לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

moon shoes

ציורים, הגיגים, שירים, סיפורים, ובעיקר הררים של שטויות. המסכה שלי, בעיקרון. "אנשים משקרים כשהם משחקים את עצמם. חבוש לאדם מסכה, ויספר לך אמת"

Avatarכינוי:  LittleWhiteLie

בת: 18

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2010

הספד


טוב, אז ככה, קוראים נכבדים. וגם אתה. הבלוג מת.

יחי האלפים שעוד נשארו.

אני, בלב כבד, פורשת מחוג החופרים ברשת, דהיינו ישראבלוג- זה פוסט ההספד של הבלוג הזה.

אם להגיד את האמת, מעולם לא היה לי מה להציע לקהילה הזאת.

אין לי חיים מרתקים, אין לי אמירה יוצאת מן הכלל, ההגיגים שיש לי בדרך כלל לא מצחיקים\פיוטיים\ דיכאוניים עד אימה וגורמים לך לרצות לחתוך ורידים\כוללים פימו .

אני לא חכמה במיוחד, אני לא יפה במיוחד, אין לי פטיש מטורף על שום נושא (טוב, אולי יש לי. לא משהו שאי פעם יחשף). אני לא אנורקטית.

אני לא יודעת לכתוב סיפור על - רומן רומנטי מטופש\ ערפדים+רומן רומנטי מטופש\ מדע בדיוני+ רומן רומנטי מטופש\ פאנפיקים+רומן רומנטי מטופש, ברוב המקרים גם חולני וכולל יחסים הומוסקסואליים,או פדופיליה, או התעללות מינית בחפצי בית. או הכל ביחד.

אני לא רבה עם ההורים שלי, אני לא צובעת את השיער או עושה פירסינגים, אין לי שום דבר למכור, שום דבר לקדם.

אני לא פילוסופית בעלת עומקים-עד-אין-חקר עם שם מתוחכם בלטינית ותמונה לבלוג שכוללת חמור\כונכייה\ציור של מגריט.

אני לא חנון מגניב שממש גרוע בצייר אבל ממש מצחיק, וכל דבר שהוא עושה צועק i am totally awesome

אני לא זוג פקאצות שמעצבות כפתורים של אדוארד קאלן ברקעים מתחלפים\ילדה עם קאפקייק\שחפים בפוטושופ.

אני לא מטורפת על אנימות.

ולא על ספרים מסויימים.

ולא על סרטים.

ולא על דוגמנים, ולא על שחקנים, ולא על מכוניות, ולא על בדים, ולא על פימו, ולא על תל אביב.

ואני לא דורשת מאנשים לקבל אותי כמו שאני וזהו.

אני כן,

ילדה.

חולמנית.

פנטזיונרית.

מלאת חלומות ושאיפות.

חסרת דעה פוליטית\אמנותית\מוסרית.

מחכה לאביר על הסוס הלבן.

או לסאם מעל-טבעי.

יש לי חברות טובות.

ובית טוב.

ואני לא צריכה אתכם.

אתם לא צריכים אותי.

אם כן,

שלום, ואולי גם להתראות.

מחוץ לפורמליות של ישרא-בלוג

מחוץ למדים של האאוטסיידר

מחוץ לניסיון הנואש להרשים, ולקבל תגובות.

במקום שבו אפשר לראות פנים, פנים אמיתיים.

כשהעולם האמיתי הוא החומר לחלומות שלכם, ולא הדלות של המציאות הווירטואלית, בה הכל אמיתי אבל לא ניתן להרגיש.

כשאנשים לא צריכים להתחנן לתגובה.

מקווה שנתראה.

littlewhitelie.

נכתב על ידי LittleWhiteLie , 9/10/2010 22:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עיני-דג


סיפור קצר , נכתב במקור לתחרות, אבל בגלל בלבולי דד-ליין לא נשלח. ^^"

 

תיהנו!

 

(אני אשמח לביקורת)

 

~~~~~

 

עיני-דג

כבר כמה שבועות קיננה באנדרה ההרגשה שהוא נעלם. שאישיותו מתמוססת, מפנה מקום למשהו אחר. משהו נורא. בכל פעם שהתחושה הזאת התפרצה בהתקף ריקנות איום,הרגשה שהוא מחליק מבין אצבעות עצמו ונהפך למשהו שהוא מעולם לא רצה להיות,  אנדרה רץ למראה הקרובה אליו כדי להוכיח לעצמו שהכול עדיין במקום, שהפנים חסרי-הייחוד והמוכרים שלו הביטו בו כמו תמיד, ולא פנים מסויטות של מפלצת. הוא לא באמת אהב להתבונן בעצמו, למען האמת הוא שנא את איך שהוא נראה- אבל הוא ידע שהיה מעדיף את המראה שלו על פני כל אחד אחר. הוא לא ידע למה,אבל הוא לא רצה להשתנות. הוא פשוט פחד לאבד את עצמו.

הפחד העיוור והמשתק הזה המשיך לשעבד אותו ולהתפרץ בתדירויות גובהות והולכות, עד שפעם אחת, בליל קיץ דביק,הפחד שלו התממש. כשהתעורר באמצע הלילה, מזיע והלום רגש לאחר סיוט שגרם לו לצמרמורות קור בכל הגוף ,וניגש להביט במראת הקיר הגדולה שנתלתה בחדר השינה שלו, לא היו אלה פניו שנעצו בו מבט מתוך מסגרת העץ.

האדם במראה אולי נראה דומה לאנדרה וזז כמוהו בדיוק, אבל אנדרה ידע שזה לא היה הוא. לא בדיוק, לפחות. עיניה של ההשתקפות היו רטובות ומנצנצות כמו עיני דג, או כמו מישהו שבוכה בסרט-דמעות סטריליות ושקטות, בלי עיניים אדומות או נזלת.  

שלום, הוא אמר. הוא לא דיבר, אבל התכוון. אני האתה החדש. אני מצפה לתקופת עבודה מוצלחת יחד. "אתה לא אני!" אנדרה אמר. הוא שם לב להבדל בינו לבין עצמו בעל עיני הדג,הבדל דק אך נורא.  אבל למה לא? שאל עיני-דג. אני חזק יותר ממך. תמיד רצית להיות כמוני. חסר פחד, חסר מצפון, אמיץ.אני מכיר אותך, תמיד הרגשת חלש. איש מהמעמד הבינוני, שנידון להישאר בינוני .אימפוטנט עלוב שכמותך. אבל אני יכול לתת לך את ההזדמנות להיהפך לאדם חשוב יותר, אני יכול לאפשר לך להיות למעלה. תמיד רצית את זה, נכון? לקבל הכול, לקבל ראשון, ולקבל הכי טוב.אפילו לא לקבל, לקחת. הכול, בלי רחמים או היסוסים. אתה רוצה את זה.אני יודע שאתה רוצה. רק בוא וקח את זה. הוא צודק, חשב אנדרה. תמיד רציתי את זה. לא! הוא צעק, וטלטל את ראשו בפראות. זה לא אנושי. זה מפחיד. לא!

 התנגדות תהייה חסרת תכלית, זימר עיני-דג. אתה יודע שאני חזק יותר-אני הנשמה האמיתית שלך,הייתי פה כל הזמן. איזו ברירה יש לך? אתה משתף פעולה, או שאתה נעלם. אתה בממלכה שלי עכשיו, ואני יכול לעשות לך הכול. הוא הקיש באצבעותיו-אצבעותיו של אנדרה, כמה מבלבל- והוא נמצא במקום אחר.

 חדר צר מאוד וגבוה, הקירות מכוסים באריג כבד ומאובק בצבע אדום עתיק. על הרצפה היה מונח שטיח מעור דוב חום ומרופט, שעדיין כלל את ראש הדוב, פוחלץ מרופט עם עיני זכוכית עמומות. עם גבה אל אחד הקירות נחה כורסה, מרופדת באותו הבד שממנו היו עשויים הקירות ומאובקת כמוהם, על המסעד שלה כיסויי תחרה מכוערים ומצהיבים שנראו כאילו הם יתפוררו למגע היד הקטן ביותר, ועל המושב משהו שנע בין כרית חסרת צורה לחיית מחמד מתה. בקיר מול הכורסה הוצב אח שיש מפואר וגדול שנראה כאילו לא ניקו אותו או השתמשו בו לפחות עשור, ומעליו דיוקן כהה במסגרת זהב ישנה של ילדה עכברית, לבושה בבגדים ויקטוריאניים. אנדרה ניסה להימנע מלהיפגש במבטה, למרות שלא ידע למה. עיני-דג הופיע מולו, במרחק שאפשר לאנדרה להבחין שהבל הפה שלו מריח כמו נחושת ישנה, וחייך. זאת הנשמה שלך,עוד חלק ממני. עוד חלק שאתה לא מכיר. הנוירונים החמודים והקטנים  שלך יכולים להתרוצץ לאן שהרוח תישא אותם, אבל פה למטה, אני עושה מה. שאני. רוצה. עם כל מילה עיני-דג לחש לאט יותר, קרוב יותר  לאוזן של אנדרה, ובסיום המשפט נשך אותה בעדינות. זה היה הדבר הקרוב ביותר, אם לא בדיוק, לאימה מוחלטת שאנדרה אי פעם חש. ועכשיו, שנשחק?

 להילחם עם  עיני-דג על השליטה בגופו היה כמו להכריז בעלות על הלחמנייה האחרונה עם שוקולד בקייטנה במתנ"ס, כשכל שאר החניכים הם כרישים לבנים  ואתה מדמם. או אולי, כמו לטפס על האוורסט בלי גפיים. או, להלביש דוב פרא רעב ופצוע בטוטו קטן וחמוד. לשדל תכולת מנזר שלמה לאורגיה המונית בתור פולחן ויקה.לסתת את כל האנציקלופדיה בריטניקה בשיש. לאנדרה היה הרבה מאוד זמן לחשוב על כאלה בצינוק עמוק בתוך נשמתו, שבו נכלא על ידי עיני-דג. אם תעשה לי צרות, אני אבוא. אני הנשמה שלך, אתה יודע. אתה לא יכול לחתור נגדי. אנחנו אותו אחד . החלק הכי נורא בכל המצב הזה, היא שזה היה נכון.

 הוא כבר ניסה לצרוח. הוא ניסה להתפלל, להתחנן, לשבור את הדלת באגרופיו. הוא אפילו ניסה לעקור את שערו בייאוש, אבל זה כאב. אז הוא ישב על הרצפה, שבדמיונו הייתה עשויה ממשטח גרניט רטוב, ובהה בתיקן שהילך, כמו שתיאר לעצמו, על הקיר ממול. מעניין אם לתיקן זקן קוראים ותיקן, הוא חשב וצחקק. הצחקוק התגבר לצווחת צחוק מטורפת, וגווע ליללת בכי מעוררת רחמים. אני לא שולט בגופי שלי! מה אני? הוא חשב. פיסת מידע מרחפת, זיכרון מודחק. זה הכול? כנראה שכן, ענה לעצמו לאט, כמו שוטר שמודיע לאשתו של המת על התאלמנותה הפתאומית. לעזאזל הכול. הוא עצם את עיניו וניסה לחשוב על שדה פתוח ומואר.

מעבר חד, ולפתע הוא החל לראות דרך עיניו שלו. אחרת מבדרך כלל, כאילו הוא הסתכל דרך חלון; הוא יכול להתבונן, אבל לא לגעת. הוא עדיין הרגיש את הגרניט הרטוב נגד גבו- הוא לא באמת היה שם.

הוא ראה מסדרון. הוא היה רגיל לראות אותו רק באור, כשבא לבקר את נטע.  אבל עיני-דג לא עצר להדליק את האור, רץ אל גרם המדרגות ודילג אותן  אל הקומה השלישית בזוגות. הוא הגיע לקומה, עצר ליד הדלת והיסס לכמה רגעים. הוא קרא את השלט- "כאן גרה בכיף נטע סיזו" באותיות ירוקות מעץ על רקע תכול, ושתי פטריות חמודות למטה -הוא תמיד חשב שזה מעט נדוש- והסתכל למטה, אל סכין לבן-קת ומבריק-להב, שאותו ליטף כאילו הוא היה חיה קטנה.

בפעימה אחת עבר אנדרה מצופה אדיש ובוהה אל מצב הוויה של ישות ברת-דעת. הוא הרגיש את ההכרה שלו זורמת חזרה למקום באיטיות, כמו זרם מים תת קרקעי שהציף אותו בבהירות חדה. באותו הרגע הוא ידע- לא סתם ידע, בצורה הרופסת והעמומה שהתרגל אליה זה מכבר, אלא ידע- שעיני-דג הוא לא חלק ממנו.

הוא צלצל בפעמון. כנראה שזו הייתה שעת לילה מאוחרת מאוד, שכן לנטע לקח הרבה זמן לענות לדלת, וכשפתחה אותה הייתה לבושה בחולצה ישנה של קבוצה כזו או אחרת בצופים ,בלי מכנסיים , ועם מבט מלא תוכחה. "אנדי!" זה היה כינוי החיבה שלה בשבילו. "מה קרה?" היא העיפה בו מבט נוסף ונראתה מעט חוששת. הוא השתהה שנייה בלי לענות לה, ואז הדף אותה אחורה באלימות ונכנס לחדר. "אנדי? מה לעזאזל?" הוא שלף את הסכין ונפנף אותו לעומתה. היא התנשפה באימה וניסתה למלמל משהו. "את עומדת לעשות מה שאני אומר לך. עד שאני אומר." אמר בחדות מאיימת. "אתה... מפחיד אותי."

"טוב מאוד. שבי על הספה." היא היססה. "עכשיו!"  נטע ניגבה דמעות מעיניה,מה שבפועל רק מרח אותן על כל הפנים שלה, והתיישבה.

את מה שקרה אחר כך אנדרה לא רצה לראות. אבל הוא ראה בכל זאת. כל שנייה ממסכת הכאב הזו. הוא היה אשם במה שקרה לה, הוא ידע את זה, למרות שאלה היו מעשיו של עיני-דג - חלק ממנו, למרות הכול. הוא הרגיש כל כך אשם, כל כך מרושע, כל כך טמא; הוא חפן את ראשו המטפורי בידיו, הוא רצה למות. הוא רצה להימחק,כדי שלא יישאר ממנו זכר.לא, אם כבר, אז שעיני-דג ימות. לאט ובכאב. לעזאזל, הוא רצה לעשות את זה בעצמו.  חלק מהנשמה שלו או לא, הוא היה יותר משמח להיפטר מהבן-זונה הזה. הוא הרגיש כאילו הוא עומד להישרף. עיני-דג לעומת זאת, עזב  את נטע מזועזעת ובוכייה ליד המיטה ועזב את הדירה, שורק בשביעות רצון. רק כשהוא ניגש למראה הגדולה במבואה כדי לסדר את חולצתו, אנדרה שם לב לזה. העיניים שנשקפו אליו במראה לא היו לחות ומזוגגות כמו אלו של עיני-דג. אלה היו עיניו שלו. חמימות, מוכרות וחומות כמו קרמל. הוא חייך אליהן. הן חייכו אליו חזרה. אומרים שהמראה משקפת את הנפש, אולי, הוא חשב.הוא נהפך להיות

הנשמה של עיני-דג, ואולי זה לא משנה-  אולי עיני-דג והוא עצמו הם אותה ישות. אולי עיני-דג טוב ממנו.חזק ממנו, אמיץ ממנו. למען האמת, לא היה לו אכפת. אם הגרסה המשופרת שלו עצמו מסוגלת לעשות כאלה דברים לנטע, להרוס אותה ככה, להיות כל כך מרושע ואדיש, הוא היה מעדיף להיות החרק העלוב ביותר, יצור ביבי-השופכין הכי בזוי,מאשר להיות כמו עיני-דג.

המפלצת.

עיניו פתאום נפקחו, והוא עזב את התצפית מעיניו של הדג וחזר אל כלא הגרניט האפור שלו. "אני יודע שאתה שם!" צעק אנדרה אל חלל האוויר. "בוא להלחם בי,בבקשה!" עיני-דג הופיע לפניו. למה לי? שאל בקולו הדבשי והמסוכן. "כי אני שונא אותך. אתה הולך למות, ואני עומד לקבל את הגוף שלי חזרה." עיני-דג אמד אותו במבטו כמה שניות ואז צחקק. אתה משעשע. עוד לא למדת? אני יותר טוב ממך. אתה פועל נגד עצמך. אם אני אשאר בעמדה, כל מה שאתה צריך לעשות זה להישען אחורה ולתת לי להפוך אותך לאגדה.אנושיות, זו הבעיה? אנושיות לא תועיל לך בכלום. זה הימור מפסיד!  לא משנה איפה תניח את האסימונים, תוריד את הסיכויים שלך. תשווה את זה לרולטה רוסית, שבה כל בתי הקליע טעונים. הסיבה היחידה שהאנושות המציאה את הקשקוש הזה, היא בשביל למלא את החור הזה בבטן שלהם- הם לא אוהבים להרגיש לבד. רעים. טועים. הא! כולנו בודדים, כולנו מרושעים, וכולנו טועים. תמיד. אז למה לא ללכת על כל הקופה, לזרוק את הכול לעזאזל ולעשות כמה דברים נחמדים, לפני שאתה הולך בדרך כל בשר?

"אולי אתה צודק. לעזאזל, בטוח שאתה צודק. כולנו טועים ותועים. העולם מסב לנו סבל בלתי נתפס. אבל זה עדיין לא מספיק לזרוק את הכול!  יש עוד צדדים לעולם. הוא מלא ביופי מהמם. ובאנשים אחרים, מיליארדי עולמות מלאים. אולי אנחנו חיים בחושך, אבל ללא מוסר, ללא אכפתיות ואנושיות, בלי הרצון ליצור עולם טוב יותר, אנחנו סתם אבק. מאפר לעפר. אנחנו מסוגלים להתעלות מעל זה, אפילו קצת, ואם אלוהים הוא הסיבה שלנו להמשיך, או קדמה, או סתם הפחד מלהיות לבד, אנחנו יכולים להיהפך ליותר מסתם חתיכות בשר. ואני באמת מאמין בזה. לעזאזל הריק! הלאה משמעות! אנחנו כאן, וזה מה שבאמת משנה. "

אז, אתה מתמודד למועצת תלמידים שנה הבאה? עם כאלה נאומים,הניצחון שלך בטוח. חוץ מזה שכל מה שאמרת חסר משמעות. בעצם, תרוץ לראשות הממשלה!  

למרות העוקצניות, עיני-דג נראה מעורער. "לך מפה." אמר אנדרה. לא.  "אתה לא חלק ממני יותר, לך! אתה מפלצת." אתה המפלצת- אנדי . אמר עיני-דג וחייך. אנדרה הרגיש את הדמעות עולות בעיניו. "אתה נורא. אני מתעב אותך בכל נשמתי. אם הייתי יכול לענות אותך בגיהינום בעצמי, לנצח, הייתי עושה את זה. בהתנדבות. אתה מגעיל ומפחיד אותי.  העולם יהיה כל כך הרבה יותר טוב בלעדיך, שאני לא יכול להתאפק לחנוק אותך כאן ועכשיו. "

הוא הרגיש את השנאה היוקדת שלו מעצבת אותו מחדש משנה אותו , אפילו תוך כדי דיבור. הופכת אותו למישהו אחר.הוא התנתק מעצמו, מהתופת שבתוכו, מההרס העצמי שקרע אותו לחתיכות, ועבר לשאר העולם. אבל כבר לא היה לו אכפת. עיני-דג עמד מולו ונראה מהורהר. פתאום הוא חייך. החיוך נהפך לצחקוק, שהתגלגל לצווחת צחוק צורמת. אתה לא צריך אותי יותר, אמר. כל מה שהיית זקוק לו הוא רק דחיפה בכיוון הנכון. אמר, והתפוגג באוויר, כמו חלום רע. משאיר אחריו רק זיכרון. אנדרה קיבל את השליטה בגוף שלו חזרה, כופה את עצמו על בא-הכוח החומרי שלו כמו שהיה רגיל מאז ומעולם. הוא מעולם לא הרגיש כל כך חי, הוא מעולם לא ראה את העולם בכזו חדות משכרת.  

 

נכתב על ידי LittleWhiteLie , 1/10/2010 15:21  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLittleWhiteLie אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על LittleWhiteLie ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ