לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

REFLECTIONS ON LEGAL ISSUES


הרהורים ומחשבות על סוגיות משפטיות: עו"ד אדיר בנימיני


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2012

משפט רומי - סקירה כללית


המשפט הרומי

רקע כללי, מקורות חקיקה וסקירה משפטית-היסטורית

עו"ד אדיר בנימיני

  

אקדמות מילין ושריות שותא:

 

אפתח בנימה אישית ואציין כי הסקירה התמציתית הבאה הועלתה על הכתב על ידי כותב שורות אלה מתוך אהבה ועניין רב אותו מגלה הכותב בהיסטוריה של הרפובליקה והאימפריה הרומית בפרט, ובהיסטוריה של העולם הקלאסי בכלל. רבים וודאי יסכימו על כך שתקופה זו בהיסטוריה האנושית היא מנכסי צאן הברזל של התרבות המערבית אשר עיצבה והשפיעה רבות עיצוב אורח חיינו עד ימינו אנו.   

 

אין אלא להצטער על כך שלימודי המשפט הרומי, כלימודי חובה, כבר נפסקו זה מכבר בכל בתי הספר למשפטים בישראל; כל זאת למרות שאין אנו יכולים, גם היום, להתעלם מהישגיו ההיסטוריים, שבאו לידי ביטוי בין היתר בדרכי החשיבה המשפטית ששיטת משפט זו התוותה, וההגדרה התמציתית למושגים משפטיים שאפיינה אותה, שחלקם הנכבד שרירים וקיימים עד היום. לא בכדי מצאו הדורות הקודמים כי קיים ערך רב בעיסוק בעקרונות שבמשפט הרומי, לאותן הגדרות הבהירות והמדויקות, למבנה הסדור שלו ולדרך מחשבתו המאורגנת והלוגית[1].

 

כנודע, גם לאחר שחדל המשפט יציר העם הרומאי, לשמש משפט נוהג של מדינה קיימת (למעט הרפובליקה של סן-מרינו)[2], הוא המשיך לשמש כמכשיר משוכלל בידי מדינות, אשר התאימו את עקרונותיו לצורכיהן. חכמי המשפט והמחוקקים בתחומן של אותן מדינות המשכו לשכללו ולפתחו, תוך כדי לימודו והנהגתו כמסגרת הנורמטיבית המובילה בחוקי המדינה. אותות לרישומיו ניכרים עד ימינו אנו, גם במשפט הישראלי. כל זאת, למרות שכבר למעלה ממאה שנים חלפו מאז היום בו בטל גם באופן רשמי תוקפו בארצות אירופה.  

 

המשפט הרומי שימש במשך דורות בפקולטות למשפטים אסכולה מצוינת לאימון המחשבה המשפטית, לפיתוח כשרון הניסוח של רעיונות משפטיים ולניתוח הגיוני של עובדות משפטיות[3]. הוא היה הבסיס לחוק הבין-לאומי ולדיני המלחמה שאת ניצניהם אפשר למצוא כבר במאה ה-16[4].

 

כפי שכבר פתחתי וציינתי, הוראת המשפט הרומי, הייתה בעבר חלק אינטגראלי מלימודי המשפטים בפקולטות השונות ברחבי הארץ וזאת משני טעמים עיקריים: א) היותו של המשפט הרומי אחת משיטות המשפט המפותחות ביותר בעולם העתיק ומושגים רבים השתמרו ונקלטו בשיטות משפט הנוהגות היום; ב) השיטות הנהוגות היום באירופה הושפעו בעיקרן משיטת משפט זו[5].

 

כאשר התחלתי את מסע הצלילה לתוך עקרונות המשפט הרומי, לא תיארתי לעצמי עד כמה עמוק ורחב האוצר הבלום ועולם המשפטי הרחב שצפוי להיפתח בפני; גיליתי לשמחתי כי המקורות הספרותיים העוסקים במשפט הרומי הם רבים ומגוונים וכי קיימים אף לא מעט מקורות גם בשפה העברית, שריד לעידן שבו המשפט הרומי היה כאמור חלק אינטגראלי מלימודי המשפטים. ברם, לא הסתפקתי בספרים אלה, שכור מחצבתם בעיקר בשנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת, ונעזרתי גם בספרות אקטואלית יותר מהעשור האחרון בשפה האנגלית העוסקת במשפט הרומי וכן בספרי היסטוריה  בשפה העברית העוסקים בהיסטוריה של הרפובליקה והאימפריה הרומית.

 

בצדק נאמר כי משפט הוא ביטוי לתרבות; ההיסטוריה של המשפט היא חלק מההיסטוריה התרבותית[6], ומכאן הצורך להתמקד בהתפתחות ההיסטורית של החוק הרומי משחר לידתו.מכאן גם החשיבות לסקירת ההתפתחויות והתמורות שעבר בכל תקופה ותקופה עד לגווייתו ותחייתו מחדש.

 

התפתחות המשפט הרומי:

  

נהוג לחלק את ההיסטוריה הרומית לשניים: עידן הרפובליקה ומעליית הקיסרות. בהתפתחות החוק הרומי ישנה חלוקה מקובלת לארבע תקופות שונות[7]:

 

1)     תקופת בראשית או תקופת החוק הפרימיטיבי -  ראשיתה בעידן המלוכה ברומא והרפובליקה המוקדמת, שהיא למעשה ראשית ימי החברה הרומית עם יסוד העיר על פי המסורת בשנת 753 לפנה"ס. תקופה זו מסתיימת במאה ה-3 לפנה"ס. התוצר המשפטי הבולט של התקופה הן "שנים-עשר הלוחות" עליהם נעמוד בהרחבה בהמשך.

 

2)     תקופת הרפובליקה – ראשיתה כאמור במאה השלישית וסיומה בסוף תקופת הרפובליקה בשנת 29 לפנה"ס. תקופה זו מתאפיינת בשינויים בכללי הפרוצדורה ובתוכן החוק הרומי כתוצאה מן הצורך להתאימו לתנאים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים המשתנים, בין היתר כתוצאה מהיווצרותה של האימפריה.

 

3)     התקופה הקלאסית – מעלייתו של אוגוסטוס ויסוד הקיסרות ועד אמצע המאה השלישית לספרה. בתקופה זו נוספו מקורות חוק חדשים, אשר שיקפו את הסדר הפוליטי החדש. התקופה מתאפיינת בפעילותם של משפטנים שיצרו ספרות שיטתית שארגנה את החוק הרומי למחלקות שונות.

 

4)     התקופה הבתר-קלאסית – תחילתה במאה השלישית וסיומה במפעל הקודיפיקציה של הקיסר יוסטיניאנוס. עיקר התחיקה היא קיסרית שלוותה בהשפעה חדה מן המזרח, לאחר שמרכז האימפריה הועבר לקונסטנטינופול. מפעל הקודיפיקציה שיזם יוסטיניאנוס מסמל תחיה משפטית שמקורה בצד המזרחי של האימפריה (זה המקום לציין כי יש הרואים בשנת 476 לספירה, עם כיבוש העיר רומא על ידי השבטים הגרמאניים כסוף עידן נהיגתו של המשפט הרומי באיטליה, אולם יש לציין כי גם תחת השלטון הזר המשיכה שיטת משפט זו להתקיים והוא התבצר עם כיבושה של איטליה מחדש על ידי ביזנטיון. עם נפילת קונסטנטינופול 1453 בשנת  מתבטל באופן סופי המשפט הרומי [8].

 

קיימת חלוקה נוספת של המשפט הרומי לחמישה חלקים: 1) התקופה הקדומה (משנת 753 לפנה"ס יסוד העיר עד שנת 202 לפנה"ס); 2) התקופה הטרום קלאסית (200 לפניה"ס עד שנת 0); 3) התקופה הקלאסית (משנת 0 עד שנת 250); 4) התקופה הבתר-קלאסית (250 עד 527 עליית יוסטניאנוס); 5) תקופת יוסטיניאנוס (527 עד 565 מות יוסטניאנוס)[9].

 

מעבר לחלוקה התקופתית, הרי שהמשפט הרומי מסתעף לשלושה סוגים של מערכות משפט, עליהן אעמוד עוד בהרחבה והרלוונטי מאוד לשיח הזכויות אותו אפתח בהמשך:

 

המשפט הטבעי או משפט הטבע (Ius Naturae): זהו המשפט שהטבע הורה אותו לכל בעלי החיים. משפט זה אינו מיועד למין האנושי בלבד, כי אם לכל בעלי-החיים בעולם כולו. המדובר באותם הצווים המושרשים בטבע בעלי החיים. על פי המשפט הטבעי "כל בני האדם בני חורין משעת לידתם"[10]. לפי המשפט הטבעי ישנם נכסים המשותפים לכל בני האדם ולא ניתן לרכוש עליהם בעלות: האוויר, המים הנוזלים, הים וחופי הרחצה ("אין מעכבין בידי שום אדם לילך על החוף ובנהרות"[11]). המשפט הטבעי קיים לעולם ולא ניתן לשנותו.

  

המשפט הלאומי המכונה "האזרחי" (Ius Civile): זוהי מערכת החוקים המסדירה את מסגרת הנורמות יציר בני-האדם, המתפתחת מדור לדור בהתאם לצרכים המיוחדים של אותה החברה (המכונה כיום בשם "חקיקה פוזיטיבית"). לכל עם לאומי יש את מערכת חוקיו הלאומית שלו המיוחדת רק לאותו חבר אזרחים בלבד. המשפט האזרחי הרומי היה מבוסס על עקרון פרסונאלי (בניגוד לטריטוריאלי המקובל במשפט המודרני). משמעות הדבר שזכויותיו וחובותיו של האזרח הרומי חלים עליו, בין אם מקום מושבו ברומא ובין אם מחוצה לה[12]. היקפו של החוק הפרטי הרומי היה נרחב למדי. כבר בתקופת הרפובליקה הוא כלל דיני נישואין וגירושין, משפחה, אפוטרופסות וירושה, דיני רכוש, התחייבויות, חוזים ונזיקין.

 

משפט העמים (Ius Gentium): מחוץ למערכת החוקים הלאומית שהסדירה את מעמדם של האזרחים הרומיים, קמה מסגרת משפטית שמטרה הייתה להתמודד ולהסדיר את מעמדם של הזרים הרבים שחיו בה, בין אם היה מדובר בעבדים ובין אם היו אנשים חופשיים[13]. החוקים נוצרו במסגרת  אדיקטום (צו) אותו פרסם הפראיטור (על הגדרת תפקידו אעמוד בהמשך). כתוצאה מכך נוצרה בהדרגה שיטה חדשה שהתבססה בחלקה על המשפט הרומי ובחלקה על חוק זר, אשר זכתה לכינוי הנודע "משפט העמים"[14]. זהו "המשפט המשותף לכל בני המין האנושי[...] כך באו לעולם המלחמות, ובעקבותיהן - השבי והעבדות, המנוגדים למשפט הטבעי"[15].

 

נהוג לחלק את המשפט האזרחי לשתי קטגוריות שונות: א) "המשפט הפרטי", שבא להסדיר את היחסים בין הפרטים השונים, בו זכותו של אחד כרוכה בחובתו של הזולת; ב) "המשפט הפומבי", שמטרתו להסדיר את היחסים בין הפרט לבין הציבור והמדינה (למדינה עצמה ומוסדות הייתה אישיות משפטית)[16]. בסוג כזה של עבירות "זכות העמידה" הייתה קמה לכל אדם הבא לתבוע את עלבונו של הכלל, ולא הייתה מוגבלת לנפגע הפרטי בלבד. הכינוי "פומבי" הוא "מחמת שכמעט כל אחד מן העם רשאי להופיע בהם בתור תובע לפני בית המשפט"[17], וגררו אחריה את העונשים הקשים ביותר (גלות, מוות קנסות כבדים).

 

 יש לציין בהקשר זה שהיקפו של המשפט הפומבי הרומי הוא קטן יותר באופן משמעותי מהיקפו של "המשפט הפומבי" של ימינו, ולא כלל עבירות של גניבה, הונאה, נזקי ממון וכדומה[18].

 

המשפט הרומי נוצר למעשה מ-4 מקורות חקיקה[19]:

  

 1) אסיפת העם - חוק הוא כל מה שהעם הרומאי אישר באחת מאסיפות העם. הוא היחיד המכונה בשם חוק (Lex).

  

 2) תקנת הסנאט ("עצת הסנאט") – לאחר התרחבות האימפריה ועליית הקיסרות חדלו אסיפות מלהתקיים וסמכויות החקיקה עברו לסנאט בטוענה הפורמאלית כי "לאחר שנתרבה העם הרומאי במידה כזו, שקשה היה להקהיל אותו למקום אחד לשם אישור חוק, מצאו לראוי להיוועץ עם הסנאט במקום העם".

 

3) האדיקטים (הצווים) של נושאי משרות השלטון – מכונה גם "המשפט של הנכבדים" של "נושאי משרות הכבוד" (Magistratuum Edicta ).

 

4) פקודות השליטים – בהתחזק מעמדו של הקיסר ירד עם הזמן מעמד הסנאט והקיסר היה למחוקק.

 

 

עידן הרפובליקה (509 לפנה"ס – 29 לפנה"ס):

 

אחד מגדולי ההיסטוריונים הרומיים, טאקיטוס, פותח את ספרו במשפט "בתחילה שלטו בעיר רומא מלכים; את החירות ואת הקונסולאט הנהיג לוקיוס ברוטוס"[20]. שנת 509 לפנה"ס מסמלת אירוע מכונן בהיסטוריה הרומית בכלל ומבחינה משפטית בפרט. הדחתו של המלך האחרון של רומא[21] שהיה בידו שלטון אבסולוטי ושתושבי העיר משועבדים לרצונו, הביא להגשמת חירותו של העם הרומי והקמת ה- Res-Publica ("של הציבור") מדינה השייכת לכלל האזרחים[22].

 

לאחר סילוקו של המלך כונן ברומא משטר חדש שהתבסס על מערכת חוקים חדשה ומוסדות אשר אמורים היו להבטיח שלא יעשה שימוש בסמכויות השלטון ליצירת שלטון יחיד מחדש. הוחלט כי מרבית סמכויות המלך ("האימפריום") יופקדו מידי שנה בידי שני קונסולים אשר יבחרו באסיפת העם ויתחלפו בכל שנה. כל זאת במטרה להבטיח שהשלטון הכמעט אבסולוטי לא יהפוך לקבוע. זו גם הסיבה שהוענקה לכל קונסול זכות וטו על החלטות שותפם לקונסולט[23].

מתוקף סמכותם פקדו הקונסולים על הצבא, שימשו כשופטים בעניינים פליליים ואזרחיים, כינסו את אסיפות העם ואת הסנאט וניהלו את המדינה באופן שוטף. כנגד אזרחים שלא מילאו את הוראותיהם יכלו להפעיל אמצעי כפייה כגון: מעצר, תפיסת ערבויות, קנסות ובזמן קדום יותר גם עונש של מלקות. על שמם של הקונסולים נקראה אותה השנה.

 

זכות הפרובוקאטיו (Provocatio): הסמכויות הנרחבות של הקונסולים עשויה הייתה לפגוע בחירות האישית של האזרחים וזאת הובטחה לפי המסורת כבר בשנה הראשונה של הרפובליקה באמצעות מתן זכות הפרובוקאטיו, אשר התירה לאזרח לערער לפני אסיפת העם כאשר נגזר עונש מוות או כאשר הוטל קנס גבוה.

 

מאוחר יותר בשנת 300 כחלק מהמאבק הנודע בין הפאטריקים לפלבאים ברומא, הועבר תיקון לחוק שהרחיב את זכות הערעור (פרובוקאטיו) לגבי עונשים או פסקי דין של כל פקידי המדינה.

 

חשוב לציין כי ברומא לא כוננה חוקה ולכן ניתן היה בקלות יחסית לשנות כל חוק או לחוקק חדש תחתיו, ללא מגבלות, אשר התאימו את מצב מוסדות המדינה להתפתחויות החברתיות כלכליות, אך בכל הנוגע לשמירה על המוסדות עצמם, גילו הרומאים שמרנות גדולה הסולדת משינויים. תוך כדי המאבקים החברתיים בין המעמדות נוצרו והתגבשו מוסדות המדינה: פקידי המדינה, אסיפות העם והסנאט.

 

אסיפת הקנטוריות – אסיפת העם הרומית הייתה מחולקת ל-5 מחלקות (Classes) שהייתה בבסיסה חלוקה צבאית לפי שומת הרכוש, אשר עם הזמן החלה לפעול כמוסד פוליטי[24]. ההצבעה באסיפת הקונטוריות לא הייתה כללית אלא לפי מספר הקונטוריות והרוב היה מובטח לעשירים בשתי הקונטוריות הבכירות. האסיפה הייתה מוסמכת לחוקק חוקים ולדון בכל עניין שהועלה בפניה ורק היא הייתה מוסמכת לדון בערעורים על פקידי המדינה ולהכריז על מלחמה. Lex - חוק (ברבים Leges), הייתה החלטה של העם (Populus) באסיפתו. עד לתקופת הקיסרות, אסיפת העם הייתה הגורם היחיד שהיה מוסמך לחוקק חוקים (בניגוד לסנאט שסמכותו הייתה מייעצת בלבד). כאמור, העם נחשב ריבון ולכן רק החלטה שלו נחשבה לחוק לכל דבר ועניין.

 

הסנאט של העם הרומי – הסנאט היה אחד המוסדות עם המסורת העתיקה ביותר עוד מימי המשטר העדתי ברומא בעידן המלוכה, והיה מורכב בתחילת הדרך מזקני בתי האב שתפקידם היה לייעץ למלך[25] . בתחילת הדרך כיהנו בו בערך מאה חברים. בהמשך הדרך הוגדל ל-300 חברים ובשיאו הגיע אף לאלף חברים. הבסיס לחברות בסנאט בעידן הרפובליקה שונה כך שהמפתח לחברות בסנאט היה במרבית המקרים בתוקף היבחרות לתפקיד ציבורי (מאגסטראט), דבר שהבטיח את המינוי לסנאט עם תום התפקיד. הואיל ומוסד זה היה מורכב בעיקרו מעסקנים מדיניים, מקצועיים ומאומנים היטב, השפעת הסנאט הייתה לעיתים רבות גדולה יותר מאסיפת העם.

 

העובדה שהחלטות הסנאט הוגדו כ"עצה" בלבד, כשריד להיותו מוסד מייעץ למלך, גרם לעיתים להתנגשות בין מערכות החוקים[26], כמו במקרה שבו הרג אזרח רומי אחד, אזרח רומי אחר על סמך החלטת הסנאט כדי "להציל את המולדת", למרות שאין הדבר מותר על פי החוק[27].

 

קודקס החוקים – חוקי שנים-עשר הלוחות:

 

קובץ החוקים הזה הוא שלב מרכזי בהתפתחות המשפט הרומי אשר נשאר מפעל יחיד מסוגו במשך כאלף שנים, עד למפעל הקודיפיקציה של הקיסר יוסטיניאנוס. 

 

חוקי שנים-עשר הלוחות היו "מקור לכל חוק ציבורי ופרטי"[28]. ההיסטוריון הרומי הנודע טיטוס ליוויוס בחיבורו "למן ייסוד העיר" כינה אותם בשם "מכלול המשפט הרומי בשלמותו" (Corpus omnis Romani iuris)[29].

חקיקת קודקס זה מציין למעשה את המעבר מן המשטר העדתי, המיוסד על הקניין המשותף ועל האוטונומיה של המשפחה, למשטר המבוסס על העבדות ועל הקניין פרטי הבלתי מוגבל המסור בידי האזרחים הרומאיים[30].

 

כחלק מהמאבק הפאטריקי-פלבאי עלתה דרישה ליצור קודקס חוקים אשר יחייב את הקונסולים. בין היתר נשלחה משלחת ליוון במטרה ללמוד שם שיטות חוק. החוק בעיר רומא היה עד אותה התקופה בלתי כתוב והיה ידוע רק לפאטריקים. הפרוצדורה המשפטית נתנה ליודעי החוק שליטה מלאה בניהול המשפטים ולכן נוצרה תלות מוחלטת של פלבאים בפאטריקים בתחום זה ומכאן נבעה הדרישה לפרסם את החוקים ולהעלותם על הכתב[31].

 

שניים-עשר הלוחות הוצבו בפורום ועיקר עניינם היה במשפט הפרטי ולא במשפט הציבורי; נכללו בהם חוקים בכמה תחומים: דיני נזיקין, אישות, צוואות וירושה, רכוש, פרוצדורה. בכמה תחומים החוק היה מעט פרימיטיבי ושימר את המנהגים העתיקים: בנזיקין נשתמר הנוהג של מידה כנגד מידה. העונש על פגיעה בתבואה היה תלייה. חוקי הריבית וההלוואות היו נוקשים ביותר ונתנו עדיפות וכלי אכיפה ברוטאליים ביותר כנגד הלווים שלא עמדו בהתחייבויותיהם, כמו מכירתו לעבדות או הפיכתו למשועבד ( Nexus – כבילה) ממנה ניתן היה להשתחרר עם הסדרת החוב לנושה. קודקס זה הכיר בשלטונו הבלתי מוגבל של האב בבני ביתו.

 

התפקיד השיפוטי הופקד בידי הפראיטור (Praetor), שהיה שני במעלה מבחינת ההיררכיה של נושאי המשרות אחרי הקונסול, אשר מעבר לתפקידו כשופט היה ממונה גם על הביטחון הציבורי ומונה אף הוא לשנה אחת בלבד והוענקה להם זכות להתקין תקנות עם פרשנות ותוספות לחוק הקיים תוך כיבוד התקנות של קודמיו. בדרך זו תרמו הפראיטורים להתחדשות החוק ולפיתוחו ומכאן זכו לכינוי "הקול החי של המשפט האזרחי"[32].

 

הפרוצדורה המשפטית במשפט הפרטי – ההליך המשפטי בתביעות הנוגעות למשפט הפרטי בין אזרחים רומיים התנהל בשני שלבים. השלב הראשון נערך אצל הפראיטור העירוני כאשר שני בעלי הדין היו אזרחים רומיים (לעומת הפראיטור לעניינים זרים שהיה ממונה על משפטים כאשר לפחות אחד מבעלי הדין היה זר)[33]. התובע היה צריך להשמיע את תביעתו לפי הנוסחה המתאימה לנשוא תביעתו. הנתבע נדרש לענות בנוסחת המילים המתאימה. כל הדיון התנהל בעל-פה ואם לא נדחתה התביעה על הסף, הסתיים השלב הראשון במינוי שופט שכונה יודקס (Iudex), אצלו נערך השלב השני של בירור התביעה לגופה. השלב הראשון התאפיין בנוקשות פרוצדוראלית ופורמאלית דקדקנית[34]. ההקפדה הייתה מילולית ומדויקת ללשון החוק וכל פגם בניסוח התביעה עלולה הייתה להביא לביטולה ללא יכולת להגישה מחדש.

 

עם הזמן חלה נסיגה בגישה זו, והחלו להתגבש פורמולות קבועות שהקלו על הגשת התביעות לנסיבות המקרה הנדון. ההקלה בדרך זו לניהול מערכת היחסים המשפטית בין האזרחים הרחיבה את האפשרות של האזרחים לפנות אל בתי משפט.

 

חכמי המשפט: התפתחות משפטית נוספת האופיינית לתקופה הינה הפרשנות המשפטית שניתנה על ידי "נבוני חוק" או "יועצי חוק" (Iuris Consulti). חוג זה של משפטנים שהשופטים והפראיטורים נהגו להיוועץ בהם השפיע במידה רבה על הכרעות הדין ותרם להתפתחות החוק וליצירת ספרות משפטית. בנוסף לעזרה בניהול המשפט סייעו יועצי החוק לאזרחים בחיבור מסמכים בעלי אופי משפטי, כגון חוזים וצוואות. ברם, ראוי לציין גם כי חכמי המשפט לא הסתפקו במתן עזרה זו ובמאה השלישית לפנה"ס החלו להורות את חכמת המשפט ברבים בבתי מדרש שקמו לצורך כך[35]. מסורת זו נמשכת ומקובלת עד היום במשפט הקונטיננטאלי[36].

 

 המשפט הפלילי – בניגוד למקובל בימינו בשיטה בה פועלת "תביעה כללית", הרי שבעולם המשפט הקלאסי הייתה נהוגה בעיקר השיטה, שבה אכיפת הדין הפלילי הייתה בידי האזרחים אשר נפגעו מידי מבצע העבירה הפלילית[37]. עם זאת, יש לשים לב לכך שהמדינה הרומית החלה למעשה להתערב בכמה נושאים של התחום הפלילי בשלב מוקדם למדי.

בחוקי שנים-עשר הלוחות מעטים הם החוקים הנוגעים לעבירות פליליות כנגד הפרט והציבור; חוקים אלה נועדו בעיקרם לחברה חקלאית ופרימיטיבית יחסית מבחינת התפתחות המשפט, ואולם עם התפתחות החברה האורבאנית והתרחבות האימפריה הרומית החלו להתגבר מעשי הפשיעה והדין הרומי בשלהי תקופת הרפובליקה התקשה להתמודד עם התופעה שהחלה לגאות כגלי הים בשעת סערה[38]. הפיגור הזה של החוק ומערכת המשפט נבע בחלקו מכך שעבירות רבות, אשר בשיטות משפטיות אחרות נכללות בתחום הפלילי-ציבורי, נכללו ברומא בתחום הפרטי (כמו גניבה, שוד, חטיפה, מרמה, איומים, הונאה, תקיפה, מעשי אלימות ופגיעה בכבוד האדם). על פי סדרי הדין הנהוגים כל אזרח שהייתה לו נגיעה כלשהי לעברה[39] הגיש את התביעה במשפט הפרטי.

 

הפתרון הגיע בסופו של דבר עם הקמתם של בתי משפט קבועים לטיפול בסוגים אחדים של פשעים. הרפורמה גם כללה עדכון החוקים שהנהיגו פרוצדורה חדשה והגדרות חדשות של פשעים שלא היו מוסדרים בחוק קודם לכן כמו שוחד-בחירות, מעילה בכספי ציבור וזיוף[40].

 

יש לציין כי משפטים בעבירות מסוג זה נדונו בפני בתי משפט של מושבעים, שהוקמו במאה וחמישים השנים האחרונות של הרפובליקה[41]. על פי החוק היה אסור לפרקליטים שהופיעו במשפטים הפומביים לקחת שכר טרחה, אך חוק זה נעקף על ידי מתן "מתנות מקריות", הלוואות עומדות, ובאמצעות הכנסת הפרקליט לצוואה[42].

 

הפרוצדורה המשפטית כביטוי לחוסר שוויון במשפט:

 

טיבה של כל מערכת משפט היא ליצור שוויון בין האזרחים ונגישות שווה אל מערכת המשפט; על פניו, הפרוצדורה המשפטית הרומית הייתה להלכה שוויונית, אך בפועל הדברים היו רחוקים מלהיות כאלה.

החוק והמערכת המשפטית העניקו יתרון ברור לבעלי ממון ולגורמים חזקים בעלי מעמד והשפעה על פני העניים, החלשים וחסרי המעמד, שהתקשו מאוד לעמוד על זכויותיהם באמצעות המערכת. הואיל ובידי המדינה לא היה בתחילת הדרך מנגנון כלשהו שיסייע באכיפת החוק, הדבר היה נתון בידיו של התובע מרגע תחילת המשפט ועד לאכיפת פסק הדין.

 

ההליך המשפטי היה מבוסס על מסירת הזמנה למשפט ואכיפתו של פסק הדין; התובע היה צריך לדאוג להתייצבותו של הנתבע בפני הפקיד השיפוטי והמדינה כלל לא התערבה בעניין. לא היו מתחילים בהליך אלא בנוכחות שני הצדדים, ובמקרה בו לא התייצב מרצונו, היה חייב התובע למחות על הסירוב בפני עדים, ורק לאחר מחאתו זו הייתה קמה לו הזכות להפעיל כוח כנגד הנתבע. כך נוצר מצב בו איש אמיד ובעל עוצמה יכול היה לעמוד בנקל במשימה זו ויכול היה לכפות את הגעת הנתבע באמצעות איומים וכוח. לעומת זאת, במקרה הפוך, כאשר איש בעל עוצמה היה נתבע על ידי אדם חלש ממנו יכול היה הוא להימנע מלהופיע וכל עוד לא עשה זאת לא נפתח המשפט[43].

 

  אולם, גם אם הצליח התובע להתגבר על מכשול זה וזכה במשפט (הנתבע היה צריך במקרה זה למלא את התחייבותו בתוך 30 ימים), הרי שגם אכיפת פסק הדין הייתה נתונה בידיו של התובע עצמו. במידה ונתבע עשיר ובעל מעמד היה מסרב למלא אחר הוראות פסק הדין, הרי שבפועל התקשה  התובע להוציא מן הכוח אל הפועל את פסק הדין שנפסק לטובתו והוא לא קיבל כל עזרה מהפריאטור לעניין זה[44].

 

אם לא די בזאת, הרי שברומא מערכת המשפטית לא הייתה נקייה מהשפעה חיצונית של אותם גורמים בעלי עוצמה, אשר השפיעו במישרין ובעקיפין בדרכים בלתי כשרות על תוצאות משפטים, לעיתים בדרכים מעודנות ומאחורי הקלעים ולעיתים אף באופן בוטה למדי.

 

ניתן לומר כי מערכת החוק הייתה מוטה לטובת השכבות הגבוהות בחברה הרומית[45]  גם מההיבט הזה שאנשי שיכבה זו ניהלו את המשפטים, הם הכירו את החוק ושימשו כעורכי דין. לאור העובדה שהרשעה של אדם בעל יחוס בעבירה שיש עימה קלון (Infamia)[46] הייתה כרוכה בפסילה מלכהן בכל משרה ציבורית, לא בנקל אישר הפראיטור הגשת תביעות כנגדם.

 

יחד עם זאת, חשוב לציין ולהדגיש כי בני השכבות החלשות לא היו חסרי ישע לחלוטין בעימות המשפטי עם גורמים עזי פנים מהשכבות הגבוהות שסירבו להתייצב למשפט או לשלם את חובם. הם נקטו בשיטות פעולה של צדק עממי נגד מי שסירב להופיע למשפט. דרך מאוד מקובלת הייתה לתבוע בצעקה את החפץ או הכסף ליד ביתו ובכל מקום ציבורי בו הופיע. פעולה כזאת ביישה את העבריין והמיטה עליו חרפה. הדאגה לשם הטוב בציבור הניעה לעיתים רבות אנשים ממעמד גבוה להתייצב למשפט.

 

תוצאה נוספת שהלכה והתעצמה בעקבות חוסר האונים של בני השכבות החלשות דחף ועודד אותם להיעשות לקליינטים של פטרונים מקרב שכבות האצולה[47]. אלה האחרונים הכירו היטב את החוק וייצגו את הקליינטים שלהם בבתי המשפט.

 

בהקשר לכך יש גם לציין כי עם חלוף הזמן החלה לגבור המעורבות של המדינה באכיפת המשפט והתופעה מאפיינת מאוד את התפתחות המשפט אזרחי הרומי[48].

 

 תקופת הקיסרות (29 לפנה"ס - 1453):

 

עידן הקיסרות מתחלק למעשה לשני חלקים:

  1. תקופת הפרינקיפט (27 לפנה"ס-284) – משטר של דיארכיה; מרבית השלטון הוחזק בידי "ראשון האזרחים" (Prima inter pares) – הקיסר, בשיתוף עם הסנאט, שפעל בעיקר באמצעות "מועצת הפרינקפס" (Consilium Principis), שהיא למעשה מועצת הקיסר.
  2. תקופת הדומינט - המונרכיה המוחלטת (1453-284) – הקיסר שליט יחיד המחזיק בשלטון ברודנות מלאה.  

 

תקופת הפרינקיפט (27 לפנה"ס-284):

 

תקופה זו נפתחת עם סיום מלחמת האזרחים שבאה בעקבות רצח יוליוס קיסר ועלייתו של אוגוסטוס כשליט יחיד. האחרון לא פעל להשיב את משטר הרפובליקה על כנו, וזאת למרות הצהרתו כי "לאחר שכיביתי את המלחמות האזרחיות והנני עומד עטוי אמון כללי וסמכויות יוצאות מן הכלל, מסרתי את השלטון במדינה לידי הסנאט והעם הרומאי"[49]. אלה היו דברים ללא כל כיסוי ממשי, מן השפה אל החוץ, שכן יסודות המשטר הישן נעקרו בזה אחר זה. להלכה נותר השלטון בידי העם, אך בפועל מרבית השלטון הוחזק בידיי אוגוסטוס, עם השפעה כלשהי בידי הסנאט, שהפך כעת למוסד העליון של המדינה ולבית המחוקקים שלה.

 

ההתפתחות החשובה והמרכזית ביותר בעידן הקיסרות היא העברת הריבונות בענייני חקיקה מאסיפת העם לידי הקיסר; אומנם הקיסר הראשון, אוגוסטוס, הצהיר שהוא מסרב לקבל את הסמכות לחוקק חוקים חדשים, הואיל והמדובר במעשה הנוגד את מסורת האבות, אולם ממשיכי דרכו לא ראו בכך כל מניעה; מאמצע המאה השנייה נכללו שורה של פעולות שהיו מעשי ידי הקיסרים (הכרזות, צווים ואיגרות), כפעולות שהן חלופות לחוק ובעולת תוקף של חוק[50]. אפילו האישור הפורמאלי של אסיפת העם לחוק חדש בוטל כבר במאה הראשונה[51].

עידן הקיסרות התאפיין גם ברפורמות בסדרי המשפט, בהגדרת סוגי העבירות ובעונשים; השינויים נבעו במקרים מסוימים מחקיקה חדשה, מפרוש ומהרחבה של חוקים ותקנות קיימים ולעיתים מחידוש סמכויות משפטיות שחדלו להשתמש בהן זמן רב קודם לכן.

 

ההיסטוריון טאקיטוס (55 – 117 לספירה) מספר כי בשנת 28 לספירה, יצר אוגוסטוס מספר רב של חוקים חדשים, שבאו בתחליף למספר רב של חוקים קיימים, שלעיתים סתרו זה את זה ואשר נקבעו בנסיבות שונות במרוצת הזמן ולכן הכבידו על חיי האזרחים. זה הביא את טאקיטוס להשמיע את משפט הביקורת הנודע: "כשהמדינה הייתה מושחתת ביותר, היו חוקיה מרובים ביותר"[52].

 

רפורמה מפלה מתקופת אוגוסטוס הביאה לכך שלא הותר עוד לאנשים ממעמד חברתי נחות לתבוע לדין אנשים ממעמד חברתי גבוה יותר על סוגים אחדים של עבירות, שהיו יכולים לחסל את הקריירה הציבורית שלהם. ברם, בכל מה שנוגע לפרוצדורה המשפטית הורה אוגוסטוס על ביטול הפרוצדורה הנוקשה בין שני השלבים וכן הורה על מעורבות של הסמכות הציבורית להבטחת התייצבותו של הנתבע בדין[53].

 

רפורמה ידועה נוספת בעלת משמעות אותה יזם אוגוסטוס, הייתה ביטול ערכאת הערעור בפני העם והוא הופנה מעתה אל מול בית הדין של הקיסר, שהפך להיות הערכאה העליונה, ובה ישב הקיסר כדן יחיד, תוך שהוא נעזר ומתייעץ ב- Consilium. הייתה זו "מועצה מייעצת" שהורכבה במרביתה ממשפטנים וגם מכמה חברים מחוג מכריו של הקיסר עצמו. במקביל לכך באה לעלום ערכאה עליונה נוספת, בדמות בית הדין העליון של הסנאט, אשר בראשו ישבו שני הקונסולים של אותה שנה. פסקי הדין של מוסד זה נקבעו בהצבעת רוב של חברי הסנאט. הקיסרים נהגו להעביר לשם תיקים משפטיים בהם היו מעורבים סנאטורים, אך גם עניינים אחרים.

 

היעדר קיומה של "תביעה כללית", הביאה (גם לאור ריבוי בתי הדין והרחבת עילות התביעה) להתגברות תופעת הגשת תביעות השווא שבתחום הפלילי[54]. על מנת לרסן את התופעה הוטלו קנסות כבדים על תובעים שנכשלו בהוכחת ההאשמות שהעלו לפני בתי המשפט, כל זאת מתוך מגמה להטיל על מאשמי השווא עונש אשר יהיה תואם לזה שעלול היה להיות מוטל על האיש החף-מפשע, שעליו טפל את האשמת השווא[55]

 

ההיסטוריונים העתיקים בני התקופה הציגו תמונה קודרת של מערכת המשפט בתקופת הקיסר קלאודיוס, כתוצאה מפעולותיה של אחת משנותיו הידועות לשמצה, מסלינה, ואף מביאים דוגמאות קונקרטיות למקרים בהם הופרו זכויות יסוד ובוצעו מעשי עוול במספר קורבנות מקרב אנשי האריסטוקרטיה הרומית באותה תקופה. אולם, ההיסטוריונים המודרניים אינם נוטים לקבל תמונה זו במלואה, שכן זו אינה מתיישבת עם הידוע לנו על המשטר שרווח ברומא באותה התקופה, אשר גם בעידן של קיסרים אלימים וחסרי מעצורים , שמר ברוב המקרים על הליכים משפטיים תקינים: בתי דין פעלו על סמך חוקים והחלטות השליטים נוסחו לפי המסורת המשפטית והובאו לאישור הסנאט[56].

 

יצוין כי הקיסר קלאדיוס ראה בתפקידו השיפוטי כאחד מתפקידי הפעולה הראשיים שלו, והקדיש לו חלק גדול מזמנו. המקורות ההיסטוריים מתארים את קלאודיוס יושב בדין שעות ארוכות ומכריע במחלוקות משפטיות. קלאודיוס מזוהה מאוד עם חקיקה הומאנית מאוד הנוגעת לזכויות האדם הבסיסיות של עבדים ועבדים משוחררים, בין שאר תקנותיו קבע כי הריגת עבד בידי אדוניו נידונה כמעשה רצח, ונטישת עבדים חולים גוררת שחרור במקרה של חזרת העבד לאיתנו[57].

תפנית חיובית בחקיקה לטובת זכויות האדם נודעה בתקופתו של הקיסר "הנאור" מרקוס אורליוס (שלט 180-161 לספירה), אולם זו הייתה זהירה ביותר. אורליוס שהיה מחסידיה של הפילוסופיה הסטואית,  העיד בספרו "הגיונות" כי לא יוכל להגיע לאידיאל של מדינת אפלטון ולכן כל התקדמות "אפילו קטנה ביותר" אין להקל בה ראש[58]. הקיסר אורליוס, שהקדיש אף הוא זמן רב לתפקידו כשופט ברומא ובפרובינציות נודע בחקיקת חוקים לטובת שמירה על זכויותיהם של הגורמים הנחותים בחברה הרומית: היתומים והעבדים המשוחררים. כמו כן, נמנע מלשבת בדין במקרה של חשש למשוא פנים במצבים בהם היה מעורב אישית.

 

תמורה חשובה נוספת שהתרחשה במשפט הרומי עם מותו של אורליוס שמסמל את ראשית עידן הקיסרים הסוורים (235-180); הקיסר קרקלה (שלט 212-217)[59] השלים סופית את המהפכה בתחום האזרחות, כאשר החליט באקט מעט מפתיע ולא צפוי להעניק אזרחות רומית "לכל האנשים החופשיים תושבי האימפריה הרומית[60] (212).  היה זה שלב חשוב ביותר בהתפתחות המעמד המשפטי של תושבי האימפריה, שכן האזרחות הרומית הייתה סימן ההיכר של "אדוני האימפריה" והבדילה אותם בהענקת זכויות יתר משאר הנתינים בני האומות הנכבשות ברחבי האימפריה. הקריאה Civis Romanus Sum ("אזרח רומי הנני"), הפכה לנוסח שביטא את חסינותם ואי תלותם של כל אזרחיי רומי במסעותיהם ברחבי האימפריה[61]

 

מגמת החקיקה של הקיסר קרקלה  הייתה להביא ליתר שוויון גם בין בני המעמדות השונים ובין בני איטליה לבני הפרובינציות השונות, אולם אין לנו ידיעות מספיק ברורות לגבי ההיקף המדויק של החוק. יש הטוענים שהיקפו היה מצומצם יותר[62].

 

תקופת הדומינט - המונרכיה המוחלטת (284 -1453):

 

באופן הדרגתי ועל מנת לא לפגוע בבת אחת במסורת האבות, הובלה האימפריה הרומית בהדרגה למשטר של מונרכיה מוחלטת, מבלי שכנותה באופן מפורש בתואר זה[63]. עם עלייתו של הקיסר דיוקליטאנוס (שלט 305-284), אשר עיצב את משטר הדומינט שחולל מפנה בתולדות האימפריה הרומית. כאשר דיוקליטאנוס עלה על כס הקיסר הייתה זו אומנם קיסרות אחרת מזו שהותיר אוגוסטוס במותו, ועם זאת רוב המסגרות השלטוניות נותרו על כנן והמסגרת המשפטית הייתה מסודרת ויציבה.

 

דיוקליטאנוס ששלט במשך 20 שנים, ארגן מחדש את של כל מוסדות השלטון והעניק לעצמו את השם "יוביוס" (בן החסות של האל יופיטר, מלך האלים הרומיים). הקיסר כבר אינו רק "ראשון האזרחים" אלא שליט בעל מעמד אלוהי, אשר מחייבת סגידה כלפיו. בעקבות מעמדו החדש בוטלו כל התפקידים המסורתיים שהיו שריד לתקופת הרפובליקה (מלבד משרת הקונסול שהמשיכה להתקיים כמשרת כבוד בלבד), וכל הסמכויות הועברו לידי הקיסר[64]. הסנאט המשיך להתקיים באופן פורמאלי וסמכויותיו צומצמו עד מאוד, מעין תפקיד ממלכתי מדומה ללא תוכן ממשי[65].

 

הסממן הבולט של רפורמה זו היא שהקיסר חדל להיות כפוף לחוק, רצונו הפך היה לחוק ושלטונו היה למוחלט. במסגרת הרפורמה שונו גם סדרי הדין והדיון הפורמאלי, שהלך והתבטל ובמקומו השתלטה שיטת החקירה המיוחדת, שזרעה את הניצנים הראשונים ממנה תצמח בעתיד השיטה האינקוויזיטורית. פומביות הדיונים הצטמצמה ואף במקרים מסוימים התבטלה לגמרי; שינוי חשוב נוסף היא בטלות החובה הקודמת של התובע להזמין את הנתבע בכוח, תפקיד זה נטלה כעת המדינה על עצמה. החופש של חכמי המשפט לפרש את החוק הוגבלה, בתי המדרש הלכו והצטמקו ובמקומם קמו "אנשי חצר משפטיים", שפרשו את החוק על פי רצונו של הקיסר.

 

עם נפילת האימפריה המערבית בשנת 476 פרסמו הכובשים החדשים מספר ילקוטי מקורות נבחרים של המשפט הרומי ובספרי חוקים אלה נחתמה פעולת החקיקה הרומאית על אדמת איטליה.

 

הקודיפיקציה של יוסטיניאנוס קיסר:

 

נפילת האימפריה המערבית וחדירת יסודות מזרחיים אל תוך מערכת המשפט הרומי חייבו כינוס וסיכום יצירות המשפט הרומי; הספרות המשפטית הרומאית שהצטברה מאז ימי שניים-עשר הלוחות, ועד לימי יוסטניאנוס הייתה רבה ועשירה, בעלת מקורות רבים הפזורים בתעודות ובספרים מרובים (חקיקת הפריאטורים-העירוניים, הסנאט והקיסרים). לפיכך, חייבה כינוס ואיסוף ליחידה אחת[66]. הודות לפעלו זכה יוסטיניאנוס לכינוי "גואל המשפט הרומי"[67].

 

בדברי הפתיחה לקודקס כותב הקיסר יוסטיניאנוס דברים אשר משתמע מהם שהוא מודע לעוצמת המשפט והחוק והחשיבות להנחלתם ולהשרשתם הלכה למעשה: "ראוי שתהא המלכות הרוממה מזוינת בחוקים כמו שהיא מקושת בכלי זין, כדי שיהא בידה לשלוט בימי שלום כבימי מלחמה וכדי שינחל מושל רומי ניצחון לא רק עם אויביו, כי אם גם בבואו להפר בדרך החוק את תחבולות בעלי הקנוניה, ושיופיע בתור מגן צדק כמו שהוא מופיע בתור מנצח אויביו הנכנעים"[68].

 

המלאכה הנכבדה הוטלה על ידי יוסטיניאנוס בשנת 528 על ועדת יוריסטים בת 10 חברים. תוך שנה יצא הקודקס, שגרסתו הסופית והמעודכנת פורסמה בשנת 534 בארבעה חלקים שונים. מלבד ליקוט החוקים דאג יוסטיניאנוס גם לכנס את חיבוריהם של חכמי המשפט מהתקופה הקלאסית (החלק המכונה "ספר האינסטיטוציות"). חלק זה אמור היה לשמש כספר לימוד יסודי לכל העוסקים בלימוד המשפט, שיהיה נוח לשימוש התלמידים הקוראים בו, אך עד מהרה קיבל גם תוקף של הוראות החוק עצמו[69].  

 

עוד בתקופתו ועד ימינו אנו, משמש הקודקס של יוסטיניאנוס כמקור הראשי והעיקרי להכרת המשפט הרומי ולימודו[70]. עם כינוסו של הקודקס המכונה "מכלול המשפט האזרחי" (Corpus iuris civilis)[71], נחתמה משנתו של המשפט הרומי, שהמשיך להתקיים בגרסתו היוונית עד לנפילת האימפריה הביזנטית בשנת 1453.

 

המשפט הרומי סלד עד מאוד מ"חקיקה שיפוטית" ויצירת תקדימים פסיקתיים  ויוסטיניאנוס עמד על כך בקודקס שלו בכל תוקף על חירותו של השופט בדרגה הראשונה להוציא פסק דין לפי פרשנותו את החוק לשיקול דעתו הוא, ללא כל כפיפות לתקדים כזה או אחר או לדעת שופט אחר. היה ברור ונהיר לכל כי החלטה בודדת של שופט אינה משמשת כתקדים ואינה קובעת מסורת משפטית (גישה זו נקלטה במידה רבה במשפט הקונטיננטאלי). הפרשנים המשפטיים שמעמדם המיוחד התגבש עוד בתקופת אוגוסטוס קיסר, היו מפרשים את החוק והשופט תפקידו היה ליישם אותו על דרך פרשנותם[72].

 

תחיית החוק הרומי (1900-1100):

 

תקופת הטיפול במשפט הרומי בתור עיזבון תרבותי נפתחת על-ידי אסכולת הפרשנים שצמחה באוניברסיטת בולוניה שבאיטליה בערך בשנת 1100, כאשר מקום מיוחד וחשוב ניתן לתקופת הזמן שבין השנים 1495-1900, הידועה בשם "תקופת התחייה" של המשפט הרומי, שבה התחזקו שורשיו של המשפט הרומי בעיקר במדינות מרכז אירופה המערבית והדרומית[73].

 

המוני תלמידים נהרו אל עבר האוניברסיטה של בולוניה מכל ארצות אירופה במטרה להשכיל בתורת המשפט הרומית ולרכוש ידע זה מטובי המורים באותה העת. מספר התלמידים מהארצות השונות היה כה גדול, עד שבנייני המוסד לא יכלו להחיל את כל התלמידים, והשיעורים התקיימו תחת כיפת השמיים.

 

כך הפכה בולוניה למרכז העולמי של לימודי המשפט הרומי, משם נופצה התורה אל עבר כל רחבי אירופה, כאשר החלו לקום מרכזי לימוד לפי הנוסחה הזו, מספר אוניברסיטאות נוספות בה לימדו את רזי המשפט הרומי כמו זה ברומא עצמה, בוורונה, בפאביה (Pavia), בווינה, בקלן, בלייפציג ובמספר מקומות נוספים בגרמניה ובמרכז ודרום צרפת.

 

חכמי המשפט הרומי של המאה ה-11 ועד המאה ה-13 אשר עסקו בפרשנות של הקודקס היוסטיניאני, כונו בשם "גלוסטורים" (פרשנים). לפירושים אלה אירע מה שאירע לפירושי האמוראים למשנה, והם נתרחבו לספרות שלמה[74], ובסופו של דבר, אותו קורפוס חוקים (הכולל פרשנויות) אשר כינסו מורי בולוניה, נתקבל לאחר מכן הלכה למעשה בבתי המשפט באירופה, והשופטים נשענו עליו בבואם לתת את פסק דינם. קודקס החוקים כולל הפרשנויות הפך ליחידה אחת תוך קבלת העיקרון הנודע: "מה שאין לו פרוש, אינו נוהג בבתי-משפט"[75].

 

באותה תקופה (המאה ה-12) החלה הוראת המשפט הרומי גם באנגליה, וחלק מיסודותיו, בשל יעילותם החלו להסתנן ולחדור את המשפט המקובל האנגלי (The Common Law), שהיה בתהליכי התהוות באותו הזמן וכך אימץ אלמנטים לא מעטים מהמשפט הרומי[76].  יש הטוענים כי המשפט הרומי של תקופת התחייה השפיע שם גם על קביעת אופיו של ה-Equity, משפט הצדק האנגלי[77] ועל סוגיה זו עמד גם השופט חיים כהן בספרו הנודע "המשפט"[78].

 

אנשי תנועת הרנסאנס של סוף המאה ה-15 ותחילת המאה ה-16 תרמו אף הם תרומה חשובה לתחייתו של המשפט הרומי וחיפשו בו אחיזה ל"הומאניזם" שדגלו בו, לערכים של אנושיות, שוויון וצדק במשפט. הם מצאו עניין רב במשפט הטבעי הרומי שמיוסד על טבעו של האדם ועל מהותו הטבעית של הציבור. ההומניסטים אשר העריצו את המדינאי והמשפטן הרומי, מרקוס טוליוס קיקרו, אשר הגותו היוותה להם מודל לחיקוי (התפיסה החינוכית שלו הייתה המקור למונח "הומניזם"[79]), הבחינו בתופעת המוביליות של החוק הרומי מבחינה היסטורית, אשר התעדכן בהתאם לצרכי החברה הרומית והשתנות העיתים[80]. לכן בחרו שלא לאמץ את כל הכלול בו, אלא את המתאים לתקופתם, ולא היססו להעלות ביקורת על חלק מההסדרים החוקיים שנכללו בו. זו התקופה בה מתחילה להתגבש האסכולה שראתה קורלציה בין המשפט למדע, באמצעות הסקת מסקנות מוחלטות מן הכלל אל הפרט (דדוקציה), ומכאן אומצה גם גישה אקדמית כי יש להורות את לימודי המשפטים בדיוק באותו אופן כמו לימוד שאר המדעים[81].

 

ההתעניינות המחודשת קיבעה את המשפט הרומי כמשפט הנוהג במרכז ומערב אירופה, בגרמניה, צרפת, ספרד, הולנד ובמידה כלשהי, אך יחסית קטנה גם באנגליה. זו הסיבה שבמאה ה-17 הפקולטות למשפטים באוניברסיטאות השונות החלו ללמד את המשפט הרומי על פי הוורסיה המקומית שלו[82]. אולם עם התפוררות המשטר הפיאודאלי, וכתוצאה מהמהפכה התעשייתית, נוצר הצורך לעבור ולהיאחז בשיטה משפטית אשר תתאים ביסודה להתפתחויות ההיסטוריות. המשפט הרומי לא היה ערוך להתמודד עם הקמת התעשיות הגדולות, הבנקאות, הקואופרציה ועם החברות המסחריות הגדולות, ומכאן החלה השקיעה הגדולה השנייה שלו.

 

גרמניה הייתה המדינה בה התבצר המשפט הרומי בצורה המקיפה והשלמה ביותר, בין היתר בשל העובדה שמנהיגיה הפוליטיים של חבל ארץ (הקיסרות הרומית הקדושה) ראו עצמם כממשיכי האימפריה הרומית. מדינה זו הייתה מטבע הדברים גם האחרונה לוותר על מערכת חוקים זו, כאשר החל מה-1 לינואר 1900 התקבל ספר החוקים האזרחי החדש (B.G.B) ומתאריך הזה חדל המשפט הרומי לשמש כמשפט הנוהג בגרמניה[83].

 

בכך נסתיימה תקופת העדנה והפריחה מחדש של המשפט הרומי ברחבי אירופה.  הישות המדינית היחידה אשר עומדת עד היום עיקשת בסירובה להיפרד מהמשפט האזרחי הרומי, היא כאמור הרפובליקה של סן-מרינו, אחת משלוש המדינות העצמאיות הקטנות בעולם. בשאר מדינות אירופה בהן השתנתה מערכת החוקים, אך לא בוצע קודיפיקציה, המינוחים המשפטיים והעקרונות המשפטיים הכלליים מהמשפט הרומי, נמצאים עדיין בשימוש בבתי המשפט של מדינות אלה[84].

 

סיכום:

 

חוק ומערכת משפטית מסדירים את היחסים בין אנשי החברה ובין אותה חברה אנושית לבין חברות אנושיות אחרות; כנודע, החוק והמערכת המשפטית יכולים מחד-גיסא להתאים את עצמם להתפתחויות בחברה ומאידך-גיסא, הם יכולים גם להשפיע במודע או שלא במודע על ההתפתחויות בחברה כמו היחסים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים.

ככל שהדבר נוגע לחוק ולמערכת המשפט ברומא העתיקה, ניתן להבחין בנקל, כי אי השוויון אפיין את החברה הרומית בחוק לא פחות מאשר בפוליטיקה, בכלכלה ובתרבות.

 

הדבר האירוני בכל העניין הוא שהתוצאה במקורה עם יסוד מערכת החוקים הרומית הייתה להכיל שוויון מלא בפני החוק ועל כן, בהיבט הפורמאלי החוקים אכן מבטיחים שוויון כזה. לאחר נפילת המלוכה ובתקופת הרפובליקה בראשיתה ניהלו כאמור הפלבאים מאבק נגד הפאטריקים בשם העיקרון של הנהגת שוויון זכויות, פוליטיות ואישיות לכל האזרחים. טיטוס ליוויוס היטיב לתאר אידיאל זה באומרו כי עצם הקמת הרפובליקה, בניגוד למלוכה, הוא כינונו של חוק השווה לכולם: "מלך אדם הוא, ומידו ניתן לזכות בדבר, בין צדק בין עוול הוא; יש מקום לחסד, יש מקום לטובה[...]  החוקים הם דבר חירש לא ישמע, שאינו יודע רחם; טוב ויפה הוא לדלים מלרבי הכוח, ואם תפרוץ גדר, אין בו הקלה והמחילה"[85].

 

מאבקם של הפלבאים הסתיים בניצחון התיאוריה של "חירות שווה" ו"שוויון בפני החוק" (Aequa Libertas), אולם בפועל נשמר אי השוויון. החוק והמערכת המשפטית לא יצרו שוויון בין כל האזרחים אלא קבעו כללים, שהעניקו יתרונות לאזרחים מרובי הכוח ובעלי ההשפעה על פני האזרחים החלשים וחסרי המעמד. החוק ומערכת המשפט גרמו להגברת קשרי התלות של בני השכבות הנמוכות בחברה באנשי המעמד הגבוה שהביאה להפיכתם לקליינטים שלהם. ככל שהתחזקה הקיסרות ונהפכה לרודנית יותר, כך התהדק השוויון בין תושבי האימפריה, בין אם על ידי הרחבת הזכאים לאזרחות רומאית ובין על ידי חקיקת חוקים המחייבים יחס הומאני יותר לעבדים, ובין על ידי הקלה בפרוצדורה המשפטית שעד אז הקשתה על המון העם הפשוט.

 

 

עו"ד אדיר בנימיני

משפט ציבורי ודיני תעבורה



[1] שמואל איזנשטדט, המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו (תל-אביב המשפט) תשי"ד-1953, עמ' 11 (להלן: המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו)

[2] Peter Stein Roman law in European history Cambridge University Press 1999 p. 128

[3] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 16

[4] Peter Stein Roman law in European history Cambridge University Press 1999 p. 97

[5] ראובן ירון, משפט רומי – רשימות לפי הרצאות כפי שנתנו בשנת תשכ"ח בעריכת דן מרידור (ירושלים מאגנס), 1972, עמ' 1 (להלן: משפט רומי).

[6] אהרון ברק "שיטת המשפט בישראל – מסורתה ותרבותה" מתוך: אהרון ברק מבחר כתבים – חיים ה' כהן ויצחק זמיר עורכים (ירושלים נבו) תש"ס-2000, עמ' 45 (להלן: ברק כתבים שונים).

[7] ישראל שצמן, תולדות הרפובליקה הרומית (ירושלים מאגנס), תשס"א, עמ' 547-548 (להלן: תולדות הרפובליקה הרומית)

[8] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו , עמ' 18

[9] משפט רומי , עמ' 2

[10] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות  תרגום מלטינית: ד"ר שמואל איזנשטדט (ירושלים המשפט) תרפ"ט, עמ' 4 (להלן: ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות )

[11] שם, עמ' 37

[12] משפט רומי , עמ' 33.

[13] את משפט העמים ביסס חכם המשפט גאיוס על ההיגיון הטבעי: "אם כלל מסוים נוהג אצל בני האדם, משמע שהטבע הנהיגו". מאוחר יותר נערכה הבחנה בין משפט העמים למשפט הטבע. חכם המשפט אולפיאוס מדגים את ההבדל בין השניים בדברו על העבדות: לפי משפט הטבע נולדו כל בני האדם חופשיים ורק משפט העמים הוא המכיר בקיומה של העבדות

[14] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 550

[15] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות , עמ' 4

[16] חכם המשפט אלפיאנוס הבחין בין הפומבי לפרטי כך: "משפט פומבי הוא זה הצופה לעניניה של הרספובליקה הרומית. משפט פרטי הוא זה הצופה לתועלתם של אנשים פרטיים" (משפט רומי עמ' 33)

[17] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות , עמ' 194

[18] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו , עמ' 115

[19] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות , עמ' 5

[20] טאקיטוס, ספר השנים, (ירושלים מוסד ביאליק), 1962, 1.1

[21] טארקוויניוס סופרבוס שכונה "היהיר".

[22] בעקבות אירוע זה הכינוי מלך (Rex) הפך למילת גנאי ברומא ושימש לתעמולה נגד יריבים פוליטיים. 

[23] בדרך כלל זה לא היה קורה כי הקונסולים היו מחלקים בינם לבין עצמם את הסמכויות או היו ממלאים כל אחד את התפקיד בפועל במשך חודש ואז מעביר את השרביט לחברו וכך הלאה.

[24] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 51

[25] Senes המקור למונח משמעותו "זקנים" בלטינית. חברי הסנאט כונו גם "אבות" Patres

[26] מקרה ידוע מאוד של התנגשות מעין זו ניתן למצוא במשפט המפורסם אותו מיחס הסופר ואלריאוס מקסימוס למצביא ולמדינאי הרומי, גאיוס מריאוס (Marius 157-86 לפניה"ס) כשהעניק בשנת 101 אזרחות רומית לשתי יחידות של חיילים מהעיר קאמירנום שהייתה בת-בריתה של רומא והצטיינו בגבורתם במלחמה בקמבירים, למרות שהדבר היה מנוגד לחוק. הוא הסביר את מעשיהו בכך ש"בתוך שאון כלי הנשק לא יכול לשמוע את דברי החוק האזרחי" (Inter armorum strepitum verba se iuris civilis exaudire non potuisse). מתוך חיקוי לאמרה נוצר גם הפתגם: "בתוך שאון כלי הנשק שותקות המוזות", המביע את הרעיון שאין דעתם של הבריות נתונה לענייני אומנות ומדע בזמן מלחמה.

בהערת אגב אציין כי סוגיה זו עלתה בבית המשפט העליון בישראל במסגרת בג"צ 769/02 הועד הציבורי נגד עינויים בישראל ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' (טרם פורסם), שם התייחס כב' הנשיא אהרון ברק  בנימה ביקורתית לסוגיה, כאשר הוא מיחס את הדברים למדינאי ולמשפטן קיקרו, שציטט את המשפט המקורי של מאריוס באחד מספריו. ברק כתב כי " על אימרות אלה יש להצטער. אין הן משקפות, לא את המצוי ולא את הרצוי.  דווקא כאשר התותחים יורים, אנו זקוקים לחוקים (ראו בג"ץ 168/91 מורכוס נ' שר הביטחון, פ"ד מה(1) 467, 470). כל מאבק של המדינה – נגד הטרור או נגד כל אוייב אחר – נעשה על פי כללים ודינים. תמיד קיים דין שהמדינה חייבת לנהוג על פיו. "חורים שחורים" (black holes) אינם בנמצא". 

[27] מרקוס טוליוס קיקרו, על הנואם (ספר שני) [מתוך: מארקוס טוליוס קיקרו כתבים נבחרים (ירושלים מוסד-ביאליק) תשמ"ו-1985, עמ' 204

[28] טיטוס ליוויוס, תולדות רומא (תרגום על ידי שרה דבורצקי), מוסד ביאליק, ספר שני, פרק 21

[29] T. Livius, Ab urbe condita, III, 34, 7

[30] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו , עמ' 51

[31] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 57

[32] Viva vox iuris civilis [המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 51]

[33] בתחילת הדרך מילאו כאמור את תפקיד הפריאטור (הסמכות העליונה בתחום השיפוט) שני הקונסולים; התפקיד כלל בין היתר שמירה על החוק והסדר בעיר,  מינוי שופטי, ניהול ישיבות בית המשפט ופיקוח על יישום פסקי הדיו. למן שנת 366 לפניה"ס הופרדו תפקידי הפריאטור מתפקיד הקונסולים ונבחר פראיטור אחד למלא את התפקיד. בשנת 242 נבחר גם פראיטור לענייני הזרים ברומא. עם גידולה של האימפריה והתרחבותה הטריטוריאלית נבחרו פראיטורים מיוחדים לטיפול בפרובינציות שסופחו. בזמן עלייתו לשלטון של גאיוס יוליוס קיסר הועמד מספרם של הפראיטורים על 16 במספר.

[34] משפט רומי , עמ' 4

[35] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 550

[36] מעמד משפטני האקדמיה במשפט הקונטיננטאלית הוא מרכזי ביותר והשופטים נוהגים באופן תדיר לצטט ממחקריהם. מגמה זו נקלטה גם במשפט הישראלי, למרות שאין הדבר מקובל במשפט הקובל, ממנה שאב המשפט הישראלי את מרבית השפעותיו.

[37] לאחרונה יצא בתרגום חדש לעברית נאומו של אחד מגדולי הנואמים בתוקפה הקלאסית ואולי בתולדות האנושות דמוסתנס "נגד מדיאס". דמוסתנס תבע את מדיאס בגין תקיפה וזכה בתביעה [דמוסתנס, נגד מדיאס  (נאומי מופת בעריכת דבורה גילולה), ירושלים-מאגנס, תשס"ז

[38] תופעה זו אינה זרה גם בימינו; עמד על כך היטב העיתונאי והמשפטן האמריקני, קוונטין ריינולדס (Reynolda) בספר הנודע שכתב על הפרקליט והשופט סמואל ס. לייבוביץ: "החוק הוא כמו אדם שרודף אחרי חשמלית, אך לעולם לא מצליח להשיג אותה. גם אם לאדם יש סיכוי להתקרב לחשמלית. החוק תמיד ימשיך לפגר אחר הסוגיות הבוערות" [קוונטין ריינולדס, בית המשפט-סיפורו של הפרקליט סמואל ס. לייבוביץ (תל-אביב אריה ניר), 2005.

[39] במקרים של רצח היו אלה בני משפחתו שהיו מגישים את התביעה.

[40] סוגיה מעניינת בעניין עונש המוות הינו שבתקופת הרפובליקה ניתנה לאזרח הצפוי לעונש מוות האפשרות להינצל בדרך של יציאה מהטרטוריה הרומית, במעין "גלות מרצון" או סוג של הגליה. במקרה כזה איבד הגולה את זכויותיו האזרחיות ונאסר עליו לשוב לאיטליה.

[41] משה עמית, תולדות הקיסרות הרומית (ירושלים מאגנס) תשס"ג-2003, עמ' 188 (להלן: תולדות הקיסרות)

[42] צבי יעבץ רומא במאה הראשונה לפנה"ס [מתוך: מארקוס טוליוס קיקרו כתבים נבחרים (ירושלים מוסד-ביאליק) תשמ"ו-1985], עמ' ל"ג

[43] תולדות הרפובליקה הרומית , עמ' 562

[44] אם זאת ראוי לציין כי לשם סיוע בבירור הדין היו הצדדים יכולים להיעזר בפרקליטים הבקיאים במלאכת הנאום והשכנוע (Oratores) וביועצים משפטיים (Advocati), אשר יכלו להדריך אותם בנוגע לטענות המשפטיות אותם מומלץ להציג בפני השופטים.

[45] החברה הרומית הייתה מחולקת בעיקרה ל-3 מעמדות: א) האצולה: שכללה את בני המשפחות "הנודעות" אשר נכללו בם בהם בני משפחה של כל אדם שנבחר למשרת הקונסול; ב) מעמד הפרשים: מקורה היה במי שמילאו בתחילה את הפונקציה הזו בצבא הרומי, ובהמשך התואר עבר בירושה, גם אם בפועל בן המשפחה לא מילא תפקיד של פרש; ג) המוני העם.

[46] עבירות כמו מרמה, גנבה ואי תשלום חוב.

[47] יחסי קליינט-פטרון הוא במקורו מהחברה הרומית ופירושו "אזרח נחות הנמצא בחסות אזרח אחר שהוא הפטרון שלו", רק מאוחר יותר קיבל המונח קליינט את המשמעויות המודרניות שלו: "אדם הנמצא בטיפולו של ממוחה" (עו"ד, רופא, רו"ח וכו') ולקוח במובן העסקי; הקשרים בין הפטרון לקליינט ברומא היו קשרים של "חובת נאמנות הדדית" (Fides). בתמורה לחסותם קיבלו הפטרונים מהקליינטים תמיכה בעניינים פוליטיים, הם ליוו אותם במקומות ציבוריים והגדילו את יוקרתו החברתית והמדינית כאחד. מעין סוג של "קבלני קולות" בבחירות למשרות הציבוריות [מתוך: נתן שפירא מילים מספרות-מבחר מונחים וגלגולם בתרבות האנושית (ירושלים מאגנס), תשנ"ח, עמ' 262].

[48] משפט רומי , עמ' 299

[49] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 78

[50] תולדות הקיסרות, עמ' 673

[51] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 79

[52] "Corruptissima re publica plurimae leges" (Tacitus, Annales, III, 27)

[53] משפט רומי , עמ' 303

[54] לתובע היה אינטרס לזכות בחלק מרכושם של הנדונים.

[55] ראובן ירון, מחקרים במשפט רומי (ירושלים מאגנס) תשכ"ח-1968, עמ' 184 (להלן: מחקרים במשפט רומי)

[56] תולדות הקיסרות עמ' 286

[57] תולדות הקיסרות עמ' 291

[58] תולדות הקיסרות, עמ' 524

[59] קיסר זה הוציא להורג אחד מגדולי המשפטנים של תקופתו – פאפיניאוס; כל זאת בשל העובדה שסירב להצדיק את רציחתו של אחי הקיסר באומרו כי "יותר קל לבצע רצח מאשר להצדיקו" [משפט רומי, עמ' 7]

[60] התקנה נודעה בשם: Constitutio Antoniniana.

[61] המחשה טובה לעניין זה בזכות המיוחדת שהוענקה לאזרחי רומא וגם לאנשי הורדוס והמקורבים להם, לערער על פסקי הדין של הסנהדריות הקטנות, אשר היו דנים בכל דבר משפט בין תושבי הארץ, יהודים ורומאים כאחד (המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 33). 

[62] משפט רומי, עמ' 81

[63] כפי שצוין בהערה 6 לעיל, הכינוי "מלך"  Rex הייתה משמעות שלילית במסורת הרומית.

[64] בשנת 541 ביטל הקיסר יוסטניאנוס באופן סופי את משרת הקונסול לאחר קיום של 1000 שנים.

[65] משפט רומי , עמ' 22

[66] יש המשווים את השעה הקשה והאחראית הזו בה שהה המשפט הרומי למצב הדומה מכמה בחינות לזמנו של רבי יהודה הנשיא בתולדות המשפט העברי. ספר האינסטיטוציות, שהינו החלק השני מתוך הקודקס, הוא הדומה ביותר מבחינת המבנה למשנתו של יהודה הנשיא, והוא משמש גם כמעין ילקוט של הלכות ומאמרים ודברי חכמים בני הדורות הקודמים [ד"ר שמואל איזנשטדט בדברי ההקדמה ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר (ירושלים המשפט) תרפ"ט, עמ' י"ד, ט"ו].

[67] ד"ר שמואל איזנשטדט בדברי ההקדמה לספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר (ירושלים המשפט) תרפ"ט, עמ' י"ד.

[68] ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות , עמ' 1

[69] הספר הראשון פותח "על הצדק והמשפט": "הצדק הוא הרצון הקבוע והמתמיד הנותן לכל אדם את הראוי לו"; "חכמת המשפט" היא "מדע הצדק והרשע" [ספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר – האינסטיטוציות , עמ' 3].

[70] משפט רומי , עמ' 27

[71] אחת ההבחנות הידועות שמקורן בקודקס הוא ההבחנה הידוע בין המצב הקיים בפועל De Facto לבין הוראות החוק – להלכה De Iure. שני הניבים וכן ההבחנה בין הוראותיהם המנוגדות, מצויים בתוך המכלול בספר ה"דיגסטות" (Corpus iuris civilis, Digesta, VIII, 5, 2)

[72] משפט רומי , עמ' 22

[73] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו, עמ' 18

[74] ד"ר שמואל איזנשטדט בדברי ההקדמה לספרי החוקים של יוסטיניאנוס קיסר (ירושלים המשפט) תרפ"ט, עמ' ט"ז.

[75] Quidquid agnoscit glossa, agnoscit curia

[76] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו , עמ' 99

[77] שם, עמ' 106

[78] חיים כהן, המשפט (ירושלים מוסד ביאליק) תשנ"ב-1991, עמ' 101

[79] שי פרוגל רטוריקה (אור יהודה כנרת, זמורה-ביתן, דביר) 2006, עמ' 119

[80] Peter Stein Roman law in European history Cambridge University Press 1999 p. 78

[81] שם, עמ' 80

[82] Peter Stein Roman law in European history Cambridge University Press 1999 p. 104

[83] המשפט הרומאי, תולדותיו ותורתו , עמ' 108

[84] Peter Stein Roman law in European history Cambridge University Press 1999 p. 128

[85] טיטוס ליוויוס, תולדות רומא (תרגום על ידי שרה דבורצקי), מוסד ביאליק, 3.2

 


אדיר בנימיני
עו"ד אדיר בנימיני

 

נכתב על ידי , 26/4/2012 19:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה




2,667

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאדיר בנימיני אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אדיר בנימיני ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ