מחזיק בשבי את גלעד שליט?

ת: החמאס.

ש: אז למה יש את כל הלחץ הציבורי והתקשורתי על ראש הממשלה לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר?

ת: כי אומרים שביבי לחיץ.

ש: ואם ראש הממשלה יכנע ללחץ, גלעד שליט יחזור?

ת: אולי. קודם הוא צריך להסכים לשלם כל מחיר.

ש: כל מחיר?

ת: כל מחיר!

ש: גם מחיר של שחרור אלף רוצחים שרצחו מאות אנשים בפיגועים?

ת: כן.

ש: הרוצחים האלה נכלאו לכמה וכמה מאסרי עולם. זה לא מסוכן לשחרר אותם? אולי הם יחזרו לפגע?

ת: בשביל זה יש את כוחות הביטחון.

ש: כוחות הביטחון? לא עדיף שישארו מאחורי סורג ובריח? כוחות הביטחון הרי לא יכולים להיות בכל מקום.

ת: העיקר שגלעד שליט יחזור.

ש: אני מבין שאתה רוצה שהוא ישוחרר, אבל אתה חושב שהלחץ הזה עוזר?

ת: בטח שזה עוזר. בסוף ביבי ייכנע.

ש:  ואתה לא חושב שזה מחזק את החמאס?

ת: שיחזק. בשביל שגלעד שליט יחזור אנחנו צריכים להיות מוכנים לשלם כל מחיר.

ש: החמאס ירצה שעוד רוצחים ישוחררו.

ת: ניתן להם.

ש: ויהיו עוד פיגועים.

ת: זה לא בטוח. מה שבטוח זה שגלעד שליט יחזור.

ש: ועוד חיילים יחטפו והמחיר שלהם יהיה עוד יותר גבוה.

ת: גם אותם נשחרר בכל מחיר.

ש: אתה לא חושב שאתה מושפע יותר מדי מהרגש?

ת: כיהודים, אסור לנו לפעול בלי רגש.

ש: ואתה לא רוצה שהחלטות יתקבלו בשיקול דעת, בלי שהרגש ישפיע?

ת: אני רוצה את גלעד שליט בבית.

צריך להבין שכולם רוצים את גלעד שליט בבית. השאלה היא האם באמת צריך לשלם כל מחיר. ההחלטה בנושא הזה צריכה להתקבל בראייה כללית על טובת הכלל ולא רק על המקרה הפרטי של גלעד שליט. האם בזה שנשלם עכשיו יותר הבטחון הכללי יהיה במצב טוב יותר או פחות? האם החמאס יסתפק במה שישראל מוכנה לשלם או שהוא יראה בזה הזדמנות לדרוש עוד? כרגע הם רק צריכים לשבת בחיבוק ידיים ולחכות שישראל תשפר את הצעתה.

אין ספק שההורים של גלעד שליט עושים כל שביכולתם בכדי שגלעד יחזור הביתה. ברור שמבחינתם צריך לשלם כל מחיר, אך דווקא בגלל זה הם לא אלה שצריכים לקבל את ההחלטה הזו. ההחלטה הזו צריכה להתקבל בלי שיקולים פרטיים, מתוך מבט של פרספקטיבה רחבה שמטרתו טובת הכלל ובטחון מדינת ישראל.