לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

OverFlow In My Mind


כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2010

מחשבות על חברויות שדועכות


אני לאחרונה מרגישה מאוד מרוחקת מהאנשים הקרובים אליי. מאוד שונה מכל מי שסביבי, שזה לא יותר מדי אנשים למען האמת, כולם פנו לכיוונים אחרים. כבר זמן מה שאני מסתובבת עם תחושה כזאת של לבד, שאני לא באמת בטוחה מי האנשים שסביבי שבאמת רוצים להיות בחברתי או לא. מאוד קשה לדעת את הדברים האלה, ולענות לעצמך על השאלות האלה. אתה בעצמך לא אובייקטיבי מספיק לענות לעצמך על השאלות, וזה מאוד קשה לאזור אומץ באמת לשאול או לכוון את האשם השני על מנת לדעת מה הוא מרגיש כלפיך, וגם אם הגעת לנקודה הזו, לא בטוח שהבנאדם הזה ששאלת אומר את האמת.

היום נפגשתי עם ידיד שלי שלא נפגשתי איתו מלא זמן. התקשרתי אליו אחרי שלא דיברנו הרבה זמן. והוא אמר לי שהוא בבית היום ושהוא ישמח להיפגש. אז קבענו, וישבנו לאכול. בהתחלה היה נחמד, להתעדכן, לשמוע מה כל אחד עבר התקופה האחרונה. תמיד יש מה לעדכן כשלא פוגשים בנאדם הרבה זמן. זה היה החלק הראשון, הקליל יחסית והזורם של המפגש בינינו. אבל אחרי זה, כשנגמר מה לספר, נראה כאילו כל כך היה לנו קשה לחלוק מחשבות ורגשות אחד עם השני, שאנחנו במקומות כל כך אחרים. הוא בעיקר עסוק בצבא, ורוצה חברה, ואני כבר התשחררתי וחושבת על לימודים ועבודה והעתיד. המנטליות שונה לחלוטין. האם יש דרך לגשר על זה? אני לא יודעת, אולי זה כבר מקומות רחוקים מדי אחד משני בחיים.

אם זה היה בנאדם אחד, וזה היה נגמר בזה אז הייתי מסוגלת לקבל את זה בלי לחשוב על זה יותר מדי. אבל זה לא רק בנאדם אחד, זה המון אנשים מסביבי שמתרחקים. כל אחד מסיבה אחרת והגיונית. ואני לא בטוחה מה לחשוב. מצד אחד, אני כן ממשיכה להתעסק בנושאים שלי, בנושאים שמעניינים אותי, בכיווונים החדשים שאני חוקרת. אבל אני לא רוצה לעשות את זה לבד. יש בי תקווה גדולה שהבלוג הזה יוכל אולי לעזור לי בכך, אבל אני לא בטוחה, ולא רוצה להסתמך על זה.


אולי הבעיה זה שאני חושבת על זה יותר מדי. הרבה פעמים חשבתי על זה שהבעיה שלי אולי זה שאני לא מספיק קלילה, אני יחסית כבדה, מתעסקת כל המן בנושאים לא קלים. ובכלל אני מנתחת כל דבר וטורחת לשתף, אולי עליי ללמוד להנות יותר מהנוכחות של עצמי, מהמסע שלי עם עצמי. אני חושבת שאני עושה את זה, שאני לומדת לעשות את זה. אבל כן, הייתי רוצה פידבק מסויים, אחרת, איך אוכל להמשיך להתעצב בלי תגובות? בלי ריאקציות?. זה אפשרי, אבל זה מרגיש חסר, ולא נכון. הייתי רוצה להיות חלק מקבוצה של אנשים שמרגישים כמוני, ויש כאלה, אני בטוחה. איך מוצאים? כנראה שלא מוצאים וזה פשוט יבוא מתישהו.


אני מניחה שעליי להיות פשוט סובלנית. בכל אופן, אין לי כל כך ברירה אחרת במצבי הנוכחי.


הדברים שעכשיו ממלאים אותי וגורמים לי להעלות חיוך ולהרגשה של אושר בפנים, בלב =) –

העובדה שקבעתי שיעור פרטי בפסנתר. קבעתי לעוד שבוע, אני כל כך מחכה לו. חצי שנה מאז השחרור לקח לי לעשות את הצד הזה, והנה עשיתי אותו ואני כל כך מאושרת. ניסיתי ללמוד לבד פסנתר שוב, לחזור לנגינה, אבל הרגשתי שהבסיס שלי קצת התערער. בטח בהתחלה זה יהיה מאתגר, אבל אני בטוחה שאני אהנה מהנגינה ומעצם התהליך.

החבר שלי וזה שאני הולכת לבלות איתו בימים הקרובים. אני כל כך אוהבת לבלות סופי שבוע איתו, ושהוא אוהב לעשות איתי דברים חדשים ומגוונים. זה ממלא אותי בכוח.


לזרום. אני צריכה לזרום יותר. להירגע, ללכת עם מה שמרגיש לי טבעי. עם התחושה הזו, אני אלך לישון, בתחושה רגועה.

לילה טוב.

נכתב על ידי , 13/1/2010 22:34  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לליונלה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ליונלה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ