לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 


זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד.
Avatarכינוי: 

בן: 36

ICQ: 202219590 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2014

מסונוור


לפני כמה שבועות הוקמה קבוצה סודית בפייסבוק. כמה סודית? ובכן, זה תלוי אם זכיתם להיות בין 720 חברי הקבצה או שאתם שומעים עליה כאן לראשונה.

לכל מי שלא שמע על הקבוצה, אספר בקצרה ש-נ' אחת הבלוגריות היותר ותיקות בישרא החליטה להקים קבוצה שתכיל את כל נוטשי ישרא-בלוג לדורותיהם.

מיהם נוטשי ישרא-בלוג? כל אלה שהיה להם בלוג לפני עשר שנים והיום כבר אין להם.

וכך, בשקט מופתי יצאו כל ותיקי ישרא ונחשפו לעיני כל הקבוצה. כל אלה שלפני עשור כיכבו בטבלת "הפעילים במיוחד" ומאז הבלוג שלהם העלה אבק או נסגר. כל אלה, מלבד מרגי שלעד תישאר חידה כנראה ועוד עשרות בלוגרים פעילים יותר או פחות.

גם אני נחשפתי שם, אבל מהר מאוד הצטרפו עוד ועוד אנשים שכבר אי אפשר היה לעקוב ולהבין מי זה מי וגם אחרי שהם אמרו מה הכינוי שלהם, לבושתי אני חייב להודות שעל מרביתם לא שמעתי מעולם.

ואני, מגלומן שכמוני, חשבתי שהנה כולם יתרפקו על הבלוג שלי ויזכרו איזה טוב הוא פעם היה וכמה חבל שהוא כבר לא. אך במקום זה ראיתי חבורות-חבורות עם בדיחות פנימיות וזכרונות מכל מיני בלוגים שמעולם לא קראתי.

וכל השרשורים הרבים בקבוצה הזאת מיגנטו אותי באופן לא מוסבר, לקרוא בשקיקה כל תגובה בכל שרשור אף שאיני מכיר את רוב הנשמות הפועולות. אבל יותר מכל, זה גרם לי לרצות לכתוב פה, בישראבלוג (שמקריאה בשרשורים שם הבנתי שיש כאלה שממש מקפידים לכתוב "ישרא-בלוג" ואולי אני אנסה גם, למרות שאני רגיל דווקא לכתוב "ישראבלוג"). זה קצת מצחיק, כי תמיד אני רואה בישראבלוג סוג של בית ואני אמור להרגיש ביו הכי בבית, כשאני עדיין מתחזק בלוג בן כמעט 11 שנים ובכל זאת, לא הרגשתי שייך שם, לקבוצה ההיא. עדיין מסקרן אותי מי האנשים שקוראים אצלי ואני קורא אצלם, אבל כנראה שתשובה לזה לא תבוא מהקבוצה ההיא בפייסבוק.

 


אני לא מבין את האנשים שמגיעים לקולנוע ולא מסוגלים להתנתק מהטלפון הנייד שלהם. ראיתי בשבוע שעבר את הסרט "קפטן אמריקה" וכמעט כל הסרט היה איש עם טלפון פתוח שסינוור אותי. שלא לדבר על אלה שעונים לשיחות באמצע הסרט. זה לא מכובד ולא יפה ובעיקר מפריע לאחרים ששילמו ממיטב כספם כדי לצפות בסרט בשקט.

אני מציע שאם מישהו ייתפס משתמש בטלפון סלולרי בזמן הקרנת סרט הוא יוצא מהאולם על ידי סדרנים וכספו לא יוחזר לו. כך הבעיה תיפטר.

אופציה נוספת שסיפרה לי פעם עידית שכך עשו בקורס שלה: מי שמצלצל הטלפון שלו חייב לקנות כיבוד לכל האולם (בקורס של עידית היו צריכים להביא עוגה).

רעון טוב, לא?

נכתב על ידי , 22/4/2014 23:11  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-30/9/2014 12:51
 



הנסיעה שהסתבכה


לפני כמה חודשים הציעו לי לנסוע לנסיעה קצרה לארה"ב כדי לפגוש כמה לקוחות. כמה קצרה הנסיעה? ממריאים ביום ראשון בלילה מישראל, נוחתים בניו ג'רסי ביום שני בבוקר, משם טיסת המשך לשרלוט ואז בחזרה לניו ג'רסי עוד באותו יום. למחרת פגישות בניו ג'רסי וחזרה לישראל ביום רביעי בערב (הסכימו לתת לי את יום רביעי כיום חופשי).

 

אני לא מורגל בנסיעות עסקים. למעשה זו הייתה הפעם הראשונה שהציעו לי לנסוע והרגשתי שזה סוג של צ'ופר. הרגשתי מוחמא שהציעו דווקא לי להצטרף לנסיעה היות ואף אחד אחר בתפקיד מקביל לשלי לא נסע עד אז.

לאחר לבטים קלים הסכמתי לנסוע.

 

אל הנסיעה הצטרפו אסף ובוב (שמות בדויים), שניהם סמנכ"לים שצברו שעות טיסה רבות והיו מורגלים בנסיעות מעין אלה. אבל אני לא נסעתי לחו"ל מאז הטיסה המשפחתית לניו יורק לפני כמה שנים וגם אז זו הייתה בסה"כ הפעם השלישית שטסתי לחו"ל.

 

החלטתי לקחת רק תיק גב וטרולי ובתוך הטרולי היה לי Duffle bag (אני מצטער אני לא זוכר איך אומרים את זה בעברית- זה מין תיק ענק שמתקפל) כדי שאוכל למלא אותו בארה"ב בקניות. היתרון בטרולי הוא שאפשר לעלות איתו למטוס ולא צריך לשלוח אותו כמו מזוודה לתחתית המטוס ואז גם להמתין שכל המזוודות יגיעו על המסוע.

 

כשעלינו למטוס התברר לי שכל אחד מאיתנו קיבל מושב בחלק אחר של המטוס, אבל אחרי שהחלפתי את המקומות של ארבעה אנשים שונים הצלחתי להעביר את אסף כדי שישב לידי בטיסה.

 

למרות שהשעה בישראל הייתה אחרי חצות, אסף עבד במרץ על הלפטופ שלו במהלך הטיסה עד שהחליט להרדם ונרדם מיד. אני התקשיתי להרדם וישנתי מעט בטיסה הזו.

 

נחתנו בחמש בבוקר בערך, שעון ניו ג'רסי, באיחור קל לעומת שעת הנחיתה המתוכננת שלנו. וידענו שיש לנו טיסת המשך לשרלוט בשעה 6:10.

היות ואני בעל אזרחות אמריקאית ואילו אסף ובוב לא, התפצלנו בביקורת הדרכונים לתור של אזרחים אמריקאים  ולתור של כל השאר. אסף ובוב אמרו לי שאגיד שאני ממהר לטיסת המשך וככה יתנו לי להתקדם מהר יותר. אז כשהגעתי לתור של ביקורת הדרכונים אמרתי לסדרנית שיש לי טיסת המשך. היא ביקשה לראות את הכרטיס לטיסה הבאה ולאחר שראתה שאני דובר אמת, אמרה לי ללכת מתחת לחבלים שיוצרים את התור כדי להמחיש את החבלים- ראו תמונה שמצאתי באינטרנט של חבלים דומים:



 

אני זוכר שחשבתי לעצמי למה היא לא מרימה את החבל פשוט ונותנת לי לעבור? אבל במקום לומר לה משהו, התכופפתי עם המעיל הכבד שלי (זה היה אחד השבועות הקרים ביותר בשנה) ותיק הגב שעליי ותוסיפו לזה את העובדה שאני בחור גדול מימדים אז איכשהו נפלתי. ועוד איך נפלתי.

הדפים שהחזקתי התעופפו והתפזרו, הנעל שלי התעופפה קדימה ואני בעיקר הייתי מרוח על הרצפה בכאבים איומים.

כמה אנשים מיהרו לעזור לי לקום. אחד הגיש לי את הנעל שלי.

הסדרנית שאלה אותי אם אני בסדר ואם אני רוצה שהיא תקרא לפראמדיק אבל אני רק חשבתי על זה שיש לי טיסת המשך בעוד פחות משעה ובטח אסף ובוב מחכים לי, אז נעמדתי על רגליי ועמדתי בתור לביקורת הדרכון שלי.

 

אחרי שעברתי את ביקורת הדרכונים חיפשתי את אסף ובוב. משום מה הטלפון שלי לא עבד אז לא יכולתי להתקשר אליהם אז החלטתי להתקדם קצת. "בטח אפגוש אותם ליד דלפק הטיסה הבאה" חשבתי לעצמי והתחלתי להתקדם.

לא ידעתי לאן ללכת, אז שאלתי. את כולם. פשוט עברתי מאיש לאישה, אחד אחד ושאלתי לאן אני צריך ללכת וכל אחד אמר שזה רחוק. אבל זה לא היה לי הגיוני, כי אסף אמר לי בטיסה שיש לנו מזל שאנחנו באותו טרמינל, כמו זה שבו נחתנו, אבל בוב אמור להמריא בטיסה אחרת מטרמינל אחר, מרוחק.

הרהרתי על כך שאסף מעולם לא ראה את כרטיס טיסת ההמשך שלי וחשבתי שאולי גם אני צריך להגיע לטרמינל אחר. כל האנשים שהיו בטרמינל באותו יום ודאי יסכימו, כי זה מה שהם אמרו לי.

 

עודני בכאבים, התקדמתי לאן שכיוונו אותי. זה היה מירוץ נגד השעון כי כאמור הטיסה הבאה ממריאה ב-6:10. לאחר הליכה מהירה בכאבים גדולים, עליתי על אוטובוס שנוסע בתוך שדה התעופה ולוקח את הנוסעים מטרמינל אחד לטרמינלים האחרים. את אסף ובוב לא ראיתי.

 

השעה הייתה כמעט 6:00 בבוקר ועל הכרטיס היה כתוב שאני צריך להגיע לשער 23. הבטתי למעלה וראיתי שאני ליד שער 1 מתוך 25 שערים...

הגעתי לשער 23, אבל היה כתוב שם שהטיסה היא בכלל לאינדיאנה ואני צריך לשרלוט! התחלתי לחשוש שאני באמת לא בטרמינל הנכון ולחזור לטרמינל הקודם לא היה אפשרי מבחינת זמן, אבל למזלי דיילת הקרקע בדקה במחשב ואמרה לי שהטיסה שלי בשער הסמוך- שער 24 אז מיהרתי לשם.

ליד שער 24 היה תור ארוך והיה נראה שהם מחכים לטיסה אחרת, ואז הדיילת שאלה אם יש מישהו לטיסה לשרלוט? ואז היא נתנה לי לעלות על המטוס.

 

השעה הייתה כבר 6:00 ובעוד 10 דקות המטוס ממריא. לא ראיתי את אסף ובוב, ולא ידעתי מה לעשות אחרי שאנחת בשרלוט, כי רק אסף ובוב ידעו בדיוק לאן אנחנו צריכים להגיע ואני אמנם ידעתי את שם המקום, אבל ממש לא את הכתובת המדוייקת.

 

ואז, פתאום אסף עלה על המטוס! הוא סיפר שהיה בטוח שנשארתי בניו ג'רסי וגם שבוב פספס את הטיסה שלו. אני סיפרתי לו על הנפילה שלי ושממש כואבת לי היד. הוא הציע שאשן בטיסה כי יש לנו יום ארוך.

 

כשהגענו לשרלוט החלפנו בגדים בשירותים ואז ראיתי שהברך שלי מדממת ושהתנועה ביד שלי מוגבלת.

אז אסף שם לב שלא הבאתי נעלי שבת אלא רק את נעלי ההתעמלות שלי. הוא הציע שנקנה לי נעליים בדרך. נסענו במונית עם נהג נחמד שלקח אותנו לחנות נעליים זולה (Payless shoes) ואסף קנה לי נעליים ב-$25 כשהמונית חיכתה בחוץ. בגלל שמיהרנו, לא שמתי לב שהנעליים ממש ממש לא נוחות אלא רק מדדתי וזהו (היד שלי גם מאוד כאבה אז לא יכולתי באמת לבחור משהו נוח יותר).

 

הפגישה הייתה מצויינת (באמצע גם בוב הגיע) והרגשתי שהיה טוב שהזמינו אותי לנסיעה הזו.

 

חזרנו לשדה התעופה ואז התברר לנו שכל הטיסות מעוכבות בגלל מזג האוויר הקשה. אז חיכינו כמה שעות בשדה התעופה. אסף ובוב סחבו לי כל הזמן את הטרולי ולפעמים גם את התיק כי ראו שאני ממש בכאבים ולא יכול להזיז את היד. יחד עם זאת הם אמרו שלא יכול להיות ששברתי אותה כי אם זה היה שבור אז הייתי בכאבים איומים ולא הייתי יכול להמשיך. כנראה שהם לא מכירים אותי...

ואז, בנוסף לכל, ערכי הסוכר שלי היו מאוד גבוהים (אני סוכרתי). לא עזרו ה"בולוסים" (יחידות אינסולין) שנתתי. פשוט הייתי מאוד גבוה (הסוכר היה גבוה). וכשהוסכר גבוה, אז התחושה לא טובה. קודם כל יש צמאון מאוד גדול וגם צורך להטיל שתן בתכיפות גבוהה ובכלל זו תחושה של עייפות וכובד בלתי מוסבר. הרגשתי על סף עלפון בטיסה, כל הזמן הלכתי לשירותים וכל הזמן הזה חשבתי שזה בגלל היום המאוד ארוך שעברתי.

רקב-23:45 שעון ניו ג'רסי הגענו למלון. אני בקושי הלכתי ואסף ובוב סחבו לי את הדברים. אני מניח שהם חשבו שאני פשוט עייף. אמרתי לבוב שהסוכר שלי גבוה אבל ש"נתתי אינסולין" אז זה יסתדר בקרוב.

רק בחדר ראיתי מה הייתה הבעיה באמת. המשאבה של האינסולין פשוט התנתקה מהגוף שלי ובמשך שעות ארוכות הייתי ללא אינסולין בכלל. אחרי לילה ארוך שבו האינסולין נכנס לאט לאט בחזרה לגוף, הרגשתי טוב יותר בבוקר.

היד עדיין כאבה והייתה מוגבלת, אבל לפחות המשאבה הייתה מחוברת לגוף והתחיל יום של כנס בו פגשתי את השותפים האמריקאיים שאני עובד מולם באופן קבוע אבל רק באותו יום נפגשנו באמת. גם יום זה היה מוצלח למדי. בחוץ ירד שלג יפהיפה והפגישות היו טובות.

 

בערב, בוב ואסף הסיעו אותי למלון שלי ואילו הם המשיכו ליעד הבא שלהם בצפון אמריקה, לפגישות נוספות שלא הייתי אמור ליטול בהן חלק.

 

את המלון שלי בחרתי בגלל קרבתו לקניון הענק: "ג'רזי גארדנס". המלון היה בערך חצי ק"מ מהקניון ואני תכננתי לבלות את כל יום רביעי עד הטיסה חזרה לישראל בקניות שם. שמעתי על הקניון הזה מהוריי וגם מחברים שסיפרו לי שהוא זול במיוחד כי יש שם הרבה עודפים. הצטיידתי מבעוד מועד בקופונים וגם כזהגעתי לקניון הלכתי לדלפק המודיעין והצגתי את הדרכון הישראלי שלי. מי שמציג שם דרכון זר מקבל ספר קופונים שיש בו קופונים לרוב החנויות במתחם הענק הזה.

היות וידעתי שהקניון נסגר ב-21:00 החלטתי ללכת כבר באותו ערב (יום שלישי) כדי לעשות קצת קניות. הלילה היה קפוא וקרח כיסה את הדרך. באמצע הדרך לקניון, החלקתי על הקרח ורציתי למות. שוב נפלתי! הרגשתי די מטופש וכואב, אבל המשכתי ללכת לקניון בכל זאת. הסתובבתי שם מעט, עד שבאמת כבר לא היה לי כוח וחזרתי למלון כדי לאגור כוחות.

למחרת הלכתי וחזרתי כמה פעמים במסלול קניון-מלון ובכל פעם השארתי את הקניות במלון. אני חייב לציין שזה בכלל לא קל לקנות (ולסחוב) עם יד אחת פעילה. לא יכולתי למדוד שום דבר או לשלוף בגד מהמתלה כשהיד השניה מחזיקה את הקניות הקודמות. יחד עם זאת, הצלחתי לקנות די הרבה ולמלא מאוחר יותר את כל התיק שלפני כן היה בטרולי.

 

לצערי, בקניון הזה אין כל כך מבחר של דברים כשרים לאכילה, אז מצאתי את עצמי קונה מעין ברד ענק ללא סוכר, פשוט כי זה היה הדבר היחיד שהיה כשר שם. אני לא זוכר שאי פעם לא הצלחתי לגמור שתיה או ברד (ועוד אחד שעלה כ-$5), אבל שם מצאתי את עצמי זורק לפח את רוב המשקה. זה פשוט היה יותר מדי.

אבל לפני שזרקתי את הברד לפח, ישבתי על ספסל ושתיתי את הברד. ואז שמעתי מישהי מאחוריי אומרת: "הו לא, זה פשוט לא בסדר!" וקלטתי שהיא מדברת עליי או יותר נכון על חריץ השרברבים שבצבץ מאחורי מכנסיי...אוף

 

במלון, ביקשתי רשות להשתמש בחדר של העובדים כדי לסדר את התיקים והטרולי עם כל הקניות שלי לקראת הטיסה חזרה והנחתי את התיק הענק על כיסא בחדר ואת כל השקיות על שולחן. תוך כדי סידור הדברים, לקראת הסוף, נכנס אחד העובדים לחדר ובטעות הזיז את הכסא. התיק הענק נפל וכל הדברים שלי התפזרו על הרצפה. באותו שלב הייתי כל כך מותש וכאוב וזה היה כל כך מייאש להתכופף ולהרים הכל חזרה לתיק.

 

אחר כך התברר שאותו עובד הוא גם הנהג שלקח אותי לשדה התעופה. וזה שירות נהדר שיש לבית המלון שבו הם מסיעים את האורחים חזרה לשדה התעופה בחינם.

 

בשדה התעופה התכוונתי לקחת עגלה כזאת ששוכרים ב-$5 ובאמצעותה להתנייד עם הדברים שלי, אבל פתאום ניגש אלי איש במדים (היה נראה שהוא עובד בשדה התעופה) והציע שהוא יקח עבורי את התיקים במקום עגלה כזאת ובסוף אתן לו טיפ. הסכמתי (הייתה לו עגלה משלו, הוא לא סחב את זה על הגב). ואני חושב שזה היה כדאי, כי איכשהו הוא עשה לי צ'ק אין איפה שהנוסעים במחלקה ראשונה עושים את הצ'ק אין, מה שאומר שלא היה לי תור בכלל וגם  כשהדיילת שאלה אותו אם המשקל חורג מהמותר, הוא ענה שלא בלי למצמץ (ואני לא בטוח שאם היא הייתה שוקלת לבד את התיק היא לא הייתה מחייבת אותי על המשקל העודף אם היה כזה בכלל). לבסוף נתתי לו את ה-$5 שהתכוונתי להשקיע בעגלה ומשם המשכתי עם שאר הדברים ללא עגלה.

 

נחתתי בארץ לסופ"ש הכי סוער שהיה השנה (זוכרים שירד שלג?) ומיד הלכתי להבדק. במיון אבחנו ששברתי את המרפק ואת שלושת השבועות שלאחר מכן ביליתי בבית עד שהמרפק החלים ויכלתי לחזור לעבודה.

עד היום אשתי לא מבינה איך הצלחתי להמשיך בכל הפגישות ובקניות ועוד לחזור לארץ עם התיק הענק כשהוא מלא בבגדים חדשים כשהמרפק היה שבור, שלא לדבר על שאר ההרפתקאות שעברתי.

 

 

נכתב על ידי , 9/4/2014 23:56  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בחור טוב ב-23/4/2014 00:00
 



האושר שלי


קניות לחג הפסח זה לא דבר קל. כל הרשתות מבטיחות שאצלן סל הקניות הזול ביותר ולצרכן שלא בקי במחירים אין דרך לדעת למי להאמין פרט להשוואות המחירים שהעיתונים עושים מעת לעת או לחלופין לכתת רגליו בעצמו לסניף כזה או אחר של הרשת ולבחון את המחירים בעצמו.

אתם כבר מכירים אותי ויודעים שאני אוהב לערוך קניות. אני אוהב לטייל בין המדפים ולמצוא מבצע שווה.לכן, כשרשת מסויימת מעידה על עצמה כזולה ביותר, אני הולך בעצמי לבדוק הכצעקתה קריצה.

 

אז לא ביקרתי בכל הרשתות ובכל הסניפים (כמובן), אבל מכל הרשתות השונות בהן ביקרתי, רק על אחת מהן חשבתי שאני חייב לספר לכם (ולמען הסר ספק- אינני עובד ברשת הנ"ל ואני לא מקבל טובות הנאה ממנה עבור מה שאני כותב). אני חייב לספר לכם עליה, לאו דווקא בגלל המחירים הטובים, אלא בגלל דבר נוסף שהם חשבו עליו ומשום מה הרשתות האחרות לא השכילו לעשות: פירוט הכשרות. ואני אסביר.

 

במשפחתי נוהגים לאכול בפסח רק דברים בהכשר מהודר (בד"ץ או שווה ערך עם עדיפות לכשרות ציונית כמו הרב קוק). לכן, אם יש למשל משהו שכתוב עליו "כשר לפסח ללא קטניות" אבל הכשרות היא רק של הרבנות המקומית, אני לא אקנה אותו לפסח.

אני יודע שלמרבית חבריי אין את ההקפדה הזו בפסח ואני מניח שלרובכם זה לא משנה גם כן, אבל ככה אנחנו נוהגים וזהו.

 

אם כן, למה אני כל כך מתלהב מ"אושר עד" (סניף פתח תקווה בו ביקרתי)? משום שכמעט על כל מדף ועבור רוב המוצרים, יש מדבקה המפרטת האם המוצר כשר לפסח, האם מכיל קטניות ומי נותן את ההכשר. הגדילו לעשות בסמוך לעוגיות היין שעל המדבקה היה כתוב "כשל"פ לפי פסיקת הגר"ע יוסף" (וזאת משום שנחלקו הפוסקים האם המוצר כשר לפסח).

מעבר לכך, יש ב"אושר עד" מגוון רחב של מוצרים בכשרות מהודרת ובמחיר הגיוני. כך למשל, מצאתי שם מיונז כשר לפסח של "גפן"(כ-20 ש"ח לצנצנת גדולה. אגב, יש את המוצר הזה גם ב"צ'יפרכל" בירושלים). הסוכר ורסק העגבניות היו בכשרות בד"ץ לפסח (חפשו אצלכם בבית אם על המוצרים הנ"ל יש כשרות בד"ץ לפסח. אני מנחש שלא).

 

ב"יש" בבארות יצחק, לשם השוואה, לא מצאתי מיונז ללא קטניות וגם שם, במקרה הטוב היה רק שלט "כשר לפסח" או "חמץ".

בחנות שאין על המדפים שלה סימון כמו שיש ב"אושר עד", צריך להרים את המוצר ולחפש את הכשרות משל היה אפי ב"איפה אפי?". ב"אושר עד" השכילו לסמן היטב את המדפים ולהפריד למשל את התבלינים כך שמי שלא אוכל קטניות בפסח יכול למצוא בקלות את מבוקשו (אם זה קיים).

 

לגבי המחירים, אני חושב שהם די טובים. תמיד אפשר למצוא מבצעים טובים יותר במקומות אחרים (כך למשל, ברמי לוי בשילת מכרו מרקים של אוסם בפחות מעשרה שקלים ומארז קפה 200+50 גרם של רד מאג ב-14.80 ש"ח אבל לצערי המבצע הנ"ל לא היה גם בסניף ישפרו מודיעין של רמי לוי).

בסופ"ש התפרסמה בעיתון "בשבע" השוואת מחירים של 3 הרשתות ה"חרדיות" בבני ברק: "אושר עד", "יש" ו"זול בשפע". לפי השוואת המחירים שם, הכי זול לקנות ב"אושר עד" בבני ברק. אולם, למעט פריט אחד (המצות), כל המוצרים שראיתי באזור פ"ת רבתי היו יותר זולים מהמחירים שפורסמו  (גם של "אושר עד" וגם של "יש"). אולי פשוט יקר יותר בבני ברק.

 

אה, עוד פרט מעניין ששמתי לב אליו- ב"אושר עד" מכרו פילה דג סלמון של סטרלינג בכ-35 ש"ח לק"ג.

ב"יש" מכרו את אותו דג בכ-70 ש"ח לק"ג.

 

שיהיה חג שמח וכשר!

 

נכתב על ידי , 8/4/2014 23:04  
הקטע משוייך לנושא החם: פסח
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בחור טוב ב-14/4/2014 01:04
 





372,655
הבלוג משוייך לקטגוריות: עבודה , דת , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבחור טוב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בחור טוב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ