לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


"פנימי גובלן" הוא מונח שלקוח ממערכון של הגשש החיוור המדבר על סוג של תפירה עילית.ככה הייתי רוצה שיחשבו על הכתיבה שלי,סוג של כתיבה עילית .
כינוי:  טליק

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2019

סוף עונת התפוזים,אני וניצה חרוזים


ב1978 בגיל 26 עזבתי את בית הוריי,יחד עם זה חשוב להבהיר 2 דברים,ראשית כשחזרתי הבייתה לירושלים אחרי השרות הצבאי והשהות בת השנה אחריה בקיבוץ מרום גולן,קיבלתי את יחידת הדיור של המשפחה עם כניסה נפרדת אבל ללא מטבח שלימים אחרי שעברה כמה אחים שודרגה ונוספו  האלמנטים שאיפשרו השכרה למגורים במקום.


אבל אני חייתי ביחידת הדיור הזאת בפרטיות מוחלטת,נדיר שאבא שלי או מי מהאחים שלי ירד "להטריד" ואני כשהייתי רעב,הייתי עולה לאכול.לא עבדתי בצורה מסודרת בגיל הזה,כלומר היו לי כל מיני פנטזיות בראש של מה אני רוצה לעשות,אבל לא ממש מימשתי את המחשבות האלה.


ניסיתי להתקבל ללימודים בבית צבי בר"ג למחלקה לצילום,שלחתי טפסים,באתי לראיון עם תיק עבודות שצילמתי בכמה קורסים שלקחתי אצל צלמים כאלה ואחרים והייתי נאיבי לחשוב שיקבלו אותי והמזל הגדול שלא קיבלו.


מה חשבתי לעצמי ומה עבר לי בראש שניסיתי להתקבל לבית הספר הזה לא ברור לי עד היום,לא חושב שהייתי שורד את הסמסטר הראשון,מה סמסטר,את החודש הראשון.


בדיעבד היום אני יודע שהחרדה שהייתה לי מכישלון גרמה לי להדיר את עצמי באופן מוחלט מלהתקרב אפילו ללימודים גבוהים,לא ידעתי אז  שאני סובל מהפרעת קשב וריכוז אבל הספיקה לי לגמרי ולהרבה שנים חוויית הכשלונות המהדהדים בבית הספר היסודי ואחכ בתיכון,לא רציתי להבחן שוב בשום צורה פן התזה של מי שאמר עלי ביסודי ובתיכון שאני טיפש וכשלון תחזור ותעטוף אותי וזו חוויה שרציתי להמנע ממנה.


אז לא למדתי באוניברסיטה אלא כאמור לקחתי קורסים בעיקר בצילום סטילס,עבדתי שנה בטלויזיה הישראלית אבל לא מצאתי את עצמי.


ב78 אבא שלי החליט לקנות לי דירה  כדי לרפד את יציאתי מהבית.


הוא כנראה הרגיש שמאוד נוח ונעים לי בדירה למטה אבל אם הוא  לא יעזור בלשגר  אותי החוצה,אל העולם הגדול ,מן הסתם  אמשיך לשכב שם בחדר הקטן עם קיר אחד שצבעתי באדום,העתקתי אליו שירים ממשורר התקופה יונתן גפן ושמעתי מוזיקה במערכת הקטנה שהייתה לי בחדר שהעשן המתקתק של החומר שהשגתי בעיר העתיקה(של ירושלים) מעיף אותי למקומות אחרים(עזבו שמידי פעם היו עובדים עלינו ומוכרים לנו מה שנקרא:"חרה מן ג'מל" או בעברית חרה של גמל מגולגל ככדור ונראה בדיוק כמו החומר האמיתי ואז כמובן לא היה קורה כלום.)וממשיך לא לעשות עם עצמי כלום.


הדירה שאבא שלי קנה לי הייתה במרחק 10 דקות הליכה מהבית של המשפחה,בגבעת בית הכרם,צויידתי בכל הפריטים הנחוצים מן הסתם והשכרתי חדר אחד מתוך 2 החדרים והסלון שהיו בדירה לחבר כדי שלא אחייה לבד וששכר הדירה שאקבל מהחבר,יעזור לי לחיות 


מהר מאוד הפכה הדירה למרכז הומה של חברים שבאו והלכו,הביאו נשים צעירות וככה היה  כמעט 3 שנים.


אגב כל הפוסט הזה הגיע מחלום,חלמתי פעמיים השבוע שאני מתעורר ורואה בבית שלי אנשים שהסתובבו בדירה שלי בגבעת בית הכרם,אז זה היה כאמור קטע חביב שנכון לתקופה, אבל גם אז בסופה של אותה תקופה הייתי רווי עד מעל הראש בחווייה ולקראת סופה גרמתי לה להפסק כי הרגשתי שכמעט ואין לי פרטיות.,אז החלום הזה קצת טלטל אותי ולא הבנתי מאיפה הגיע כל כך הרבה שנים אחרי.


ב1980 קצת התאפסתי על עצמי והסכמתי ללכת ללמוד בבית ספר למלונאות בשלוחה הירושלמית שלו שהייתה לא רחוק מהבית שלי.


אילו הייתי אז אדם פרקטי הייתי לוקח קורס טבחות,קורס מאוד רציני אבל האוכלוסיה שלו התאפיינה בסוג אנשים שאז חשבתי שאין לי רצון ללמוד   איתם.טוב זו הייתה חשיבה עקומה שהיום אני מצטער עליה.בחרתי ללמוד פקידות קבלה שבזמנו נחשב למשהו יותר מכובד מעבודה במטבח.


סיימתי את הלימודים בהצלחה וחוויתי לראשונה מזה הרבה שנים חוויית הצלחה בלימודים ובעיקר במבחנים,אבל בסיום הסטאז' אותו עשינו בבתי מלון בירושלים החלטתי שאני לא רוצה לעבוד בתחום הזה.


אבא שלי כעס כמובן ודי התייאש שאני לא מוצא כיוון בחיים .


אבל אז קרה דבר גרוע יותר מבחינת המדינה שדי הציל אותי,פרצה מלחמת לבנון הראשונה,גוייסתי וכשחזרתי הבייתה חודשיים אחכ  עטור תהילת לבנון עם צילומים שהצטלמתי במזרח בירות ובעליי,הגיע אלי הצעה מחברת הפקה בתל אביב שעבדתי בסרט שלהם כעוזר במאי שלישי או משהו לפני המלחמה והם התרשמו מחריצותי והציעו לי לבוא לעבוד במשרד של חברת ההפקה בתל אביב ולהשתלב בעולם הקולנוע התל אביבי.


טוב.זו הייתה הזדמנות לפתוח פרק חדש בחיי ואני שמח שהבנתי את זה בזמן.


בסתיו של 1982 עזבתי את ירושלים ועברתי לתל אביב.


אני סיימתי,תיהיו טובים

נכתב על ידי טליק , 22/2/2019 05:24  
32 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טליק ב-1/3/2019 05:48
 



לא מגלה את אמריקה..טוב נו..קצת


לא אגלה לאף אחד את אמריקה אם אומר שה"שבעה",היא בעיקר חוויה תרבותית.


לכל עדה ותת עדה יש את מנהגיה כמובן,אבל בגדול זו התכנסות שבה יושבת כל המשפחה במשך 7 ימים ביחד,לאו דווקא מדקדקים מבחינת הילכות השבעה וזה לא באמת הדבר הכי חשוב,אבל המסגרת דומה ובפוסט הזה אתאר את מה שאני חוויתי כמבקר קבוע במשך כל יום מימי השבעה.


ראשית רוצה לומר תודה לכל המנחמים,זה נותן כח.


את ההלווייה קיימנו ביום ראשון בהתחלת השבוע,היה לא קל,המזל היחיד שלא ירד גשם בזמן הלווייה,זוגתי הייתה די מפורקת,כאילו באו לסיומם שנתיים לא קלות בכלל והיא הרשתה לעצמה לפרוק,הפתיעה אותי כמות המלווים שבאו להלווייה,יום ראשון בבוקר,שעה מאוד לא נוחה,אנשים צריכים לצאת מהעבודה או לוותר בכלל ללכת באותו יום והרבה אנשים הגיעו.ברור שהמחווה הייתה פחות למנוח והרבה יותר לילדיו,מהעבודה של זוגתי הגיעה כל המחלקה שהיא עובדת כולל אנשים מסניפים אחרים בארץ שהם בקשרי עבודה איתה,מצד אחד זה לא מובן מאליו,מצד שני אנשים כמו זוגתי שמתייחסים לאנשים אחרים בגובה העיניים,מוכנים להיות בשביל כל אחד ואחת לומר מילה טובה תמיד,בקיצור להיות אדם של נתינה,מקבל בחזרה בגדול וזה מה שהיה.


היה רגע אחד בלווייה שהיה קשה יותר מאחרים,


אחת הנכדות כתבה הספד אותו עמדה להקריא בלוויה,למזלנו היא רצתה חוות דעת מוקדמת ושלחה את ההספד לזוגתי ולכמה אחיות שלה שיביעו דעה וכולן אהבו את הכתוב.


הבעיה שפקקי הבוקר הלא נגמרים ביום ראשון גרמו לה לאחר ללוויה וכך יצא שמי שקראה את ההספד הייתה זוגתי.


בקול חלש כשהיא מאוד מתאפקת לא לבכות היא הצליחה לסיים את ההספד.


שהוא בעצם מחוויותיה של הנכדה עם המנוח,אבל לא הייתה ברירה,כי לא הוכן הספד אחר אבל צלחנו אותו.


תשמעו,שבעה זה לא רק התכנסות לשם חשבון נפש כזה או אחר, או הפסקה מכל פעילות למשך שבעה ימים,בשבעה צריך גם לאכול ולשתות ,לנשנש בין הארוחות כדי להעביר את הזמן וגם להכין פריטים שעליהם מברכים בין התפילות.( על התפילות אכתוב תיכף בנפרד וזו חווייה יש מה לכתוב עליה)


אז יש הוצאה על הקטע הזה וזה לא הוצאה קטנה,יש עדות ותתי עדות שמקבלים תמיכה קהילתית ביושבם שבעה,מביאים לאבלים את כל צרכיהם מבחינת אוכל ושתייה ,עכשיו שאני כותב את זה,אני חושב שיכול להיות שאם היינו מדווחים למועצה של היישוב בו אנחנו גרים שאנחנו באבל, הייתה עולה סוגיית העזרה הקהילתית,אין לי מושג,אבל לא דיווחנו.

מראש החלטנו לממן את המזון ל7 הימים מאותו כסף שהוצאנו לפני ההלוויה מהחשבון המשותף,גיסות וגיסים וחברות בישלו מהפרודוקטים שניקנו אוכל על כל גווניו,כל אחד ואחת עשתה קצת וביחד זה הספיק לכל השבוע לאבלים.


אתמול הייתה סעודת המצווה שאותה הזמנו ממקום של אוכל מוכן באור יהודה(אקומקו,מי שמכיר) והאוכל יספיק גם לסעודת השבת אותה יאכלו כל המשפחות ביחד הערב.


כל משפחה מגיעה מבית גידול אחר שהוא סך הכל של חוויות ילדות וחוויות שצברו בדרך עד הלום.


במשפחה של אישתי נהוג בזמן אבל להתפלל לעילוי נשמתו של המת(לפני 20 שנה הם נהגו כך באבל על האמא) והיה די ברור שינהגו כך באבל על האבא עכשיו.


לצורך תפילה נדרש מניין ומכיון שאנחנו לשמחתנו משפחה גדולה לא הייתה בעיה במציאת 10 גברים מעל גיל 13.


את תפילת השחרית התפללו 2 האחים מתוך השישה(הם 4 בנות ו2 בנים)


בבית כנסת שקרוב לבית ואת תפילות המנחה והערבית קיימנו באוהל האבלים בחציו הפנימי כשהנשים יושבות בצד השני של האוהל.תפילת המנחה מתחילה בשעה 17:00 ונמשכת כ30 דקות אחכ יש חצי שעה הפסקה ואז מתפללים ערבית במשך כחצי שעה נוספת


היה לי ברור שאשתתף בכל התפילות ,תפסתי את זה כחלק מהתמיכה שלי בשבוע הזה במשפחה ובזוגתי,גם אם אני לא מכיר את התפילות מעבר לאמירת הקדיש וביקשתי משני בניי שיהיו בתפילות,הבן החייל במגבלותיו ככזה,לא היה איתנו רב השבוע,אבל כשהגיע לחופש כמובן שבא לתפילות והבן האמצעי השתדל מבחינת הזמנים של העבודה שלו להופיע כמה שיותר וזה היה חשוב לי ולאמא שלו.


הבת הבכורה הפתיעה לטובה כשבילתה באהל האבלים ימים ארוכים וגם בעזרה בבית,זה היה מפגן תמיכה שהיה חשוב לנו.


באחד הימים קצת לפני התפילה גילינו שחסר לנו אדם למניין.התלבטנו מה לעשות,יכולנו ללכת להתפלל בבית הכנסת הקרוב,אבל לא התחשק לאף אחד לעזוב את האהל,


פתאום נכנס לאהל בחור חרדי צעיר,שאל אם מחפשים להשלים מניין וכשאמרנו לו שכן,התחיל באופן טבעי לגמרי לנהל את התפילה.


כשאני כותב את זה עולה לי חיוך כי זו בהחלט הייתה חוויה אחרת.


אני לא אנטי דתי ,אני לא מכיר לעומקם את מנהגי האבל של החרדים אבל ברגע הזה לא ממש הפריע למישהו שהוא"משתלט" על האוהל.


כשהסתיימה תפילת המנחה,כל אחד מאיתנו חשב שיוכל לעשות מה שעשינו ביומיים הראשונים,לעשות קפה,לנשנש משהו וכו' אבל הבחור לא נראה כאילו הוא מתכוון לעשות איזושהי הפסקה והוא ביקש מאיתנו להתכנס בחזרה והחל לדרוש דרשה.


אני רוצה לומר שוב שמנהגי הדת רחוקים ממני,לומר את האמת לא הכרתי את המנהג שמי שמנהל את התפילה דורש דרשה בנושא מסויים,אני זוכר כמובן שאצל אנשים דתיים(וגיסי כזה) בזמן העליה לתורה מישהו נושא דרשה אבל לא ידעתי שנושאים דרשה בין התפילות גם בבתי אבלים.


זרמנו עם העניין.


האמת הבחור היה כריזמתי,הבין מן הסתם שעומדים לפניו אנשים שחלקם חילונים כגמורים כמוני והרביץ תורה.


תשמעו,זה היה מעניין אבל הייתה לבחור מטרה מאוד ברורה בסיטואציה הזאת,בעצם בכל סיטואציה בה נפגשים חילונים וחרדים,לחרדים יש מטרה גם אם הם לא מצהירים עליה בבואם.


אפשר לסכם את כל הנאמר בכמה מילים,אם תתפללו להשם כל יום,אם תשמרו על המצוות ותשמרו שבת חייכם ישתנו.בדוק.


עכשיו עם כל זה שהאמירות נחמדות ודברי התורה נאמרים וגורמים לך לחשוב על הנאמר,הנסיון לייתר את אמונתנו החילונית הוא כל כך שקוף,לעיתים מתנשא ואני לא מדבר כבר על הגזענות ועל הדרת הנשים שנשמע לאורך כל הדרשה ,כלומר כאתנחתא בין התפילות זה חביב ונחמד,זו חווייה אחרת שצריך לקחת בערבון מאוד מוגבל אבל במסגרת השבעה זה בסדר לתת לה מקום.


מודה שמכיון שראינו את החסרונות היה לנו רצון לשמוע עוד ולמחרת צלצלנו לבחור ואמרנו שנשמח לראותו שוב בתפילה והוא הגיע עם חבר,חרדי גם הוא,אגב שני הבחורים הם חרדים מזרחיים.


הפעם העבודה התחלקה בין שניהם,החרדי הותיק ניהל את התפילה וזה החדש דרש את הדרשה.


ביום הראשון עסקה הדרשה בהבנה של מהו פירוש הפתגם "ואהבת לרעך כמוך" ובנקיון ובהוצאת הפרופוגנדה למען שמירת שבת ושאר המצוות היה מאוד מעניין.


החרדי השני נשא דרשה שעיקרה הייתה להראות כמה האל הוא גדול וכל יכול וכמה כדאי לנו לחזור בתשובה.


הדרשה הייתה אגרסיבית לטעמי ובלטה בה בעיקר המקום שמקבלת האשה ,לכאורה מגדילים את תרומתה וחשיבותה בתפיסה החרדית אבל בפועל היא תומכת לחימה,כמו שמכנים בתותחנים את הלוחמים הפשוטים 'גיזרים'


הם מרימים את הפצצות מהאדמה עליה הם מונחות לתותח,מטעינים את הפגז,רצים ריצת כבל ועושים עבודות שחורות לכאורה,אבל בלעדיהם זה בלתי אפשרי.


כל אשה בעיניהם,היא גיזרית,תומכת לחימה ומחכה בבית עם אוכל (מוכן כמובן)לבעל שיחזור מתלמוד התורה כי היא לדבריהם מעדיפה אותו תלמיד חכם.


אז סליחה ,אם זה ככה אני מעדיף להיות אדם חילוני שמשתדל לעשות טוב בעולם ואני שותף שווה זכויות וחובות לזוגתי.


אני סיימתי,תיהיו טובים


 


 


 


 


 


 

נכתב על ידי טליק , 15/2/2019 06:24  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טליק ב-17/2/2019 09:42
 



על תעריפים,מנהגים ותופעות מרגיזות ועל דברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל


אז ככה,אנחנו  ביום השני של השבעה וכבר,יש לי תובנות מענינות על כל המסביב.

שנתחיל?

כשמצבו של ר.(לקצר את עניין אבא של זוגתי )הלך והחמיר והיה ברור שמהמחלקה הסיעודית בבית החולים הגיריאטרי כבר לא יצא,התחלנו לברר סוגיות כאלה ואחרות שקשורות במוות לא עלינו,כדי שגם נבין מי נגד מי וגם נקצר תהליכים בבוא היום.

בשיחה שעלתה לפני כמה שנים על הלכות קבורה, האבא אמר שלא ממש מעניין אותו איפה ואיך יקבר,מבחינתו משהו הכי פשוט,כדי שלא יתבזבז כסף שיכול להואיל.

אבל זוגתי ואחיה לא באמת קיבלו את התזה הזאת

והתחילו בבסיס:לחפש חלקת קבר.

זאת לדעת,ביטוח לאומי מזכה כל אדם בקבורה ללא תמורה אבל בגלל מצוקת מקום,הוא לא יכול להבטיח את צורת הקבורה ואנשים שידם אינה משגת לשלם לחברת קדישא כדי לקנות חלקת קבר,יכולים להקבר בקבר קומות או מגירות או כל ואריאציה משונה אחרת ,כי על האדמה בשיטה הישנה והמוכרת יש מצוקה קשה של מקומות.

לא אעמיס עליכם מחירי קבורה של היום,רק אומר שבמקומות רחוקים הסכימו לומר לנו כמה תעלה חלקת קבר(בגן יבנה וברמלה,20 אלף שקל) בירקון לא הסכימו לדבר איתנו לפני יום ה-ש.

אמרו,תבואו כשתיהיה סיבה.

גם לא הסכימו לומר מחירים ולכן  כאילו לא עשינו כלום 

בררנו דברים אחרים שיקדמו אותנו,למשל כמה עולה אהל אבלים ,מה מגיע עם האוהל(תנורי חשמל לחימום האהל,מקרר,מיחם וכסאות ושולחנות)

ואז הגיע היום,סתם יום רגיל,למשל, אנחנו סיימנו קניות בהיפר,אני הלכתי עם עגלת הקניות לכיוון האוטו ופתאום אני שם לב שזוגתי לא איתי,אני מסתכל אחורה ורואה שהיא עומדת כ20 מטר ממני ובוכה.

לא הבנתי על מה יש לה לבכות פתאום

ואז היא סיפרה שאחיה התקשר,ובישר לה שאבא נפטר.

הדבר הראשון שהיא אמרה שהיא לא ראתה אותו שבועיים וחצי כי הייתה חולה והמערכת החיסונית שלו הייתה כל כך חלשה שהיא נשמרה מלהדביק אותו.

חזרנו הבייתה,התחילו טלפונים והתארגן חמ"ל

היה צריך להודיע לאחותה שגרה בסלובניה ולברר מתי תוכל הכי מוקדם לעלות על טיסה ואז להזמין כרטיסי טיסה( אם מזמינים מכאן באינטרנט זה יוצא זול יותר)

ולפי זמן ההגעה שלה לקבוע את יום ההלווייה.

היה צריך לעשות סיור מהיר בבתי עלמין כדי לקבוע היכן יקבר וגם שלא יעלה יקר באופן מוגזם והיה צריך לעשות עוד פעולה חשובה וזה להעביר כסף מהחשבון המשותף של האבא עם זוגתי לחשבון של אחיה כדי להבטיח שיהיה כסף לקניית חלקת קבר( ברגע שהבנק מקבל הודעת פטירה ממשרד הפנים שאליו מדווח בית החולים,הוא עוצר לזמן מוגבל העברת כסף גם אם החשבון משותף לאדם שנפטר ולבן משפחתו החי )

אבל יש נקודת זמן קצרה שאפשר להעביר כסף וניצלנו אותה ולא אכנס לפרטים... אבל הכסף עבר ואיתו יכולנו לשלם על חלקת הקבר( וכדאי לשלם בצק מזומן,אי אפשר אגב לשלם את הסכום במזומן ממש, בגלל החוק החדש שמגביל תשלום במזומן של 11 אלף שקל בפעם אחת.

אחרי סיור מהיר בבתי העלמין של יהוד סגולה וירקון,הם החליטו ללכת על ירקון כשחלקת הקבר נמצאת בקומה הראשונה של מבנה שמעליו יש גג(קונספט חדש כאמור)

לא אנקוב בסכום ששילמנו רק אומר שבסגולה רצו יותר וביהוד לא היה מקום.

הכסף שולם,נקבע תאריך טיסה של האחות ואז חברת קדישא הציעה לוחות זמנים ללוויה שהם לא גמישים(כלומר מוצ"ש החל מ20:00 וצפונה עד 12 בלילה או יום ראשון בבוקר)

יום ראשון נבחר  ובנתיים הביאו את האוהל והעמידו אותו(אגב לא ישנים באהל,ישנים בבית הצמוד,כולם על מזרנים בסלון,מי שמתעקש ומחליט לנסוע הבייתה לישון בביתו ,זה גם בסדר.

הפוסט התארך בלי שהתכוונתי אז על הלווייה עצמה ועל השבעה אכתוב בפוסט הבא ויש לי מה לכתוב.

אני סיימתי,תיהיו טובים

נכתב על ידי טליק , 11/2/2019 18:59  
40 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טליק ב-15/2/2019 08:02
 



לדף הבא
דפים:  

448,370
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , ספורט , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטליק אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טליק ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ