לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Allow yourself this morning to look at yourself a little differently....

כינוי:  בררנית אחת

בת: 18





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2015

חלום הרזון


שכבר מזמן לא חלום. הוא הפך להיות דרך חיים, אובססיה. 
נמאס לי לתת לכולם הסברים כל הזמן ללמה אני לא אוכלת כמוהם, 
נמאס לי להרגיש מבאסת. זאת שלא כיף איתה כי לא כיף לאכול איתה.
נמאס לי שאנשים פשוט לא מוכנים לקבל אותי כמו שאני,
נמאס לי להישאר רעבה רק כי אין לי מה לאכול על השולחן.
נמאס לי שאנשים לא מבינים למה יש הפרעות אכילה (לא באה בהאשמות) ולמה להגיד לבחורה "תאכלי בריא ותעשי ספורט" לא יפתור שום בעיה אלא להפך היא תרגיש הרבה יותר רע עם עצמה. 
אני מותשת מלהסביר את עצמי שוב ושוב,
אני דואגת לעצמי תנו לי לאכול מה שאני רוצה ואל תתערבו. אם לא ארצה לאכול אתכם שוקולד כי אח"כ אתעלל בעצמי ובגלל זה מעדיפה שלא אז אני לא אעשה את זה. זה לא עושה לי טוב. זאת דפקה וכמו שלכולם יש דפקות גם לי יש.
אני מיואשת מעצמי כבר. לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני לא מרשה לעצמי רק בגלל שנמאס לי להיות האאוטסיידר שכולם לוחצים עליו והוא לא רוצה כי הוא נשאר נאמן לעצמו.
חברה היא דבר מתיש כי יש לה רף שצריך לעמוד בו.
 
נכתב על ידי בררנית אחת , 30/3/2015 21:00  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בררנית אחת ב-31/3/2015 19:16
 



פתאום נפל לי האסימון


שכמעט ולא נשאר זמן עד שהוא עוזב, וברור לי שהוא יעזוב.
לא נשאר הרבה זמן לשחרור שלו, ומתחיל להיות לי עצוב....עצוב רק מהמחשבה על זה, עצוב רק מהמחשבה של הלהיות בלעדיו והרצון המתגבר של להקדים תרופה למכה ולעזוב אותו.
כל שנייה איתו מרגישה לי כמו עולם שלם וטוב, ואז אני חושבת על עוד 3 חודשים ואני מתמלאת פחד. אני הולכת להיות שבורה במלוא מובן המילה ואני לא רוצה שזה ייקרה. אני רוצה שכל הטוב הזה ישאר, אני לא רוצה שהוא ייעלם. טוב לי ככה. טוב לי במצב הקיים, וגם לו. אז למה זה צריך להשתנות? למה צריך להתקדם בחיים ולמה חייבים להתקדם שם ולא פה. למה אי אפשר ללמוד פה, לעבוד פה, להצליח פה. יש עוד כל-כך הרבה שיקולים חוץ מה-american dream  הזה שכולם חולמים עליו. זה לא פייר.
מה איתי?
אני סותמת. אני כותבת פה ובחיים האמיתיים אני סותמת את הפה שלי כי זה לא מגיע לו. מה שמגיע לו זה להצליח ולהתקדם ולהתפתח איך שהוא רוצה, איתי או בלעדיי זו כבר בחירה שלו. ובאמת באמת בליבי עמוק אני כל-כך רוצה את זה בשבילו. אני רוצה שהוא יהיה מאושר, אני רוצה שהוא יחייך, אני רוצה שהוא יאהב ואני רוצה שהוא יהיה מרוצה כי רק ככה באמת יהיה לי גם טוב.
אבל אני אוהבת אותו.
ושום דבר לא יכול לגבור על זה. גם לא המוח, זה יותר מידי רגש ויותר מידי רצון רק לשמוע את הקול שלו וזה מספיק וזו ההרגשה הכי בטוחה בעולם.
איך תשמור עליי מרחוק?
נכתב על ידי בררנית אחת , 28/3/2015 15:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אתמול הייתה הפעם הראשונה מזה הרבה זמן


שאני השתמשתי במספריים לא למטרה שלשמה הם נועדו. ואת האמת שאני אפילו לא כזה מצטערת על זה... 
אני לא יודעת למה זה קרה, ולמה החבר יודע רק אחרי שנה ו-3 שהדבר הזה בכלל היה קיים בעבר.
אולי זה בגלל שרע לי כבר זמן מה ואני מכחישה את זה
אולי אני יותר מידי משכנעת את עצמי שטוב לי והכל התפרץ בסוף. 
אולי זה לפעמים יותר טוב פשוט לקבל את זה שרע לך, ולהתמודד. ולא לברוח.
אני הבטחתי לו שזה לא יקרה יותר, אני גם לא רוצה שזה יקרה יותר ואני מתכוונת לעמוד במילה שלי
נכתב על ידי בררנית אחת , 20/3/2015 18:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

9,539

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לבררנית אחת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על בררנית אחת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ