ירושלים, בוקר יום ראשון. חיילת עיפה ורצוצה אחרי שבת מתישה בבסיס יורדת מהאוטובוס. היא אוחזת בידה ספר שבו ניסתה להתמקד במהלך הנסיעה ללא הצלחה, ראשה מורכן והיא מפהקת מפעם לפעם. היא לא שמה לב למ.צ. שעומדים ביציאה, אבל למען האמת לא כל-כך אכפת לה. לפני כמה חודשים אולי- כשהיא היתה סוררת והולכת בחוצות העיר בלי כומתה ובלי תג, אבל עכשיו היא חזרה למוטב ועל כן כחולי הכומתה לא מטרידים אותה יותר מידי. "חיילת, למה את בחולצה שחורה?" אני בחולצה שחורה? חושבת לעצמה החיילת, מופתעת למדי. היא מביטה מטה, אכן חולצה שחורה.

צופי הסידרה "אוז" יכולים לדמיין את הקטע הקודם מצולם דרך עדשה מוזרה, ואז כושי בכסא גלגלים אומר "ארבע ימי ריתוק ללא זכות לעירעור".

את הריתוק התחלתי לי ביום רביעי. העיקרון די פשוט, לא יוצאים מהבסיס ובכל שעה עגולה בין שש לעשר באים לקצין תורן (קציצתו) בשביל לשהוא יחתום על דף מצ'וקמק, בנוסף צריך לבא גם בשבע בבוקר. היות ותפסתי משמרת מבצעית (כי אם אני כבר בבסיס, אז למה שעוד מישהו יסגור שבת), קרה שהלכתי לישון שעתיים לפני שאני צכירה לקום. זה לא היה כל-כך כיף.

בכל מיקרה, יום רביעי בערב. כל המדור החפשן שלי נעלם מעבר לאופק בחמש וחצי, ונותרים אני והמשמרת. אני הולכת לי לקציצתו לחתום, ודרך פוגשת עוד בחורה שנראית ממורמרת לפחות כמוני. (אתם זוכרים שאנחנו צופים באוז, כן?)

"מה, ריתוק?" אני שואלת.

"כן, גם את? מה עשית?"

"חולצה שחורה, תלונה ממ.צ."

"וואלה, וכמה זמן ריתוק?"

"ארבעה ימים. ואת?"

"שלושה ימים."

"על מה?"

היא מביטה לצדדים, ואז מסתכלת עליי ברצינות "הפלילו אותי."

"אה..." אני לא מספיקה להסתלק לפני שהיא שופכת בפני את הטרוניות שלה. איזה אחד מהמדור שלה, שם לה משחקים על המחשב, אבל זה בסדר כי הוא פה לשבועיים על עברת ב"מ אחרת. לוקחים קשה בזמן האחרון את כל הקטע הזה, אנחנו מסכמות את השיחה, ונזכרות בזעזוע בהוא ששלחו לעשרים יום מחבוש יום לפני השחרור על תמונות מהדשא בבסיס שהוא העלה לפייסבוק.

בין שבע לתשע אין תקריות מיוחדות, חוץ מעוד שיחת "על מה אתה יושב?" עם בחור אחר, שמסתבר שזה ההוא שהפליל את הראשונה (מקווה שהיא לא דקרה אותו או משהו). בעשר אני מגיעה, הקציצתו לא שם. מההתחלה לא מאוד התרשמתי ממנו, סתם פוץ צהוב להחריד (ולא, אין כזו חייה 'מיקצועי' אם אתה שומר על בסיס בלב ישראל ומפקד על חבורה של אנשים שלא יכולים לתפעל מכשיר בלי מקלדת. כמו מזלג למשל...). אם היתה לי ברירה, לא הייתי נכנסת איתו יותר מידי לשיחה, אבל ידעתי שהולך להיות לי לילה קשה ולא מאוד התלהבתי מהרעיון של להיסחב בשבע בבוקר לש.ג.. חשבתי פשוט להרים אליו טלפון מהאדום, שידע שאני עדין בבסיס (ישנה במשרד וזה...). בזמן ההמתנה צץ לו איזה זוג, שניהם מגודלים כאלה, אחד בחור רוסי, נראה קצת ערס, ואת השני אני מכירה אבל לא מצליחה להזכר מאיפה. משעמם לחכות אז אני שואלת אותו איפה בעצם נפגשנו, הוא מזכיר לי שהוא העביר לארפים בקייטנה שעבדתי בה. אנחנו שוקעים בשיחה על משחקי תפקידים, צבא ושאר דברים שוגזלים את זמננו. הבחור השלישי משתלב בשיחה ומתברר שהוא שייך לעם המוזר של הערסים האינטיליגנטים. הוא אולי חכם, אבל מדבר כמו מטופל אחרי לובוטומיה.

הקציצתו מגיע ואיתו עוד קצין. הערס שהכרתי לפני רגע מדבר איתם זמן מה, החבר של הקציצתו היה באותו בסיס כמו הערס והשימחה רבה. אחר-כך אנחנו הולכים אחרי הקציצתו לש.ג. הקטן כדי שהוא יחתום לנו.

"תגיד, אני יכולה אולי להתקשר אליך מחר באדום? אני פשוט במשמרת מבצעית וזה קצת בעיה לצאת על הבוקר."

"אתם מתאמנים בלהיות נחמדים רק כדי שאני אתן לכם טובות?"

"מה?" אני קצת מופתעת, אני בכלל לא הייתי נחמדה אליו. אני משתדלת שלא להיות נחמדה לקצינים כמה שאני רק יכולה.

"נניח והיה לכם אכפת. אבל לא אכפת לכם נכון? למה אתם לא שואלים אותי מה התפקיד שלי, אם אני מרוצה ממנו? איך עבר עלי היום?"

"מה?"

פה נכנס לשיחה הבחור השני, ובחלקלקות הערסית שלו מנסה להרגיע את הקציצתו. בשלב זה או אחר של השיחה הקציצתו מעיף את הקסדה שעל ראשו לצד השני של החדר ועומד מולנו מזיע וממורמר.

"זה בגלל שאני ב32 נכון?!"

אני מביטה על שניהם, ונסה להבין מה פספסתי. לפני רגע הם דיברו על היגיון צבאי.

"זה בגלל שאני ב32," חוזר הקציצתו "אתם חושבים שאני הומו... אתה כל הזמן מדבר על חברה שלך" הוא מאשים את הערס "ועלי אתם חושבים שאני הומו."

שנינו עומדים שם המומים. זאת אומרת כן, עכשיו שהוא אמר מה התפקיד שלו אני לא אופתע אם הוא והסמלתו עושים אחד לשני נעימים בגב, אבל מה הקשר? הערס מנסה לצאת מזה בעדינות.

"אני מדבר על חברה שלי כי אני אוהבת אותה, אנחנו מאורסים. יש לך חברה?"

"כן," הטון של הקציצתו מתקרב באופן מדאיג לצעקה "שתיים!" אנחנו שוב ללא מילים, אבל הקציצתו לא נותן לנו מרווח נשימה "אבל לא באמת חברות, ככה מהצד."

"אה," הערס שמח "אז לי יש שלוש." הוא מביט בקציצתו ומפסיק להיות שמח "סתם, סתם. רק אחת."

"טוב, אז אפשר להתקשר אליך באדום?" אני מנסה פעם אחרונה.

"באמת שלא מעניין אתכם צה"ל, מה?" אני מנסה להבין מה קורה פה, ונכשלת שוב "אתם, לא אכפת לכם כלום. לא עושים שום דבר בצבא." אני כבר מתחילה לחשב דרך נסיגה לפני שהקצין הזה יטען את הנשק וירסס לכל עבר, או סתם ינשך אותי ויתן לי כלבת. "אתם, אתם מגעילים אותי. כל מה שמעניין אתכם זה לשתות, לעשן ולחטוף ריתוקים. מגעילים אותי."

כמה רגעים מאוחר יותר השיחה נגמרת ואנחנו יוצאים מזועזעים החוצה. השניים מזמינים אותי לראות באפי ולאכול טוסטים. נו, זה נשמע כמו סיום שפוי ליום הזה.

כשעתיים מאוחר יותר, שיחה עם הערס.

"את מבינה, זה היגיינה בסיסית."

"אתה הומו, ממש."

"למה? לגלח בית שחי זה מאוד בריא."

"מתרומם, לגמרי."

"זה בגלל שאני קונה בגדים בכיכר המדינה?"

"זה קשור לזה, אני מניחה..."

"אז אני גבר שמשקיע בעצמו, משתמש בסבון פנים וכאלה."

"אני לא משתמשת בסבון פנים. מה יהיה אתכם?"

"גבר צריך להריח טוב. אני מטרוסקסואל."

היאוש מקיף אותי מכל עבר...

שאר הימים היו שפוים יותר, אבל רק בגלל שרביעי היה ביזארי נורא. ביום חמישי הבחור בא לבקר אותי, הביא לי חולצות נקיות, ועל כן הסתובבתי כל הזמן עם כנפ"צ יפה כזה מודפס על כל חולצה. ביום שישי בערב התגובה מצד אחד השומרים היתה "מזדיינת עם צנחנים, מה?"

"כן." הלכתי, לא היה לי כוח לרפי שכל למיניהם.

למחרת, כשאני בחולצה אחרת עם אותו סמל. "תגידי, עם כמה צנחנים הזדיינת."

"כל גדוד 101, אני  מעמידה אותם בשורה ובוחרת."

"אה, וואלה..."

"כן."

שונאת אפסנאים.

כל מה שרץ לי בראש בתקופה הזו היה "מה חשבת לעצמך, ילדה טיפשה. קבע?!"

שלכם, קלרה.

*שמות של מדורים ומערכות שונו, כמובן. לא בא לי עוד ריתוק. מי שמזהה בכל זאת, כל הכבוד לו.

קיבוצניקית דתיה ורוסיה מנתניה שוכבות בשק"שים על פסגת המונפור. לא רגע, לא ככה הבדיחה הזו הולכת.

היא הולכת שמחה לאיזה אירוע, רק בשביל לגלות שמי שהיא רוצה לפגוש לא יהיה שם. (טוב, זה לא מצחיק. זה גם לא היה מצחיק בפעם הראשונה).

שני בחורים מדדים לאט מאחורי שתי הבנות שמסתערות קדימה. "מציירים ציר, מודדים אזימוטים וזורקים את המפה מהחלון!" (לא ברצינות, אני סתם מתגעגעת).

פתאום רגעים של כנות. כשאתה מדבר מהלב, אתה עוזב את הזמן ומגלה את המימד הרביעי, אפשר להתקדם בלי לזוז. לעשות באפס מעשה.

אני מתגעגעת, קרבה במימד הרביעי זה פשוט לא מספיק.

קלרה.