לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"פתאום שנדמה שהשחר לא יפציע לעולם, עוד אור עולה ומראה לאן.."


מליון רסיסים קטנים.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2010

בולבול


יותר מדי טוב לי עכשיו, מה שאומר שעוד כמה ימים יהיה לי יותר מדי רע. בדוק.

נכתב על ידי , 11/6/2010 11:57  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



את החתונה הזאת אני לא אשכח.


זה התחיל בצחוק. אני והדס דיברנו עם רמי במטבח, ופתאום נכנסת חנה המזכירה, אומרת "מזל טוב" ויוצאת. שאלנו אותו למה, והוא אמר שהוא מתחתן בעוד שבוע.

"וואו, מזל טוב!"

"איך קוראים לה?"

"אתה מתרגש?"

"איפה אתם מתחתנים?"

"אפשר לבוא?" זה באמת התחיל בצחוק. לא באמת חשבנו לבוא והוא לא באמת חשב שנבוא, אז הוא מלמל בשקט "אם אתם רוצות.." ואנחנו חיפשנו ריגושים, אז רצינו. שאלנו מתי החתונה, והוא אמר שביום ראשון. בעפולה.

ביום ראשון בצהריים התקשרנו לברר על טרמפ לחתונה, והופלך, מתברר שהממזר עבד עלינו והחתונה בכלל ביום שלישי. עכשיו זה היה ברור שאנחנו באות. הוא עבד עלינו= הוא לא רוצה שנבוא= אנחנו באות.

עד יום שלישי בשעה 5 שכחנו מזה לגמרי, אבל פתאום צעקה מפלחת את האוויר, ואני צועקת להדס בדרמטיות- "הדס, רמי!" היא מסתכלת עלי בפקפוק "נלך?", אז אני עונה לה בהחלטיות "בהחלט".

עכשיו יש כמה דברים שצריך לארגן. טרמפ לשם ובחזרה, מתנה, בגדים ואישור יציאה.

האישור בא בקלות- "צילה, חבר טוב שלי ושל הדס מתחתן, והוא נורררא רוצה שאנחנו נבוא, אפשר ללכת? אל תדאגי יש לנו טרמפים מסודרים." וצילה הרגשנית כמעט בוכה ואומרת כן.

מתנה גם באה בקלות יחסית- דודה של אודיה הביאה לה מתנה מיוחדת במינה- חזייה עם תחרה מגעילה של חשפניות. אודיה לא רצתה אותה, ואנחנו התלהבנו. כמובן שבסוף השארנו אותה בארון של אודיה כיוון שהמורה אסרה עלינו בכל תוקף להביא את החזייה כמתנה. בסוף לא הבאנו כלום.

להשיג את הטרמפים היה קצת יותר מסובך, כי כבר חצי מהאנשים נסעו לחתונה, אבל אחרי מאמצים קשים הצלחנו להשיג טרמפ רק לחזור. שיהיה, את הטרמפים בהלוך נשיג בכוח הזרוע.

בגדים- גם אני וגם הדס לא מתאפיינות בבגדים יפים ונקיים במיוחד, אז לקחתי את החולצה הכי לבנה שהייתה לי ואת המכנסיים שהיו הכי קרובות לנקיות שהיו לי.

כשהגענו לצומת, חיכינו בדיוק, אבל בדיוק 10 שניות עד שהמכונית הראשונה שעברה עצרה לנו. נחשו לאן? לעפולה. ועוד האיש לא קשור לחתונה! כנראה משמיים רצו שנבוא. אחרי נסיעה לא קצרה ולא ארוכה אנחנו מגיעות לאולם. אנחנו נעצרות לאיזה רבע שעה בכניסה לאולם כדי להסיר חששות כגון- "ואם יתפסו אותנו?", "אבל אנחנו לא מוזמנות!", "שיט! אבישג היועצת גם בחתונה!" ונכנסות. לפני שנכנסנו דאגתי להבהיר להדס שאסור שישחדו בנו שאנחנו לא מוזמנות, ולכן, אסור לנו להתבייש, ואנחנו צריכות לקחת הכל כמו אורחות אמיתיות.

אז אנחנו נכנסות, ועדיין יש קבלת פנים. אנחנו לוקחות צלחת וממלאות בכל טוב, כיאה לאורחות אמיתיות. באמצע האכילה המהנה שלנו מגיעה גברת זקנה ושואלת מאיזה צד אנחנו. "איזה את?" אנחנו שואלות, "הכלה" היא עונה, "אז אנחנו החתן" אני פוסקת בחיוך שובה לב. האישה מסתכלת עוד שנייה בחיוך מוזר והולכת.

הגיעה שעת החופה. אנחנו עומדות שורה ראשונה, שרות את השירים, מתרגשות כשצריך, מוחות כמה דמעות, העיקר שלא יחשדו.

קצת לפני שנגמרת החופה אנחנו מתיישבות על המדרגות ועומלות על הכנת ברכה מיוחדת לזוג המאושר. לא נגלה לכם מה היה רשום, רק שהברכה הייתה כוללת הרבה שקיות תה, סוכר וקפה בתוך מעטפות. בכ"מ, הדבר היחיד שלא ידענו הוא שמאיפה שאנחנו יושבות הדרך לחדר ייחוד. אנחנו שומעות אנשים שרים שמתקרבים, ולא חשדנו. הם נעמדנו ממולנו וחיכו שנזוז, ופה חשדנו. אספנו מהר את כל גזרי הניירות ונצמדנו לקיר. רמי הוא אדם חולמני ברמות שאי אפשר לתאר. רוב הזמן הוא לא נמצא איתנו כאן במציאות, אך ברגע שהוא ראה אותנו מנופפות לו לשלות מהקיר, הוא מיד עשה פרצוף כזה- , ניער את הראש וחזר למציאות.

אחרי שהם עולים לחדר ייחוד אנחנו מבקשות מהצלם לצלם אותנו קצת תמונות כדי שיהיה לרמי והילה מזכרת נחמדה ממנו, ואז מתיישבות שוב במדרגות. כולם כבר בשולחנות, אוכלים את מנת הפרגיות שלהם, ורק אנחנו יושבות גלמודות ובודדות במדרגות. אז התנחמנו בבר שהיה צמוד למדרגות. שתינו אשכוליות עם וודקה, תפוזים עם וודקה, וודקה לימון, קולה, שוב פעם אשכוליות עם וודקה, ועוד פעם וודקה לימון.

אחרי שאנחנו כבר צוחקות ומאושרות מגיעה שעת הריקודים. היינו כ"כ מאושרות (אנחנו לא יודעות בכלל למה. שום מושג. באמת!) אז התחלנו לרקוד. מה רקדנו, העפנו את הרחבה. כולם זזו לצדדים, פינו מקום לריקודים המיוחדים שלנו. אחרי שכולם הלכו לאכול עוד קצת, התיישבנו על הבמה של התזמורת, שרנו קצת, וניסנו לשכנע אותם שאנחנו לא מבני עקיבא ושאנחנו באמת מוזמנות.

זה לא ממש הלך, אבל זה לא היה כזה משנה כי באותו רגע רמי עבר שם ואנחנו היינו חיבות לברך אותו אישית. הלכנו אליו והתחלנו לברך אותו בכל מיני ברכות משונות, והוא הסתכל עלינו במבט חצי אומלל חצי מרחם ושאל "איך הגעתם?" אמרנו לו שבגלל שאנחנו יודעת עד כמה חשוב לו שאנחנו נבוא, אז עצרנו טרמפים והגענו. הוא גירד את הראש והיה נבוך קצת והלך.

אחרי זה רקדנו עוד קצת עם האמא של הכלה ומילאנו את ליבנו בעוד קצת משקאות, ואז התקשר אלינו הטרמפ ואמר שהולכים.

קצת התבאסנו, אבל אז עלה במוחנו רעיון. נשארו כ"כ הרבה מבקבוקי הבירה והיין על השולחנות, ובטטטוח שאף אחד לא צריך אותם, אז למה שאנחנו לא ניקח אותם ונמכור?

אז לקחנו 2 בקבוקי בירה ו2 בקבוקי יין והתחלנו ללכת לעבר המכונית. פתאום בדרך אני אומרת להדס שתרוץ ותביא עוד, כי לקחנו כ"כ קצת, וחבל. אף אחד לא משתמש בהם. אז הדס רצה להביא עוד קצת ואני בינתיים הגעתי למכונית,והנהג של הטרמפ, שקראו לו בצלאל מסתכל עליי, מוריד את העניים ומעלה, ובסוף אומר "נורא קשה לי להעלות אתכן ככה למכונית. אתן בקושי בנות 16". ביתיים הדס מגיעה עם עוד 2 בקבוקי בירה ו2 בקבוקי יין, והוא מסתכל עליה, ואני מסבירה להדס שקשה לבצלאל להעלות אותנו ככה למכונית. הדס מסתכלת עליו ומתחילה לצחוק. אני מסתכלת עליה ומתחילה לצחוק גם. הוא מסתכל עלינו ומתחיל לבכות. סתם, לא, אבל אחרי 10 דקות שצחקנו והגרעפסנו גרעפסים הוא אומר לנו שנעלה כי לא נעים לא להשאיר אותנו ככה כ"כ שתויות.

במכונית אנחנו מגלות שהאיש הנחמד הוא הבעל של המורה למתמטיקה שלנו, מה שהופך את הנסיעה למביכה משהו. אנחנו נרדמות בפה פעור לרווחה, ומתעוררות כשהוא עוצר מול השער של הפנימייה. "אתן בסדר? לקרוא למישהו?", "לא תודה, אנחנו נסתדר. היה שלום." אנחנו יורדות והולכות להחביא את הבקבוקים בשיחים. פתאום הדס מתחילה לצחוק כמו משוגעת ואומרת "שכחנו אצלו 4 בקבוקים", אז גם אני מתחילה לצחוק, וככה אנחנו צוחקות למשך שעה. אנחנו מטפסות על השער ונכנסות, אנחנו צוחקות עוד קצת ואז הדס מסכמת- "התחתונים שלי כבר קשות מפיפי". או במילים אחרות- לא הייתה ולא תהיה כזאת חתונה מצחיקה וכיפית. בחיים אני לא צחקתי ככה. בחיים.

תודה לך רמי, שאפשרת לנו להגיע לחתונה בלי הזמנה. תודה.

את החתונה הזאת אני לא אשכח 

נכתב על ידי , 3/6/2010 17:23  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי: 

בת: 20





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לסתם. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על סתם. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ