כל כך הרבה זמן עבר מאז שדיברנו. לא שצעקנו האחד על השניה או זרקנו הערות ציניות.
ממש דיברנו. כבר קשה לי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה.
אני חושבת שדיברנו בטלפון. המזוודות שלי היו ארוזות ואתה רצית שאבוא אליך אבל כבר היה מאוחר.
חזרנו לעבודה אחרי שבועיים של חופשה שכולנו כמהנו לה בכל נימי גופנו.
שבוע אחר כך מצאתי את עצמי מתייפחת באחד החדרים למטה.
"מה קרה הפעם?" שמעתי אותו שואל בקול שקט, שבכל זאת הגיע לאזני.
"הפעם זו אשמתי" ענה השני "הייתי רע".
אזני בערו מכעס. מתסכול. ועל פני ניכר היה שבכיתי.
לא רציתי שיראו אותי כך והשתדלתי ככל יכלתי לעמוד תמיד כשגבי מופנה אליהם.
מאוחר יותר כשהלכתי במהירות סוחבת ערימת דברים שהגיעה עד מצחי נתקלתי בו בטעות. "סליחה" אמרתי, ומיהרתי להמשיך בדרכי.
"תפסיקי לשקר" הוא צעק אחרי בעוד הדלת שפתחתי נסגרת מאחורי כשירדתי במדרגות.
כשעליתי בחזרה התבוננתי במראה. עיני היו פחות אדומות מהבכי והחלטתי להמשיך כרגיל. היה ונגמר.
עבדנו עוד כשעה וכבר רצינו לסיים את הערב. היינו עסוקים באיסוף חפצינו ואני השתדלתי להיות שקטה וזריזה ככל הניתן.
רעש של מתכת מצלצלת הקפיץ אותי ממקומי. התבוננתי בחפץ הגדול שהושלך על הרצפה ממש בסמוך לרגלי.
הרמתי את עיני והתבוננתי בו בתמיהה. "סליחה" הוא פלט.
בדמיוני עניתי לו בחזרה "תפסיק לשקר"..
כמה ימים אחר כך עשיתי טעות.
התנצלתי.
"אבל למה עשית את זה?" הוא הקשה "איני יודעת. אני מתנצלת. הייתי בלחץ. באמת שאני מתנצלת"
הראשון גלגל את עיניו בייאוש והשני המשיך לרטון כנגדי. "אני באמת מנצלת" אמרתי
-דחיפה-
התבוננתי בו המומה. כמטר וחצי מהמקום בו לראשונה עמדתי כתוצאה מהדף המכה.
לא מצאתי בי מילים. המבוגר שעמד בפינת החדר לטש עיניו וכשחלפתי על פניו השפיל מבטו.
רק חיכיתי שהיום הזה ייגמר.
"חלמתי עלייך" היתה ההודעה שהוא שלח לי. "חלמתי שאנחנו מתחתנים".
"יפה לי לבן?" עניתי בעוקצנות. באמת שכבר לא נותר לי מה להגיד.
"אני מנותקת." אמרתי לו. "מה זאת אומרת מנותקת?" - "מרוחקת".
"יופי. נתת לי מילה נרדפת למנותקת"
"הפסקתי להתרגש מכל מה שקורה. התחלתי להעריך את הרגעים הטובים. לברור אנשים. וגם לא לעשות דרמה מבית חולים"
אם הוא היה יודע את מה שהסתרתי ממנו בחודשים הללו קרוב לוודאי שהיה צועק. אבל זה כבר לא עושה עלי רושם.
נמאס לי הלחץ הזה. מהיומרנות.
נמאס לי לגמרי מההבטחות חסרות התוכן שלו. מהמילים שכל כך בקלות הוא זורק לאוויר, אך לא מצליח לעמוד מאחריהן.
אני כבר שבעתי מהמשחקים הללו. ולא, אני לא מנותקת רגשית.
אני פשוט מציאותית
השבוע היה פשוט קסם בעבודה. הרשיתי לעצמי אפילו לצחוק בקול גדול.
היום הוא אמר "תראו מה שנהיה ממנה. היא באמת עברה איזו משוכה"
"זה רק בגלל שהיה לי מורה כל כך טוב" עניתי לו בקריצה.
כשהבחור הגבוה ביקש ממני להביא לו דבר מה מייד נעלמתי והלכתי להביא לו את מבוקשו.
"בבקשה" הנחתי את זה לידו והמשכתי בדרכי.
"אוווו. תודה רבה" הוא אמר. "באמת תודה מכל הלב"
"מה קרה?" שאלתי אותו. "כלום. את פשוט נהדרת. את הכי טובה שיש" הוא ענה. "תפסיק לשקר" עניתי לו ויצאתי מהחדר מרוצה.
הוא עמד ליד המעבר. ראיתי שחם לו והצעתי לו מגבת
"אני לא צריך את הידיים הקטנות שלך לידי" הוא אמר. אפילו לא הגבתי.
הלכתי והחלפתי את בגדי. בשמלה השחורה הקצרה ניתן היה להבחין בתחבושת הרחבה שהיתה צמודה לכתפי
"את יוצאת למסיבה?" שאל השני כשהבחין בי. "לא" השבתי. "אני הולכת לישון" הוא סקר אותי במבטו כשראה את שיערי הפזור והשיב ב"אהה" ספקני למדי.
עליתי למעלה והוא בז'קט השחור השלו התכופף קמעה כשהביט היישר אל תוך עיני "תזכרי רק דבר אחד, המקום היחיד בו יהיה לי חם הוא הגיהנום"
גיחכתי וחלפתי על פניו.
לו רק היה יודע כמה אני זקוקה לשיחות שתמיד היו לנו.
כמה שאני מתגעגעת ללילות בהם הזמן איבד משמעותו ויכלנו לשוחח על כל נושא שבעולם.
לפגישות הסתמיות שלנו בסופי שבוע.
לניסויים שלנו. האתגרים שהצבנו האחד לשניה.
היינו יכולים להיות הכי טיפשים שניתן לתאר, ומצד שני יכולים להתגבר על כל מכשול.
לשמוע את הסודות הכי אפלים ששוכנים בכל אחד מאיתנו ולמצוא דרכם את נקודות האור.
ואולי הוא בעצם יודע?
אולי הוא מסתכל על כל הסיטואציה מהצד ורוצה לדעת, או מאמין שאני יכולה
ואולי הוא בכלל יושב בחושך וצוחק?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
winter fairy