לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Mausoleum.


"your right. you know, you... are an asshole"

Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2014

עייפה


קנו לי פילטרים

סוגרת שבת

המרגש די סבבה 

עוד חודש רבט

אני די עייפה

ובא לי לישון

אבל יש עבודה

אני די כישלון 

חמישי יש ביקורת 

לא סוגרת כיפור

לא שוברים פה מסורת

המצב טעון שיפור.

נכתב על ידי , 12/9/2014 16:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היום שאחרי שש שנים של אנורקסיה.


אני חושבת שאני כבר במצב הנפשי הראוי לפוסט כזה, שחשבתי עליו כבר הרבה זמן, שהגיע הזמן לכתוב.


אני לא זוכרת איך זה התחיל, וקשה לי להצביע על הנקודה בה זה (בערך) נגמר. אבל איכשהו מצאתי את עצמי נשאבת למחלה בראש צלול, הבנה מוחלטת ורצון לא הגיוני. ברצינות, שאיפה של ממש לחולי.


אני זוכרת את הפעם הראשונה שזרקתי סנדוויץ', אני זוכרת איך בהתחלה הייתי חולמת בלילה על ארוחת בוקר בפח שנותנת לי לגיטימציה לאכול צהריים היום, איך הייתי מתה כבר להגיע הביתה אחרי שזרקתי איזה טוסט אומלל בבוקר ולאכול צהריים כי עכשיו מותר, ואיך לפני ששמתי לב זה התחלף בחלומות שבאים אחרי שבוע של צום, על איך אני שוברת את הצום, ותמיד הייתי מתעוררת בבכי. זה יותר מעורפל ממה שחושבים, ואני לא חושבת שזה קטע של הדחקה. המצב הפיזי שלי בכלל לא אפשר לי לזכור, בנס לזוז. במבט לאחור, אני מצחיקה את עצמי קצת


הייתי חולה מבחירה, ואף פעם לא סיפרתי את זה לאף אחד כי זה מביך להודות שזה מה שהוביל אותי לזה. שקראתי, התעניינתי, הערצתי והחלטתי לנסות. וזה מה שעשיתי בסופו של דבר.


ברור שאם נלך לפסיכולוג ונשב לסשן של ארבע שעות נבין מה היו הטריגרים באופי שלי שהובילו אותי לזה, אף פעם לא אהבתי את עצמי. אני זוכרת עוד בגן, כשגרנו מול הים והייתי יושבת שעות ושותקת כי שנאתי את הצליל של הקול שלי. גם עכשיו, בגיל 19 (כמעט!), זה נראה לי עניין פעוט. כשאגדל ויהיו לי ילדים משלי בטח אבין יותר טוב איזה נורא זה, ילד בגן שכבר מתחיל לשנוא את עצמו.


וזה המשיך לחוסר בטחון שגרר אחריו שנאה עצמית שגרר חוסר טיפוח (הייתי ילדה לא מטופחת במיוחד), שגרר שגרר שגרר. היו לי הרבה סיבות להגיע לאן שהגעתי. אבל הדוגרי, ואחרי שש שנים מביך להודות, הוא שבחרתי. בחרתי להתחיל לצום, סתם ככה. ביום אחד. זה התחיל בשבע שעות, שזה מעלה גיחוך, אני זוכרת שבכיתה י', כשכבר אני ונגה 'הכרנו את העסק' והיינו בו ביחד צמנו 48 שעות, לפני המתכונת בלשון, קמתי בבוקר כל כך מאושרת שזה הפחיד אותי. שמחתי שהעברתי יומיים בלי פירור, רק קפה סיגריות ומלא ספרים. הייתי כל כך שמחה שאפילו קיבלתי בן זונה של ציון. ויותר מזה, המוח שלי היה חד.


ואני לא יודעת אם זה כמו נרקומנים שאומרים שהמוח שלהם צלול כשהם על סמים כשהם למעשה כל דבר למעט צלולים, אבל באנורקסיה זה נכון ואני לעד אאמין בזה. האוכל מפריע לך לחשוב. ועדיין, כשאני רוצה לחשוב צלול, כשאני רוצה לכתוב- אני לא אוכלת. וזה מוכח. אני קוראת דברים שלי מהתקופה ששקלתי כלום, ולא רק קטעי קריאה, פוסטים רגילים. קטעי יומן. אני מתנסחת בבהירות, אני חושבת על דברים שלא האמנתי שאני יכולה לחשוב, זה כתוב צלול ורהוט בצורה מדהימה. הייתי כנראה חכמה בהרבה כשלא אכלתי, ועצוב לי להודות. היום אני לא יודעת אם אהיה מסוגלת לצום שבועיים שוב. קשה לי להאמין שבכלל עשיתי דבר כזה.


עוד משהו שהיה מגוחך, והתברר כנפוץ במחלה הזאת משחשבתי, העצמאות. 
תקראו לזה אפילו תסמונת דוקטור, אני הרופא, הפסיכיאטר, הכתף התומכת, הסמכות האחראית- אני הכל. באמת ובתמים האמנתי שאני יודעת בדיוק מה הולך בגוף שלי, מה הוא צריך, אבחנתי את עצמי מנטלית ופיזית- הייתי בטוחה שאני יודעת הכל. ולא הכל של בת שש עשרה רגילה שיודעת הכל, הכל של מינימום פרופסור. אני יודעת איך לטפל בעצמי, אני יודעת מה אני צריכה, 'אני יודעת איפה הגבול'. שזה השקר הכי הכי הכי גדול שיכולתי לספר לעצמי.


ואם אני כבר מטפלת בעצמי, אז מותר לי הכל. מותר לי לצום עוד יום למרות שתכננתי רק על 72 שעות, מותר לי לברוח לתל אביב ולמכור סנדוויץ' כדי שיתנו לי משהו לעשן, יותר מזה- מותר לי לעשן מה שאני רוצה, לברוח למי שאני רוצה גם אם אני לא מכירה אותו, וההורים שלי לא מכירים אותו. מותר לי לשקר לחבר שלי שאני במקום אחד כשאני למעשה יושבת עם אנשים שאני לא מכירה במקום אחר, מותר לי להעמיד פנים שאני הולכת לחזרות ומותר לי לזרוק את האוכל, מותר לי להתעצבן שנותנים לשכנה לנעול אותי בבית, מותר לי לברוח מהבית, מותר לי להתנגד כששוקלים אותי, מותר לי לבכות כשמכריחים אותי לאכול ולומר שזה לא הוגן, מותר לי לשים זין אבל שאף אחד לא ייעז לשים זין עליי, כי רע לי אבל טוב לי.


והיה לי טוב רוב הזמן, אנשים לא מבינים איזו תחושה של הישגיות אני מקבלת כשאני צמה. וזה יותר טוב מאורגזמה, כי אתה חולה מספיק כדי לחשוב ככה.


אבל כשזה הפסיק להיות טוב, וזה אוביאסלי הפסיק כמו כל דבר אחר בעולם, זה היה רע. אם הייתי בהיי של שלוש ארבע שנים, דפקתי גלבה רצינית. בהכי הכי הכי נמוך שלי, 35 ק"ג על 1.70. BMI-11.3. 
אני זוכרת איך התקשרתי לחבר שלי וצרחתי ובכיתי שירדתי לשלושים ושמונה, וכל מה שמצאתי לאכול היה לבבות דקל. אז אכלתי פחית קטנה של לבבות דקל, וישבתי על הרצפה ובכיתי ורעדתי שעתיים. אבל היה לי טעים. לפחות זה.
ומפה זה קצת מגעיל, אבל לא קיבלתי מחזור כמעט שנה. התחילו לי הקרחות והציפורניים שלי היו כמו נייר. זה כבר הגיע למצב פנאטי, פחדתי לשתות מים כי פחדתי שמשקרים לי ושיש שם קלוריות, פחדתי לנשק את החבר שלי ושהקלוריות יעברו אליי, פחדתי להתקלח ולהתנפח מהמים. והייתי באמת חושבת שאני שמנה.


לא דבה, פוגעני ככל שזה יהיה, לא פרה. שמנמונת. ויום ככה יום ככה. יום אחד פרונת ויום אחרי זה נראית כמו טי רקס עם החוליות הבולטות שלי. הייתי צריכה לרפד את המיטה במיליון שמיכות כי לא יכולתי לישון עליה. הייתי מתעוררת עם סימנים סגולים בגלל שהעצמות בלטו כל כך שהן פצעו אותי מבפנים.


כבר לא ניסיתי להסתיר את השומן, זה כזה מביך ופירסט וורלד פרובלמס לומר את זה, אבל לבשתי בגדים שיסתירו את העצמות כי זה כבר היה מביך לענות לשאלות, או להסביר את עצמי בפני אמא שלי.


אמא שלי היה השיא. היא הייתה בוכה, מלא. ואמא שלי לא בן אדם רגשן. היא חמה ומדהימה ומקסימה, אבל היא לא מהבוכים. והיא בכתה מלא, והייתי שומעת אותה בלילה וזה היה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשנייה. אמא האמינה שלהתחנן שאפסיק יעזור, ואבא האמין שלהיות תקיף איתי יעזור. אני לא יודעת לומר לכם מה עזר, בתכלס אף גישה לא עזרה. זו לא מחלה שהולכים איתה לרופא, זו מחלה שהיא סטייט אוף מיינד. תחליט שאתה יוצא- ותצא. לא בהכרח תצא, אבל אם אתה לא רוצה אז הסיכויים שואפים לאפס. אין סיכוי לצאת מזה בלי לרצות, זה לא יקרה בכפייה וזה לא הוגן לחשוב אחרת.


כולם ידעו ולא ידעו, בביה"ס ידעו. מישהי אמרה למחנכת שלי, לא ייחסתי לזה חשיבות, אבל משם זה הגיע להורים שלי והתגלגל. הייתי מגיעה הביתה מהלימודים, השכנה הייתה פותחת לי את הדלת, ונועלת אותי בפנים. שלא אברח. הפסקתי לרוקן אוכל לפח, הייתי שומרת אותו בשקית בתיק, זורקת בבוקר. פשוט ככה. היה לי לגיטימי. גם היום זה לא נראה לי ביג דיל, אבל זה בהחלט נראה קצת פחות הגיוני ממקודם.


החבר שלי היה תומך, ומדהים, למרות הקריזות ולמרות הכדורים שהוא ידע ולא ידע שלקחתי, למרות האנשים שהוא ידע ולא ידע שהסתובבתי איתם. אני לא יודעת מה היה קורה אם היה אחרת, אני בעיקר מודה על זה ולא מחטטת בפצעים שכבר הגלידו. בסופו של דבר אכלתי כי רציתי להתגייס, והוא היה שם. והאכיל, ותמך, ורוב הזמן ידע שיכעיס אותי אם ישאל מה אכלתי היום- כי אין מצב שאני מפרטת. כי זה מביך. זה עדיין מביך אותי. עדיין מביך אותי לאכול לידו, או ליד אחרים. אני עדיין רוצה לצום, ולא עושה את זה. קשה לי לומר שיצאתי אבל אני משמעותית פחות בפנים.


אנחנו יוצאים מגיל 14, ביום שבת היינו בחוף בתל אביב, לא הסתובבתי בבגד ים כבר חמש שנים. לא היה מפחיד כמו שחשבתי שיהיה.


לא יודעת.


עכשיו אני די בסדר (אני בצבא! והאמת שיש לי תפקיד בן זונה. ואני לא רואה הרבה בית, אבל אני מרגישה משמעותית. זה השירות הכי מיוחד ומדהים שיכולתי לבקש, אני די שבוזה ואין לי כח, אבל לפעמים זה די אחלה) אני שוקלת ארבעים ומשהו, אני לא יודעת כמה- אני גם לא אבדוק כי זה יעשה לי רע. רק יודעת שארבעים ו-. גם ארבעים ומשהו זה לא שלאגר רציני לגובה שלי, אבל אני מתנחמת ברזון הזה גם אם הוא לא האידיאל שלי. יש בי משהו שמאוד שונא את איך שאני נראית עכשיו, אבל מאוד אוהב אותו (יש לי ציצים!!! זה מדהים!!! זה לא קרה אף פעם!). יש לי אפילו קימורים קטנים ועדינים שלפני שנתיים כנראה היו מאוד מגעילים אותי. אפילו תחת. אחלה תחת האמת. אני מרוצה ונגעלת ביחד, אבל זה בסדר. כי בסוף אני אתרגל.


כאילו, או שלא, ואז אחזור לזה והפוסט היה לשווא, אבל גו פיגר. 
וזהו
אלו היו ששת השנים האחרונות בחיים שלי, בתמצות של התמצות של התמצות.
זה היה צריך לצאת כזה. 
 
 

נכתב על ידי , 8/9/2014 23:33  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,647

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPipa sarkissian, אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Pipa sarkissian, ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ