לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דברים שאמרנו היום.



Avatarכינוי: 

בת: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2019

חייבת לתת להכל שם.


איזו מן תחושה מוזרה. תחושה - מילה שאני כותבת הרבה בזמן האחרון. אתם מדברים אליי ואני לוחשת אליכם בחזרה "תחושה". רגש, חשק, צורך, רצון, מילים שהן מילים, מילים שהן לא משמעות. אתם פונים אליי ואני צועקת מבפנים "תלכו", ו-"אתם לא רואים שאתם עושים לי רע?". אני מסתכלת עלייך, את חברה שלי ואת מטריפה אותי. חצי מחייכת אליי, חצי משקרת. תגידי שאת כועסת, אחרת איך אוכל לדעת לבד? ולמה הקנאה. למה את מסתכלת אליי לתוך העיניים, בחצי חיוך, חיוך שכל כך מודע לעצמו, שכל כך מודע למשמעות שהוא הולך לתת למילים הבאות שלך. את מקפיאה אותי במקום. מהאנשים שמצליחים להקפיא אותי. עצרתי הכל. אמרתי לעצמי "תתמודדי. תתמודדי כבר במקום לברוח. תתמודדי במקום להרגיש אשמה על משהו שאין לו משמעות". איזו התמודדות, אה? למה את נותנת לזה לקרות. זו לא אשמתך, יקירה. זו לא. תמיד אמרת שאת חווה את העולם בצורה קיצונית יותר מאנשים רגילים. ואתם לחשתם לי "את מגזימה" ו-"את משוגעת" ו-"את ילדותית" ו-"אולי תפסיקי". אני רוצה להפסיק, אני כל כך רוצה. אתם לא מבינים? אם הייתה לי אפשרות, אם רק הייתה. אני גוף שמחזיק גוף. אני נוכחת, אבל לא מרצון. לפעמים אני צופה על עצמי מהצד. אני אוהבת את עצמי, כשאני לא מסתכלת דרך העיניים שלי. אני אוהבת לראות את ההתנהלות שלי, אני אוהבת להסתכל על עצמי במראה. אבל אז אני חוזרת אל המציאות, זו שגורמת לי לתחושות (הנה זה, שוב) כל כך קשות. אני כועסת על עצמי כשאני כותבת "קשות". כאילו שמותר לי, כאילו שהדברים שאני חווה הם באמת "קשים". אתם מסתכלים עליי בעיניים שופטות ולוחשים "את ממציאה" ו-"לנו יש בעיות אמיתיות. לנו מאמינים. אין לך זכות לסבול כשאת בסדר". אבל אני לא. תראו אותי. שמישהו יראה אותי. אני לא.

יצאתי לרוץ אחרי שלא הצלחתי לזוז. הרגשתי שאני חייבת להעמיס על עצמי, חייבת להתיש את הגוף. ניסיתי לגרום לעצמי להאמין שמגיע לי לסבול, אבל לא הצלחתי. כי לא מגיע לי. אבל רצתי המון. והייתי גאה בעצמי, אף פעם לא רצתי כל כך הרבה. ניסיתי להביס אותה. כי היא אמרה לי שכבר לא כואבות לה הרגליים כשהיא רצה, ושהיא מצליחה לרוץ בעלייה. אז רצתי בעלייה. וכאבו לי הרגליים, אבל המשכתי לרוץ. ורצתי כמו שלא רצתי אף פעם, מתוך נקמה? מתוך קנאה. והייתי גאה, חייכתי ורקדתי עם המוזיקה. הנה, אני לא מרגישה מועקה פתאום, זה עובד. מעכשיו אצא לרוץ.

מעכשיו זה הפתרון שלי.

זה רצף בלתי נמנע.

של קיפאון, הפשרה.

הלוואי שלא תרגישי יותר אף פעם, אני מאחלת לעצמי.

ואתם לוחשים לי "זו משאלה נוראית". אבל אתם לא יודעים. אני יודעת. תאמינו לי.

 

נועם.

נכתב על ידי , 11/7/2019 23:28  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יצור פרא ב-14/7/2019 08:07



הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנועם. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נועם. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ