לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לפעמים גם בגיל 27, כל מה שבא לך זה לשחרר את המועקה שיש לך בלב לתוך נייר. במקרה שלי זה לתוך המחשב, בעיקר בשעות הלילה. למי שיש לו כוח לקרוא את כל זה, אני מעריכה את זה מאוד.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2018

חברות


לפעמים אני מדמיינת לעצמי איך זה להיות בלי חברות. האם יהיה לי הרבה יותר רגוע?

כל הזמן אני עסוקה בלרצות אותן. להיות הכי טובה, תמיד להקשיב, תמיד לזרום, תמיד להיות שם. 

אבל מרגיש לי שברגע האמת..

אף אחת לא שם בשבילי.

אז בשביל מה צריך את זה? 

 

 

כשהייתי ילדה. תמיד הרגשתי לבד. תמיד פחדתי להשאר לבד.

הרגשתי שאם אין לי חברות, אני לא שווה שום דבר.

והיום אני בת 27 - ומרגישה שכאילו גם כשיש לי חברות, הן כל כך לא טובות, ואני מרגישה יותר לבד ממקודם.

 

עולם עצוב

 

 

 

נכתב על ידי נויהלי:) , 7/12/2018 16:04  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הפחד מכישלון


 

למי אין את הפחד הזה? 

זה הפחד הכי פופולרי. זה שנמצא איתך בכל רגע נתון. לפני שאתה נכנס למבחן, לפני שאתה בדרך לפגישה חשובה, לפני שאתה נכנס לראיון. הוא יושב לך על הכתף ומזכיר לך שיש מצב שתיכשל, ובגדול. 

הפחד הזה קיים בתוכי נראה לי מאז שאני ילדה קטנה. אני לא אוהבת אותו. את הפחד הזה, זה לא כיף לי. אני מרגישה שהוא מונע ממני מלהתקדם בחיים. 

אומרים שהפחד הזה נמצא תמיד, אבל הוא חזק יותר כשלא מקבלים תמיכה טובה מהסביבה. וזה מה שתמיד הרגשתי, מאז שאני ילדה קטנה. הרגשתי שההורים שלי לא באמת דוחפים אותי להצלחה, אלא גורמים לי להרגיש כמו כישלון אחד גדול. אם היו מציקים לי ביסודי, או בגן, זה תמיד היה אשמתי. תמיד אני ואני ואני. אתם חושבים שזה נעים לחיות בתחושה כזו?

עד היום אם קורה לי משהו שלילי, אני אומרת לעצמי שאולי זה באשמתי. אבל יש מקרים בהם אני מסתכלת ואומרת לעצמי, שלפעמים אני גם בסדר.

הפחד הזה מכישלון שדיברתי עליו קודם, אני חושבת שהוא קיים אצלי באמת בגלל שמעולם לא הרגשתי שעודדו אותי או ניסו לעודד אותי שאני יכולה להצליח. הייתי רוצה לא לחזור על הטעות הזו עם הילדים שבעזרת השם יהיו לי.

אני חושבת שכשתהיה לי ילדה, אני אזכיר לה כל הזמן ובכל רגע נתון שהיא מסוגלת להכל. היא מסוגלת לכבוש את העולם, אם היא רק תרצה בזה מספיק. ואני אגיד לה כל הזמן שאני אוהבת אותה, ושאני פה בשבילה. כי את היחס הזה אני מעולם לא קיבלתי מההורים שלי. ואם הם אי פעם יקראו את המילים האלה, והם אומרים לעצמם ברגע זה שאני טועה ושזה מעולם לא היה ככה, אני מצטערת אם אני פוגעת בכם כרגע, אבל זה מה שהרגשתי כל החיים. אני לא יכולה להתכחש לזה. אולי זו לא הייתה הכוונה שלכם, אבל ככה גרמתם לי להרגיש. גרמתם לי להרגיש כמו כישלון אחד גדול.

ואני לא רוצה להרגיש ככה.

והפחד הזה עכשיו שבאמת אהיה כזו, מלווה אותי לאורך כל החיים. 

הפחד הזה לפני דייטים,

לפני מבחן,

לפני ראיון עבודה. לפני יציאה עם חברים. 

זה לא כיף.

אף אחד לא יכול להנות מהחיים שלו ככה.

 

 

 

עד הפעם הבאה (שכנראה תהיה בקרוב, כי אני ממש נהנית מעצמי ומהכתיבה כרגע...)

נויה 

נכתב על ידי נויהלי:) , 7/12/2018 00:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מחשבות של לילה


כבר מלא שנים שאני חושבת לחזור לכתוב. לכתוב על הכל, על עצמי, על הסובבים אותי, על המשפחה. כאילו מרגיש שלא מספיק לחשוב את כל הדברים האלה, אלא גם להביע אותם בכתב -הרי להגיד אותם בעל פה אני לא באמת מצליחה. בא לי שמשהו ישאר אחרי שכבר לא אהיה כאן. אני לפעמים מסתכלת על מקרים מזעזעים של תאונות, או מוות מכל מיני סיבות שיכלו להמנע, ואני יושבת וחושבת לעצמי - מה ישאר אחרי שכבר לא אהיה? ואם יום אחד גם החיים שלי יגמרו ככה בפתאומיות? מפחידה אותי המחשבה שאמא שלי לא תשאר עם כלום. ואני לא מדברת על כסף , אני מדברת על זה שאולי זה יגמר בבת אחת והיא אפילו לא תספיק להפרד. לא תשמע מה שיש לי להגיד לה עד הסוף. אני רוצה שהיא תדע מה אני חושבת, כי אני אף פעם לא הצלחתי לבטא את עצמי כמו שצריך במילים.

פעם הייתי כותבת, היה לי בלוג שהשקעתי בו את חיי המון שנים. הייתי כותבת בו כל כך הרבה, בעיקר טיפים, הייתי נותנת עצות בכל מיני תחומים והבלוג אפילו היה מאוד פופולרי. כאן בישרא, הייתי מנהלת בלוג לבדי. אבל יש דבר אחד חשוב ששמתי לב אליו. שאני, ילדה בת 15/16 סך הכל, נותנת טיפים ועצות, ולא לומדת מהן בעצמי. כל כך הרבה פעמים ייעצתי לבנות אחרות לא לשים על מי שרוצה אותך, ללכת תמיד אחרי הלב ולא אחרי הראש, ולהרים את הראש, לחיות בביטחון עצמי גבוה, לחשוב שאת תמיד הכי יפה. אתן חושבות שיישמתי את זה בעצמי? ממש לא. כל החיים שלי הייתי ילדה חסרת ביטחון. אף פעם לא אהבתי איך שאני נראית. שנאתי את השיער, את השיניים, את האף, את העיניים. שנאתי להיות הילדה עם השיניים העקומות, עם המשקפיים. שנאתי את הבגדים שלי, ובכללי שנאתי להסתכל על עצמי במראה. במיוחד בגילאים האלה. לאט לאט המצב השתפר כמובן. אבל גם היום, ילדה בת 27 סה"כ, אפילו כבר לא ילדה - בחורה בוגרת. אני מסתכלת במראה, וכל כך מתבאסת שאני עדיין אותה אחת עם משקפיים, שיניים עקומות. רק השיער קצת השתנה, חלק יותר. ואני אף פעם לא מרוצה מעצמי. ומתבאסת לראות ששום דבר לא השתנה. לא המראה, ולא הביטחון העצמי שלי. דאגתי לתת ביטחון לבחורות אחרות, אבל איפה אני? איפה הדאגה לעצמי? אפילו ההורים שלי לא ידעו שניהלתי בלוג כל כך הרבה שנים. להגיד שרציתי להגיד להם שעשיתי את זה? התשובה היא לא. כי הכל היה שטויות מבחינתם. כל כישרון שהיה לי הרגיש לי שזה שטויות. כשאמא שלי שאלה אותי יום אחד מה אני אוהבת לעשות, אמרתי לה שאני אוהבת לכתוב. שאני אוהבת לקרוא. היום כשאני בוגרת, ואני מספרת לה על הבחורים שאני יוצאת איתם לדייטים, שבדר"כ מסתיימים ב"אין לנו שום דבר במשותף אני לא מרגישה שיש לנו על מה לדבר" היא תוקפת אותי ואומרת "זה את שאין לך תחומי עניין בכלל". היא לא מבינה אותי. היא חושבת שלכתוב ולקרוא לא נחשב תחביבים. אין לי מושג איך להגיד לה שזה כן, כי מה זה משנה מה אני אגיד? היא חושבת שאני לא מוכשרת בכלום, שאני לא יצירתית, שאני לא טובה בשום דבר שאני עושה. היא לא רואה את המאמץ שאני עושה כדי להשתפר ולהגיע לאיזשהו מקום בחיים שלי. וזה קצת מכאיב לי את האמת, כי כן רציתי שהיא תהיה גאה בי. אבל אני לא מצליחה לגרום לה להיות גאה בי.. כל דבר שניסיתי לעשות ספגו תגובות של "מה הטעם.. גם ככה את לא מתאימה לזה. גם ככה את לא יכולה לעשות את זה, אין לך את הכישורים המתאימים" אולי לא באותם המילים האלו בדיוק, אבל זו ההרגשה שתמיד קיבלתי.

אני חושבת שהמון השתנה אצלי מגיל 22 ועד היום. חמש שנים בסה"כ, ושינוי כל כך גדול. אולי הביטחון העצמי שלי לא השתפר במאה אחוז, אבל אין ספק שקיים שינוי. אני חושבת שאני אוהבת את עצמי קצת יותר. כל השינוי הזה התחיל כשהחלטתי לסיים את הקשר עם דניאל, שהייתי איתו מכיתה י"א. אהבתי אותו, באמת שאהבתי. אבל אז לא הבנתי כמה שבסך הכל זה היה הרגל. הוא לא היה חסר לי, אני לא נמשכתי אליו, לא הרגשתי שאני רוצה להמשיך איתו את כל חיי. אני לא מצטערת לרגע שסיימתי את הקשר הזה. זה רק עשה לי טוב. בעקבות סיום הקשר, החלטתי לצאת לדרך חדשה ולהכיר בחורים חדשים. וככה הכרתי את ההכרויות באינטרנט, את הטינדר. חברה שלי אמרה לי "תכנסי, תכירי" ורק נכנסתי וקיבלתי כל כך הרבה הודעות שהייתי בשוק. לא חשבתי שאני אקבל כל כך הרבה הודעות. לא חשבתי שאני יפה בכלל, בשביל למשוך כל כך הרבה בחורים. ושם בעצם הכרתי אותו. הוא שינה אותי כל כך. סך הכל בחור אחד שינה חצי מהעולם שהייתי חיה בו. הייתי ילדה טובה, שקטה, לא ידעתי מה זה לצאת למסיבות, לא הכרתי את כל עולם הבילויים. הייתי רגילה לשבת בשישי בלילה בחדר, לראות טלוויזיה או להיות עם המשפחה. הייתי מתלבשת רגיל למדי, אפילו פשוט. לא ידעתי מה זה ללבוש שמלה סקסית שרואים לך את הרגליים, לא השקעתי כל כך בשיער שלי אפילו. החלקתי אותו פה ושם, אבל לא השקעתי ממש. גם לא התאפרתי כי לא הרגיש לי הצורך הזה. ופתאום הוא בא. ורציתי להיות יפה בשבילו. רציתי שירצה אותי. להגיד לכם שרצה? לא. כלום לא עזר. הכרנו בטינדר, יצאתי איתו כבר באותו היום. זה הרגיש לי כל כך טבעי. ישבנו אחד מול השני, זה הרגיש כמו ראיון עבודה בהתחלה אבל היה לי כיף וישבנו שם כמעט שעתיים. זה הספיק לי כדי להכיר כמעט הכל עליו. ואז הגיעו השיחות הארוכות בטלפון, הצחקוקים, זה שהסמקתי כל כך עם כל דבר שאמר. בחיים לא הרגשתי ככה. דפיקות לב, הרצון לראות אותו. ואז יצאנו לדייט שני, והרגשתי שמשהו קצת התקלקל. אני קלקלתי את זה. בלבוש שלי, בהתנהגות שלי, אני כבר לא יודעת מה הרס את זה. הרגשתי את הריחוק הזה. הוא כבר לא רצה. הוא החליט לא להמשיך את הערב, ולצאת עם החברים שלו למועדון לילה. הוא רצה לתת צ'אנס אבל הבין שזה לא זה. למה הוא הבין את זה ואני לא? למה כל כך התעקשתי שזה ימשיך? אולי הייתי חוסכת ללב שלי את כל מה שבא אחר כך.
חמש שנים מהיום ואני מרגישה שהאהבה שלי אליו לא נגמרה. הייתי במערכת יחסים שנתיים וחצי, ועדיין הלב שלי היה איפשהו איתו. אני יכולה לספר את הסיפור הזה במלואו... אבל הוא כל כך ארוך שמי שאי פעם יקרא את הבלוג הזה יצטרך כמה שעות טובות. אני רק יכולה להגיד שהוא שבר לי את הלב ברמות הכי קשות שאפשר לתאר, ומרגיש לי שכל זה היה באשמתי. כי אילו רק היה לי עמוד שדרה, ואילו רק הייתי מחליטה לשים לזה סוף, היום כבר לא הייתי זוכרת מיהו. ואולי זה לטובה, ואולי לא. אולי כן הייתי צריכה לעבור את השינוי הזה. הרי בזכות זה שנרשמתי ללימודי המכינה במכללה הכרתי את החבר הכי טוב שלי. שלצערי הוא היום האקס שלי. החבר הכי טוב שיש, שלא יכולתי לתת לו את הלב שלי במאה אחוז. ומגיע לו יותר. הרבה הרבה יותר.

עד הפעם הבאה.
נויה.
  
נכתב על ידי נויהלי:) , 6/12/2018 23:33  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  נויהלי:)

מין: נקבה





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנויהלי:) אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נויהלי:) ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ