לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 


"פנימי גובלן" הוא מונח שלקוח ממערכון של הגשש החיוור המדבר על סוג של תפירה עילית.ככה הייתי רוצה שיחשבו על הכתיבה שלי,סוג של כתיבה עילית .
כינוי:  טליק

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2018    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2018

מונולוג אופירה אסייג-לפנתיאון


אני לא מחובבי התוכנית אופירה וברקוביץ,דעות השניים האלה רחוקים ממני כרחוק מזרח ממערב


בעקבות הדיאלוג המתוקשר בין ילד הקקה (יאיר נתניהו ) ההתערבות הבוטה של סרת התרבות מירי רגב לאופירה ,הסתקרנתי לראות איך תגיב זאת בתוכנית של אתמול.


למי שלא ראה,או לא שמע


קבלו את מונולוג הפתיחה בן 3 הדקות שאחריו לא צריך לומר שום דבר


נכתב על ידי טליק , 27/10/2018 07:56  
46 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של קוץ בתחת ב-1/11/2018 13:49
 



אתנחתא של אושר


אין לי דמויות שאני מעריץ,כלומר כשהייתי ילד אני מניח שהערצתי כוכבי קולנוע או ספורטאים מצויינים ששברו שיאים,אבל זה לא היה באמת,כי לא פגשתי אותם וההערצה לכאורה לא עמדה במבחן של שום דבר.

אני זוכר כאבא צעיר לקחתי את בתי שהעריצה כוכבים מטלנובלה דרום אמריקאית שהגיעו לארץ והתמקמו במלון בתל אביב,לחכות להם שיצאו םמרפסת או מחוץ למלון כדי שתוכל להצטלם איתם,חשבתי אז שזה מטומטם לגמרי,אבל זרמתי ולקחתי אותה לדבר הזה.

לשמחתי זה עבר לה די מהר העניין הזה.

אצל הבנים שלי לא היו קטעים כאלה לשמחתי .

לא צריך לומר שהתרבות הזאת כילד וכנער הייתה זרה לנו.

והמכסימום שעשינו היה להעריץ זמרים ושחקנים מרחוק,בלי להטריד.אני זוכר שכירושלמי שהייתי מגיע לתל אביב הייתי מסתובב בדיזנגוף בין פרישמן לגורדון רק כדי לראות "מפורסם" כזה או אחר אבל מי חשב לגשת אליהם

יותר מאוחר  כשמישהו מאיתנו רצה לראות את אריק איינשטיין הוא פשוט היה הולך למסעדת כתר המזרח באבן גבירול,אבל מי חשב בכלל להטריד אותו,הספיקה הקרבה אליו

אותו דבר עם ספורטאים,המכסימום היה במידה והספורטאי היה נגיש לבקש ממנו חתימה על פיסת נייר ולי היה אוסף נאה ביותר של חתימות של ספורטאים,בעיקר שחקני כדורגל והקטע המוזר שאף אחד לא היה מהקבוצה אותה אהדתי.

נעבור קדימה במכונת הזמן 50 שנה,לימינו אלה.

ביום שישי האחרון לפני תחילת המשחק של הפועל קטמון ירושלים, נעשה טקס  לכבודו של גדול שחקני הפועל ירושלים בכדורגל,אלי בן רימוז' שמו.

בן רימוז' שיחק בקבוצת הכדורגל של הפועל ירושלים מ1964 עד 1979

והיה כאמור גדול שחקניה.

בטקסים קודמים שנעשו,השחקן היה יורד אל הדשא,מקבל  תעודה וזר פרחים הקהל היה מריע והשחקן היה מתאייד אל חייו.

אבל כאן לפני המשחק פתרום ראיתי התגודדות ולהפתעתי ראיתי שחקנים אחרים של הפועל ירושלים המיתולוגית,כמובן שכאוהד ותיק ניגשתי,ףהצגתי את עצמי לחצנו ידיים,העלינו זכרונות ועשינו סלפי בלתי נמנע והיה באמת מרגש.

ואז היה הטקס לאלי בן רימוז והמשחק התחיל מייד אחריו.

במחצית קמתי ממקומי לחלץ עצמות והלכתי לאזור המזנון,הייתי בין הראשונים שיצאו ושם פתאום קלטתי את אלי בן רימוז',הייתה התרגשות מאוד,גדולה לראותו מקרוב,ניגשתי אמרתי שאני אוהד ותיק,שראיתי אותו בשנות ה60 ושגיסו בכלל חבר שלי וביקשתי להצטלם איתו.

מרב לחץ חששתי שלא אצליח לצלם סלפי וביקשתי ממישהו שעמד בסמוך לצלם במצלמה של הסמרטפון,

משום מה,כשמצלמים במצלמה,היא סופרת מ10 עד 0 ואז עושה קליק,הצלם הבין את זה מייד ואני קיוויתי שאלי יעמוד בסבלנות את 10 השניות האלה,

הוא עמד כשהוא ממלמל,"צלם מהר,לפני שיבואו עוד אנשים שירצו סלפי ולא נגמור עם זה היום"..

אמר,והמצלמה צילמה ואני הודיתי בהתרגשות והוא מייד הוצף באוהדים שצבו עליו.

תשמעו,לא חשבתי שאתרגש ככה מלראות את אליל נעורי 50 שנה  בערך אחרי שפרש ממשחק פעיל

אבל הייתי מאוד נרגש

אחכ מהצד צילמתי במצלמה של הוואטס אפ עוד כמה תמונות מהירות והעליתי לכל הקבוצות הרלוונטיות שאני חבר בהן

הסתובבתי עם חיוך מאושר וטיפשי על פני עד למחרת בבוקר

וחשבתי שאבא שלי היה שמח להיות גם הוא ברגע הזה.

סתם שעה קלה של אושר באמצע החיים.

לצערי אני לא מצליח לעלות את התמונות מהפייסבוק לכאן משום מה

אני סיימתי,תיהיו טובים

נכתב על ידי טליק , 22/10/2018 17:42  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טליק ב-24/10/2018 18:39
 



סרטנים הם חופשיים


שבוע לא קל עבר על כוחותינו

אבל מכיון שמדובר על מישהו אחר,איני יכול לפרט הרבה

רק לומר שהצבנו גבול חד וברור אחרי שהבנו שאם לא נציב גבול כזה

נגיע למקומות שאנחנו לא רוצים להיות בהם.

לשמחתנו הייתה הבנה מהצד השני שבהנחה שאנחנו שותפים לדרך ,

אנחנו גם מושפעים מהחלטות כאלה ואחרות שנלקחות כלאחר יד לכאורה

ואם אנחנו שותפים לדרך צריך לקחת בחשבון את דעתנו וזו הייתה נחרצת.

אני שמח שהשקט חזר למקומו בסוגיה למרות שיכול להיות שבשבוע הבא כבר יהיו "סיפורים" אחרים להתמודד איתם

אבל לפחות יהיה לנו סוף שבוע שקט.

אז המאבק הזה הצטרף לדבר נוסף שהלך והתעצם לקראת היום בצהריים.

אתם יודעים איך זה,כשאנחנו צעירים מצב בריאותנו הוא לא אוטומטית במקום הראשון בדאגותינו

ברור שכולם רוצים להיות בריאים וחזקים ובכושר ולהמשיך להיות כאלה עד סוף הימים וזה טבעי,

אבל כשאתה צעיר ופחות מודע אתה עושה דברים שכיף לך לעשות אותם ואתה פחות חושב על נזקי הגוף שמתלווים לעניין.

כשאתה הולך ומתבגר כל אותם דברים שחשבת שלא יופיעו,מופיעים וגובים מחיר

אז אני למשל עישנתי מגיל 18 עד גיל 58 בערך

הרבה שנים

וב2005 צצה לה המחלה האוטואימונית ממנה אני סובל ומידי כמה שנים היא מרימה את ראשה המכוער ומפציעה בכל מיני צורות.

השנה היא הפציעה עם פצעים בתוך הפה שבהתחלה היה לא נעים ואחכ היה מאוד לא נעים ובסוף אושפזתי לשבוע בבית החולים.

כשאתה מאושפז בבית החולים ולא משנה באיזו מחלקה וממה אתה סובל הם מטפלים בכל תחלואיך

שזה מצויין מצד אחד כי זה חוסך ריצות לרופאים מקצועיים שהתור אליהם בדרך כלל שבועות רבים קדימה במקרה הטוב ובמקרה הרע,חודשים קדימה

השבוע התקשרו אלי ממרפאות לרופאי פה ולסת שנקבע לי תורים אליהם באמצע אוגוסט !

המחשבה שהייתי אמור לחכות לתור 3 חודשים עם מה שהיה לי בתוך הפה מטורפת

ברור שבלתי אפשרי להמתין לתור שנקבע לעודש 3 חודשים במצב שהייתי

אבל כנראה שיש אנשים שנאלצים להמתין.

אז במהלך האישפוז  לדעתי,אני לא בטוח ולא זוכר אם נתתי פירוט מדוייק של הבדיקות שעברתי

אז ראשית לקחו לי ביופסיה מהלחי הפנימית,מה שמאוד כאב הייתה זריקת ההרדמה,זה היה הדבר שהכי כאב לי בחיים !

בסיום התהליך רעדו לי הרגליים על כיסא הרופא עוד שעה ארוכה.

עכשיו כשאומרים לך שצריך לקחת דגימת עור מתוך הפה אתה  מתחיל קצת להיות חרד

כאילו למה? במה הם חושדים? מה הם חושבים שיגלו שם

אז בשביל להרגיע  הם אמרו לי שהבדיקה נועדה לגלות אם יש קשר בין הפצעים בפה לסקלרודרמה

כי אולי זו אחת מתופעות הלוואי של המחלה

הגיוני

אבל מצד שני שאומרים לך ביופסיה ההקשר האוטומטי מתחבר לסרטן וכמה שיגידו לך,זה לא  נעשה כדי לגלות סרטן,זה למשהו אחר,זה נשאר לך איפשהו  מאחרי הראש

יומיים אחרי שעשו את הביופסיה בלחי הפנימית

אמרו לי שצריך להוריד לי איזו "בלוטה" (שומה) ממרכז הראש ולקחת ביופסיה וגם מהגב

טוב כאן החרדות קצת גדלו,מה שהרגיע זה שהבטיחו נאמנה שזריקות ההרדמה כדי לעשות את הביופסיות האלה הן כואבות הרבה פחות מהזריקה שקיבלתי לתוך הפה וזו הייתה נחמה קטנה

בזמן האישפוז זומנתי לחדר הביופסיות ועשו לי את התהליך ,לומר לכם שזריקה לתוך הראש זה משהו נעים? לא,אבל זה גם לא נורא כואב ואותו דבר בגב.

עכשיו אתה מסתובב שבאמתחתך יש 3 ביופסיות שאתה צריך להמתין לתשובות בגינם.

וזה לא בדיקות שתן או דם שתשובות לבדיקות האלה אתה מתחיל לקבל  באותו היום למייל שלך

כאן זה תהליך אחולשקשוקה.

אז יש יתרון כשהתאריך רחוק

אני עשיתי את הבדיקות בשבוע האחרון של אוגוסט ואמרו לי שאקבל תשובות ב18 באוקטובר,היום

אם לדייק,התשובה לביופסיה בלחי הייתה אמורה להיות היום והתשובה ל2 הביופסיות האחרות שנעשו אחרי 3 ימים ,מתן התשובות נקבע לי ל30 לאוקטובר.

ולכאורה אתה לא יכול לקבל מהרופא של הביופסיה בפה את התשובות לביופסיה בראש ובגב כי נשלחתי אל 2 מחלקות שונות לביופסיות האלה 

ולכל מחלקה יש בירוקרטיה,התשובה לא נשלחת בדאר ולא ניתנת במודיעין של המחלקה

אתה צריך ללכת עם ההפנייה לקופת החולים שלך ולבקש טופס 17 לכל בדיקה בנפרד.

אז אני לא יודע אם הרופא שנתן לי היום את התשובות לביופסיה בתוך הפה מודע לתהליך אבל כשסיפרתי לו שעשיתי עוד 2 ביופסיות והתשובות להן צריכות להנתן לי בעוד שבועיים ואשמח אם הוא יוכל לעלעל במחשבו ולומר לי את התשובות אם ישנם,הוא הימהם משהו לא ברור,

אבל עלעל ובעוד מעלעל הוא אמר,אני אומר לך את התוצאות אבל בכל זאת תבוא לרופא ב30 לחודש אולי יהיה לו מה לומר שכדאי שתדע

מצד אחד הוא צודק,מצד שני בשקט בשקט אמרתי,פאק,עבדתי על המערכת,לא אלך ב30...אבל כנראה שאלך.

בקיצור שתאריך קבלת התשובות רחוק אתה מתנהל בעולם,קל רגליים וליבך מתרונן והכל סבבה אגוזים,

אבל הזמן,יחרבתו הזמן,לו יש נטיה לא להעצר כמו שאמרנו וחזרנו ואמרנו בצבא וככל שהתאריך התקרב הדמיון התחיל להשתולל

וסרטנים מסוגים שונים התחילו לקפוץ לי מול העיניים וחרדות להתעצם

ועם מי לחלק מחשבות כאלה?

עם זוגתי הטובה שמטפלת באבא שלה ודואגת לבן החייל שלה שלא יעשה שטויות?

להוסיף לדברים שאיתם היא מתמודדת גם את החרדות האלה? לא שיתפתי אף אחד בתחושות האלה שהשבוע הלכו והתעצמו כצונמי בחופי אינדונזיה.

יצא פוסט ארוך,לא תיכננתי שיהיה כזה אבל אנחנו לקראת הסוף אז תאזרו בסבלנות.

התור להיום נקבע ל11:40

מן המפורסמות הוא שבבית חולים תל השומר בשעות הבוקר אין טיפת חנייה,לכן יצאתי מהעבודה שנמצאת במרחק רבע שעה של נסיעה כבר ב10:40

ובסביבות 11 הגעתי לבית החולים וחיפשתי חנייה ולקח לי למצוא די הרבה זמן,

מחלקת פה ולסת נמצאת בצד הכי רחוק של הבניין הראשי

,אחרי שעברתי במודיעין של המחלקה ומסרתי את הטופס 17 המפורסם  נשלחתי להמתין ליד חדר הרופא

רגעים אחרונים לפני חריצת גזר דיני לשבט או לחסד,ככה אשכרה הרגשתי

מכירים את זה שיש רגע שבו אתם מבינים שאחריו החיים יכולים להשתנות? אז בדיוק כזה.

45 דקות ארוכות ישבתי בחדר ההמתנה,זמן ארוך מאוד ודי מפחיד.

בסוף נכנסתי והרופא הנחמד הסתכל במחשב שלו,בניגוד לאחרים הוא היה ורבלי גם שהקליד במחשב ואמר שהכל בסדר ואין לי שום דבר  שמצריך פעולות חריגות ושביקשתי אם יוכל לבדוק כאמור על 2 הביופסיות האחרות ולשמחתי הוא שיתף פעולה כי כנראה הבין באיזה מתח אני

וכשאמר שגם שם הכל בסדר,ירדה לי בבת אחת אבן ענקית מהלב

בדרך הבייתה עוד עברתי בתיבת הדאר שלנו שנמצאת במרכז חלוקה ביישוב ושם מצאתי מכתב מבית החולים לגבי צילום הct ריאות שעשיתי לפני שבוע וחצי וגם שם התוצאות היו טובות !

התקשרתי לזוגתי וסיפרתי לה בלי לספר על התחושות שהיו לי שכל הבדיקות יצאו תקינות ואני  מוכן להמשך מרוץ החיים.

 

לסיום אני רוצה להעתיק לכאן פוסט קצר שהעלתה היום לפייסבוק חברתנו ,אמובטלת' שעזבה את ישרא ועברה לכתוב בפייסבוק

היא חיה בברלין בשנים האחרונות והיא כותבת נהדר

אז הנה,קבלו:

 

"האמת שרציתי לכתוב משהו כשהכל יגמר, משהו בסגנון לכו להבדק וחודש המודעות אבל אני לא מאמינה בזה. פשוט יש אנשים אחראיים, מסודרים, שנבדקים, ויש שמדחיקים. כמוני. ואם אתם נשואים לנודניק, כמוני, אז יש לכם מזל ואתם הולכים להבדק. בעיקר בכדי שהוא יסתום קצת. אני גם לא מאמינה ב"כשהכל יגמר", גם כי אני לא מאמינה בסודות וגם כי אני כותבת. אני כותבת כשאני שמחה, או כשאני כועסת, אני כותבת כשהילדים מחרפנים אותי או כשאני יוצאת מניתוח והציצי שלי מרגיש כאילו מליון מחטים תקועות בתוכו. אני כותבת כל הזמן. אז אני כותבת גם עכשיו, בערך חמש דקות אחרי שהכל התחיל ומלא מלא דקות לפני שהכל יסתיים. תתמודדו. זו הולכת להיות תקופה נפלאה, תאנפרנדו עכשיו כי אחר כך בטח יהיה לכם לא נעים. ב 17.10.18, ביום הולדת 34 של אחי, נכנסתי לניתוח בכדי להסיר רקמה סרטנית מהשד. גם כי זה התאריך שהיה פנוי הכי מהר וגם כי זובי שכל הקבוצה המשפחתית בוואטסאפ תהיה עסוקה רק בו. יום לפני שענבר עלה לתורה התקשרתי בשאננות אופיינית למכון שעשיתי בו את הביופסיה. כי אני שאננה. ומדחיקנית.(אבל נשואה לחשדניסט.) היא אמרה "I have no good news for you frau Moscovitz" והתחילה איזה מחול שדים שגרם לי לחמוס לאחי את היומולדת ולעבור ניתוח אצל הגרמנים. שזה הדבר האחרון שחשבתי שאני מסוגלת לעשות. בעיקר כי אני פחדנית. סופר פחדנית. פחדנית ששונאת ניתוחים. בעיקר בבתי חולים שהם לא בארץ, ועוד יותר בכאלה שאי אפשר לדבר בהם אנגלית. אבל הינה. מתברר שאנשים פחדנים עושים גם דברים כאלה.. ושק הדמעות שלי עדיין תקין וטרם נוצר אגם דמעות מלוח בברלין. גג בריכה. יש לי סרטן לא מפושט, שזה הסרטן הכי טוב שיש בכל הסרטנים, מקום ראשון באליפות העולם לאבחוני סרטן משמחים. וזה אומר שאני חייבת לנודניק החשדניסט די הרבה... ושיש מצב שהוא חסך לי קרחת. (והיסטורית זה לא פשוט העניין הזה של יהודים וקרחות בגרמניה). ואם הכל בפתולוגיה ילך בסדר אז גג עד פברואר כל החרא הזה מאחרי. אבל אני אהיה רצינית לרגע, בראש השנה כתבתי שצריך להיות מאוד מדוייקים עם אושר, כי הוא חמקמק. ובשלב הזה כבר ידעתי שיש לי מין חרא כזה בשד השמאלי למעלה ומחכה לי חרא כשאני אחזור, ועדיין כתבתי את זה. כי אני באמת חושבת שצריך להיות מדוייקים עם אושר.. לא כי יש לי עוד המון מה להספיק (כאילו, גם...כאילו, דא... אבל לא רק..). צריך להיות מדוייקים איתו כי צריך לחיות את החיים שאתה רוצה לחיות. עכשיו. בכל רגע נתון. ואני חיה את החיים שאני רוצה - מקטרת על שלושה ילדים שמחרפנים אותי על בסיס יומי אבל מצחיקים אותי כמו שאף אחד אחר בעולם לא מצליח, עם אמא שטסה לפה באמצע החיים בלי לשאול שאלות אפילו שהבת שלה כבר בת 41. ועם אחים שאין כמוהם בכל העולם כולו ואבא, שהוא אלוף העולם ב...טוב, ת'כלס כמעט בהכל. עם חברים שלא נותנים לי אפילו רגע אחד לנשום באופן עצמוני, ועם נודניק חשדניסט אחד, שזכיתי לאהוב. והיה לי מלא מזל ויצא שגם הוא אוהב אותי, אלוהים יודעת למה. אז אני מדוייקת עם אושר. ממש מדוייקת איתו. ואומרת עליו תודה. מלא מלא תודה. שלפעמים מהולה בדמעות, אבל זה כי הוא חי, האושר שלי, וכשחיים יש גם מזה וגם מזה. ואני יודעת שזה לא יעזור אבל יאללה, לכו להבדק, רוב הסיכויים שיהיה לכן מזל, ותמשיכו בחייכן כרגיל ותוכלו להמשיך להיות מדוייקות עם האושר שלכן..."

 

תרגישי טוב מיטל,את גיבורה

 

אני סיימתי, תיהיו טובים

 

נכתב על ידי טליק , 18/10/2018 15:46  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של טליק ב-21/10/2018 19:55
 



לדף הבא
דפים:  

444,077
הבלוג משוייך לקטגוריות: משפחתי וחיות אחרות , ספורט , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לטליק אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על טליק ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ