לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

מנסה להעביר מחשבות ורגשות, בצורה מדוייקת ככל האפשר, ממוחי אל מוחכם.

כינוי: 

בן: 32




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

6/2014

הקדמת יום הזכרון - קריאה לפעולה


שוב עבר נצח מאז שכתבתי פה לאחרונה. חיי הסטודנט שלי עמוסים מאוד, ובקושי אני מוצא זמן לשבת עם אליסה בערבים ולתחזק את הזוגיות שלנו.


 


אני כותב לכם פה כדי לבקש את עזרתכם.


 


בשנים האחרונות קמה יוזמה ברוכה: הקדמת יום הזכרון ביום אחד. מדובר בכמה אנשים, בנים למשפחות שכולות, שהחליטו לפעול בנושא ולנסות לשנות את המצב הקיים, שבו נדרשים אזרחי מדינת ישראל להיות עצובים בטקסים בבתי הקברות בבוקר, ולשמוח ברחובות באותו הערב. הם פתחו עצומה עליה חתמו כבר קרוב ל9,000 אנשים, ולאחרונה פתחו גם פרוייקט מימון באתר מימונה.


 


‏למה להקדים?


 


 יש שתי בעיות במצב הקיים: מצד אחד, עומדים אלו ששפר מזלם והם אינם בני משפחות שכולות. הללו, ואני בתוכם, נמשכים באופן טבעי לחגיגות יום העצמאות, יותר מאשר לטקסי יום הזכרון. כמובן, אנחנו משתתפים בטקסים ומציינים את הנופלים, אך את ההכנות לחגיגות הערב אנו עושים בזמן שברדיו עוד מנגנים את "הרעות". בזמן שאנחנו עושים טלפונים ושואלים מי יוצא לאן, הורים שכולים מספרים על בניהם בבסיסים בהם שירתו. בזמן שאנחנו מתקלחים ומתלבשים, אחות שכולה חוזרת מבית הקברות לביתה. מי שניסה (ואני מנסה מחדש כל שנה) לציין את יום הזכרון במלואו ולאחר מכן לחגוג את יום העצמאות כהלכתו, גילה שהדבר בלתי אפשרי. חגיגות מצריכות הכנות, והכנות לחגיגות לא ניתן לעשות בדמעות. נוצר מצב שבו, עבורי ועבור רבים אחרים, יום הזכרון נגמר למעשה עם צפירת הבוקר, והמשכו הוא רק ערב יום העצמאות. השמחה דוחקת את העצב לשוליים.


 


הדבר נכון לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה החברתית. ברגע בו יוצא יום הזכרון נשטפים הרחובות באנשים. עירייה שרוצה להיות ערוכה כראוי לחגיגות נאלצת לחסום כבישים ולעשות הכנות אחרונות עוד במהלך יום הזכרון. יותר מכך - האמנים, השוטרים, המוכרים בירידים וכל שאר האנשים שעובדים בערב יום העצמאות, צריכים לצאת מבתיהם עוד במהלך יום הזכרון, על מנת להגיע בזמן. כך יוצא, שמאנשים רבים נמנעת הזכות לציין את יום הזכרון במלואו. גם כאן, השמחה דוחקת את העצב לשוליים.


 


מהצד השני עומדות המשפחות השכולות. חלקן אינן רוצות לחגוג כלל. אחרות, ובהן אתמקד, היו רוצות לחגוג איתנו, אך אינן מסוגלות. החיים, אומרים, חזקים מכל מכשול. ומשפחות שכולות רבות מצליחות לבנות חיים לאחר המוות. האחות השכולה עליה דיברתי קודם אולי נהנית מהחיים בימים כתיקונם, אך כשהיא חוזרת מבית הקברות בו קבור אחיה היא צריכה מספר שעות לעצמה. היא רוצה לנוח ולעכל ואינה יכולה לחזור ישר לתוך החגיגות. ילדיה הקטנים רוצים וודאי לצאת ולחגוג, אך היא לא תצא איתם, ואם תצא לא תעשה זאת בלב שלם.


העצב דוחק את השמחה לשוליים, ואולי לא מותיר לה מקום כלל.


 


במילים אחרות, המצב הקיים מאלץ אותנו לבחור - או שמחה, או עצב. או זכרון, או עצמאות. בדיוק להפך ממה שמספרים לנו על הזזיקה החשובה בין הימים. יתרה מכך, בשם העצמאות והשמחה אנחנו פוגעים דווקא באלו ששילמו מחיר כה יקר. לא רק שהם לא יכולים לחגוג איתנו, הם אפילו לא יכולים להתאבל ולהתאושש כמו שצריך, כי שני הצדדים שציינתי מתנגשים: האב השכול שמספר על בנו מספר זאת לאנשים שטרודים כבר בהכנות לערב. האחות השכולה שחוזרת מבית הקברות נתקלת ברחובות חסומים. כשהם רוצים לנוח עוד רגע לאחר שנגמר יום הזכרון, הם מתקשים בגלל המוזיקה הסואנת שמגיעה מהרחוב. השמחים דוחקים את השכולים לשוליים.


 


למה ביום אחד?


אף על פי שכיום יודעים שהדבר לא ממש נעשה באופן מכוון, יש משמעות רבה לזיקה שנוצרה בין יום הזכרון ליום העצמאות. היוזמה הזו לא נועדה לבטל את הזיקה הזו. להפך: היא נועדה לבטל את המאבק בין העצב לשמחה, ולאפשר מקום לשניהם. הפרדה של יום אחד תאפשר לתת את המקום הראוי הן לאבל והן לחגיגות, ובו זמנית תדגיש את הקשר ביניהם. 


 


היום הזה הוא בדיוק היום שיאפשר למשפחות השכולות שרוצות בכך להתאושש. הוא יאפשר להן לנוח מעט לאחר היום הקשה, ולאחר מכן להתחיל לתכנן את החגיגות עם כולן. מנגד, הוא יאפשר לכולנו - הלא שכולים - לציין את יום הזכרון במלואו, ולתכנן את החגיגות ללא ייסורי מצפון - בערב יום העצמאות.


 




אז מה עושים?


קודם כל, צריך עכשיו כסף. את הכסף צריך בשביל לעורר מודעות. יוזמי העמותה השקיעו בנושא כבר מעל 16,000 ש"ח מכיסם הפרטי. עכשיו הם מבקשים את עזרתנו. הכסף ישמש לפרסום באמצעים השונים, כדי לגייס תמיכה הן מהציבור והן מנבחריו. כנסו למימונה ותתרמו. כל סכום יעזור. אם לא יצליחו לגייס את הכסף תוך 19 ימים, הכל יוחזר לתורמים. אם אתם קטינים ואין לכם כסף משלכם, נסו לגייס את ההורים שלכם לטובת העניין.




הדבר הבא שאתם יכולים לעשות, הוא לעורר מודעות לנושא הזה בעצמכם. תכתבו על זה בבלוג שלכם, תמליצו על הפוסט הזה, תפרסמו את הנושא בפייסבוק ובכל רשת חברתית אחרת שאתם חברים בה.




לבסוף, כמובן שחשוב שתביעו את התמיכה האישית שלכם: תעשו לייק לדף הפייסבוק ותחתמו על העצומה.

לסיום, אני מעלה כאן תמונות מעמוד הפייסבוק של היוזמה.
ככה נראה כיום לו"ז של משפחה שכולה:





וככה הוא יכול להראות:






 רק טוב,


שם בדוי

נכתב על ידי , 2/6/2014 12:38   בקטגוריות אקטואליה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





14,992
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , 20 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לshembaduy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על shembaduy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ