לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  PhoenixShadow-Chapter 1

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2009

פרק ראשון- העיניים לא רואות.


טיפות גשם קרות התנפצו על מרצפותיו המרובעות של רחובות צרים במרכזה של באראנה-סיטי. רסיסיהן התעבו באיטיות על הבטון היצוק והתאחדו לזרזיף מים דק שהתפתל בין מרווחי מלט רחבים.

נערה עמדה על המדרכה מול אחד הבתים. היא הביטה קדימה בעיניי הרפאים הכסופות שלה, מניחה לרוח החורפית להניע את שיערה הזהוב.

מספר עמודי תאורה הפיצו סביב אורות עמומים. כל השאר, שהיו פזורים לאורך הרחוב, נותצו עם הזמן.

סביב הגדר המסולסלת התפתלו מספר קורי עכביש. היא הניחה את ידה על הברזל הכסוף ודחפה את השער באיטיות.

הנערה דרכה על השביל שנפרש מולה, מורסת את אבני החצץ בתנועות חרישיות. היא שלחה את ידה לכיוון הפעמון, מיישרת מעט את כתפיה השמוטות.

קולות השריקה שבקעו מן הפעמון הדהדו באוזניה. ראייתה התעמעמה כשהדלת נפתחה. היא הבחינה בדמות &נער מעורפלת.

"אָלֶין!" היא שמעה לפני ששקעה אל תוך חיקו.

***

אלין נראתה כה יפה כששכבה על מיטת בית החולים הברזלית, לבושה בשמלה דקיקה מדי בשביל חורף שכזה.

חיוכה היה עדין כורד, אך מזרק-פרפר ננעץ בידה כמו קוץ. וינס דמיין כיצד צחוק לבבי נשפך מבעד לחיוכה היפיפה, ממש כמו בימים הטובים.

הוא כבר קונן על מר גורלו לא פעם- ידידה חסרת מזל שכזאת. כנראה תמות עוד כמה שנים.

מילותיו הרכות נעמו באוזניה, למרות שנעטפו בארס שחדר אל תוך נבכי נשמתה. היא רצתה רק לשמוע אותו, להתרכז בקולו בעיניים עצומות.

ידו, שליטפה ברוך את שיערה הרטוב העניקה לה תחושת בטחון.

"למה ברחת מהטיפולים?" וינס אמר בייאוש.

התשובה הייתה כל כך ברורה- היא לא רצתה להיות לבד. וינס תמיד חשב שהוא חווה זאת עמה- את הרגשות המתחלפים, את השעות בה הסתגלה לדבר חדש. הוא טעה.

הבריחות היו בשבילה מעבר מחשיכה לאור-נירות זרחני, לשמים תכולים תכולים.

הן היו בשבילה היופי שבפריחת הפרחים, מעוף הציפורים וריחו המלוח של הים, דמעות של אושר הנופלות כיהלומים כסופים ועטופי אור... ריקנות שלא נמוגה לעולם.

ולמרות זאת היא הייתה רק ילדה נאיבית לעומתו. הם היו באותו הגיל אך הוא תמיד היה משוכנע שהוא מבין יותר טוב.

אלין תמיד הרגישה שהוא מתנשא מעליה. כולם מתנשאים מעליה. הם מניחים שרק הם ידעו מה טוב בשבילה, הם חושבים שהיא טיפשה מדי כדי להבין.

אולי הם חכמים מדי כדי להבין? היא חשבה לעצמה פעם והשתעשעה מכך עד כדי צחוק מתגלגל; שמעלה בראשה זכרונות עמומים.

פעם היינו מדברים באוטובוס בחזרה מבית הספר על התסרוקת המגוחכות של המורים.

היינו מתרגזים אחד על השני, מקנאים, משחדים אחד את השני לסלוח.

והבטחנו שלא נריב יותר. היינו שומעים שירים ביחד, חולקים זוג אוזניות בודדות ומצמידים ראשים.

היינו מדברים סתם כך בטלפון, שעות על גבי שעות. השלמנו אחד את השני, ראינו את מהות החברות.

אלו היו מחשבות שנהגו לעלות בראשה בתמידות; אך עכשיו העיניים לא רואות- לא שלה, לא שלו. אולי הן לא רוצות לראות.


ממש בכיתי כשכתבתי את זה, קשה להסביר.
אני חוזרת לעבר- לתקופה הכי כואבת בסיפור הזה שקרה באמת.
אני מסתכלת על המחשבות שלי, על הכאב שזורם בעורקים ומתרגמת הכל לסיפור.
כמה קשה לכתוב על העבר...
ליל.

נכתב על ידי PhoenixShadow-Chapter 1 , 20/11/2009 06:10  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לPhoenixShadow-Chapter 1 אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על PhoenixShadow-Chapter 1 ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ