כשיש הפסקת חשמל הדבר הראשון שמעניין את האנשים זה לבדוק אם זה רק אצלם או גם אצל השכנים. כל הדיירים מיד יוצאים מהבתים כי יש להם הזדמנות להראות לשאר השכנים שהם אנשים רגילים, אבל הם לא באת מתכוונים כי כשיש חושך גם ככה רואים ומראים רק את מה שרוצים.
ישבתי בבית והתעניינתי בדברים הרגילים וברגע אחד הכל כבה. החלון בישר לי שמדובר בהפסקת חשמל אזורית ולא חשבתי פעמיים והארתי עם הנייד את דרכי למטבח ומצאתי במגירת הבלאגן זוג נרות שבת שהדלקתי והנחתי במטבח ובסלון. כשמאבדים חוש אחד האחרים מתחדדים וככה שמעתי רעשים מחדר המדרגות ויצאתי בתחתונים לכנס הפסקת החשמל הקרוב לביתי. השכנה המסתורית שבסופ"ש האחרון נכנסה לדירה מולי בדיוק פתחה את הדלת כשהיא אוחזת בנר וניל שריחו האכזרי הכה באפי בחוסר רחמים ואמרה "קפץ הפקק או שזה אצל כולם?”, רציתי להגיד לה שכבר מזמן אין פקקים אבל אז זיהיתי שדיים עגולים ויפיפיים מתחת לגופיה קטנה ולבנה ומלמלתי כמה הברות שבורות, כי כשרואים שדיים גדולים שוכחים להשלים מילים. דיבורים החלו לבקוע מהקומות התחתונות ומישהי אמרה בהחלטיות "חושך מצרים!" ושכן אחר התקשר לחברת החשמל ברמקול כדי שכל הבניין ישמע וקובי מידן אמר בקול רציני "שימו לב! ניתן לחזור לתפריט הראשי בכל עת על ידי לחיצה על הספרה שמונה". אני ושכנתי המרשימה נשענו על המעקה וניסינו לפענח על מה שאר השכנים מדברים ורציתי להגיד משהו אבל כבר שכחתי מה שדיים אוהבים. היא אמרה שנורא חם בלי מזגן ואמרתי שבלי מזגן הכי מסוכן זה שעוד מעט יפשירו כל היתושים.

הכלבים התחילו לנבוח. איזה כלבים מטומטמים. “נעים מאוד, אני השכן ממול", הצגתי את עצמי. “פמלה אנדרסון", היא ענתה. “באמת נראית לי מוכרת, אני מעריץ גדול"., “אבל לא אמרת איך קוראים לך, אדון השכן ממול”. התנצלתי והשבתי: “נעים מאוד, אני השחקן ההוא מרקוויאם לחלום". באותו הרגע לא זכרתי איך קוראים לי. “ראיתי את כל הסרטים שלך". “תודה, אפילו אני לא ראיתי את כולם", השבתי. "שוב הכלבים נובחים”, היא אמרה. “ידעת שרק כלב אחד בעולם נובח בגלל סיבה אמיתית וכל השאר נובחים בגללו?”, "לא, לא ידעתי..אני אוהבת כלבים”. “ידעת שכלבים תמיד נמצאים בתנוחה של שכיבות שמיכה?”, עכשיו היא כבר צחקה ונגעה לי בכתף. מודה, עשיתי קצת שריר. “אני מקווה שהחשמל יחזור כי אני פוחדת לישון בחושך", היא נצמדה אלי ואני רק ניסיתי לחשוב על דליה איציק כדי לרסן את האוהל שהתחיל להתרומם לי בבוקסר. “אל תדאגי, יש הלילה ירח מלא, ומאוד מואר בחוץ. נוכל לישון במרפסת".

עמדנו שם והנר בינינו והקשבנו לשכנים מדברים: "אנשים לא ממושמעים וכל היום לא מכבים את המזגנים", אמרה המוזרה מקומה ראשונה. “זה עומס החום המטורף הזה", ההוא עם השפם מדירה שבע הוסיף. ולפתע, כמו שדברים טובים באים כך הם נלקחים, החשמל חזר והוציא לאור את כל השקרנים שבמהירות התפזרו כמו עכברים. ורק אני ופמלה עמדנו אחד מול השניה בפה פעור עד שאמרתי: "איילה, יא גנובה, מה את עושה פה?”.
“וואי, אני לא מאמינה, עוד פעם כרובי. פחח.. היית צריך לשמוע אותך..רק כלב אחד נובח..וכולם נובחים עליו...פי איזה דביל".
“לא, את. אני מפחדת לישון לבד..טי ני ני ני.איזה קטע שאת גרה פה"
“מישהו מנסה להגיד לנו משהו"
“נראה לי שאת עוקבת אחרי"
“מי שמדבר"
“יאללה, נלך לישון?”
“הירח מלא הלילה..הרגת אותי"
“טוב שלא אנסת לי את הכתף?”
“טוב שלא עשית שריר"
“יאללה לישון"
"נתראה במשרד".


חזרתי לדירה, הדלקתי את האור ובהיתי בנורה וחשבתי שאם היו קצת יותר הפסקות חשמל בחיים אנשים היו יכולים להיות הרבה יותר מאושרים. ניגשתי לנעול את הדלת והצצתי מהעינית וראיתי את פמלה אנדרסון עומדת ליד הדלת ומחזיקה נר ובוהה בלהבה.

כל הדברים האלה

כשאני הולך ברחוב ורק עושה לעצמי טובה

רוח ישנונית כלשהי מטאטאת אותי

אבל אני עדיין משוטט

העפעפיים מכבידים על רגלי הנגררות

הפה שלי סתום

והלוואי שהשפתיים ידבקו

עדיף לסתום את הפה

בהליכה האקראית

להטביע את הספינה

או סתם לגמור