לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Mausoleum.


"your right. you know, you... are an asshole"

Avatarכינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2014


לחזור הביתה

להקיא

להירדם

נכתב על ידי , 26/6/2014 10:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לשרת באיו"ש.


לא הייתי פה נצח, אני אנסה לסכם.

חזרתי לתומר (כבר אפשר לקרוא לו תומר ולחסוך מעצמי את עניין האותיות), המצב טוב מתמיד ואני ממש מאושרת איתו. נפרדנו לשנה, חזרנו לפני חודשיים בערך. במצטבר היינו אמורים להיות ארבע שנים ביחד, זה מלא. הוא בצבא מדצמבר והוא ממש נהנה, זה בדיוק המסלול שלו. ואני סופר גאה בו וסופר שמחה בשבילו.

אני נכנסתי לצבא קצת אחריו (גייסו אותי, אפשר לדבר על זה רגע?), עשיתי קורס חינוך שהיה קשה ומתסכל ונהניתי לאללה. עכשיו אני מש"קית חינוך בגדוד, אין טעם לציין איזה, ככה או ככה- כמו שאר הגדודים כרגע, אנחנו מוצבים באזור פחות סימפתי של הגזרה, איפשהו באיו"ש (אזור יהודה ושומרון).

האמת, אני לא מפחדת. שזה מפתיע. למרות האבנים שנזרקות ושלטי האזהרה, אני עדיין לא מפחדת. אולי זה פשוט לא הגיע אליי עדיין, אני לא יודעת.

הדעה הפוליטית שלי אף פעם לא הייתה קיצונית. אני במרכז, עם נטייה לימין. קשה להביא אותי למצב שבו אני קובעת צד באופן חד משמעי, קשה לי לדמיין סיטואציה שבה חייל מהגדוד שלי פוצע מישהו, או נפצע. קשה לי לעכל באופן כללי, ובאמת לא עיכלתי- עד שבאתי איתם לאימון. הם חזקים כמו גורילות.

יש משהו בלצאת מהבועה שאתה חי בה שמונה עשרה שנה, ולהזרק במקום שכל כך לא קשור אליך. באופן כללי, להיות בגדוד, זה שונה. ההווי שונה, תוכנית החינוך שלי שונה, אני תופסת איתם קווים והמשרד שלי מדלג ממקום למקום. אני יכולה לשבת איתם לסיגריה ופתאום יקפיצו אותם, אני יכולה לבנות תוכנית ולשנות אותה לחלוטין בגלל שפתאום חטפו שלושה נערים, אני יכולה להביא הרצאה שיגיעו אליה שלושה אנשים כי כולם קפצו, או הלכו לשמור. הכל דינאמי וזה כבר נעשה חלק מהחיים שלי. זה מעייף, לא שיש לי זכות להתעייף.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני נהנית. וזה לא שסוף העולם הגיע. האווירה טובה, אפילו מקרינים את המונדיאל (כמו בכל מקום בצה"ל, אני מניחה)

המטבחים לא מפריעים לי, ארבעת שעות השינה שלי לא מזיזות לי, העבודה עד השעות הקטנות באמת לא מפריעה לי. 

היחס מפריע לי. 

זה לא סוד, מתנחלים זו תופעה קיימת. דעתי עליה ממש לא משנה, ובכנות- אני לא מנסה לגבש עמדה בנושא כי אף פעם לא יצא לי להתיישב במקום ולהילחם בשבילו ולו רק בגלל משהו שאני כל כך מאמינה בו. קשה לי להבין אותם, אבל קשה גם לשפוט אותם. בין אם אני מאמינה בדרך שבחרו בה או לא.

כן רוצה לשבור סטיגמה בנושא- לא כל החרדים משליכים אבנים. ביג שוק, אני יודעת.

סתם, האמת היו חבר'ה חרדים ממש נחמדים שבאו להביא לחיילים פיצות, פלאפל, שמפו. סתם באים לבקר ולהביא דברים. לא שמישהו צריך אותם, כי אוכל ושמפו יש בשפע (אפילו יותר מדי אוכל לדעתי), אבל זה יפה.

כן משליכים אבנים, כן צועקים, כן מקללים, זה כן סופר מתסכל ומעצבן ומחרפן וקצת כפוי טובה, זה פשוט לא מאה אחוז ממה שקורה שם. חשבתי שיהיה נחמד להבהיר את זה.

אני מגיעה הביתה סחוטה מעייפות, השבוע יצאתי היום בגלל כמה בעיות שצצו בבית.

אני משתדלת שלא לאכול שם. האמת, ירדתי חמישה קילו מאז שהתגייסתי. נכון לעכשיו אני שוקלת בערך 42-43. 

המצב סביר, אני אוכלת שלוש ארוחות ביום, מנסה לצמצם אותן אבל לפעמים אני פשוט עייפה מדי בשביל להתעסק בזה. זה תירוץ מעצבן.

לא שהמצב כזה להיט כי אני עדיין מסתכלת במראה ורוצה לבכות, ואני היחידה בחדר שלא תתלבש עם שאר הבנות, אבל זה מה יש.

זה סיכום די מוצלח של התקופה האחרונה.

בבית אין לי ממש מה לחפש, לא תמיד אוהבת לחזור הביתה. אני אוהבת את המשפחה שלי, אבל אין לי מה לחפש כאן שלושה ימים בשבוע. רוב החברים שלי לא התגייסו, או השתחררו ממזמן. יש להם חיים משלהם, הם נוטים קצת לשכוח אותי. זה מחורבן, אבל אני פשוט נשאבת לתוך העולם הזה של 'חברים מהצבא' ומנסה לא להתעסק בזה. 

בשורה התחתונה המצב לא להיט, אבל יהיה בסדר.

פשוט עייפה.

נכתב על ידי , 25/6/2014 13:49  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





8,489

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPipa sarkissian, אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Pipa sarkissian, ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ