לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אבו אלמוג


Dum spiro - spero

Avatarכינוי: 

בן: 46



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2012    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

10/2012

בית ספר לדיקטטורים


לפני זמן מה הייתי בבית הורי, כשמשך את תשומת לבי ספר קטן ודק. לא עלעלתי בספר מזה מספר שנים. הספר הוא 'בית ספר לדיקטטורים' של האיטלקי איניאציו סילונה. בדפו הראשון של הספר הקדשה - 'לגל היקר. עם סיום 12 שנות לימוד ותם בחינות הבגרות ולקראת הצלחה במשימות העתיד - אמא ואבא יולי 1985'. מן הסתם לא הייתה זו בחירתם של הורי, אלא שקראתי על הספר באיזה מקום וביקשתי אותו. אבי הכיר את הספר בתרגומו של קריב מ-1942 וטען שקרא אותו ונהנה ממנו הנאה מרובה. גם אני זוכר את הקריאה בו כחוויה חיובית. עכשיו שבתי וקראתי בו. איני יודע מה שמצאתי בספר בשנת 1985, כמי שזה עתה סיים את התיכון. קריאתו דורשת ידע נרחב בהיסטוריה ומדע המדינה, ואני מהין לומר שלולא הייתי אוחז בתואר שני בתחום הדמוקרטיה היו קטעים רבים נותרים סתומים. הספר כולל מובאות ואנקדוטות היסטוריות רבות, וסוקר לעומק את הפשיזם האיטלקי והנציזם הגרמני, מתוך פרספקטיבה היסטורית ומדינית רחבה. לא משהו שתלמיד תיכון ישראלי ממוצע יכול להבין. יכול להיות שהתחברתי אז לתיאורים של עליית הנאצים, נושא שבו הייתי בקיא אז כהיום. היום הייתה הנאתי גדולה בהרבה. המדובר ביצירת מופת של ניתוח פוליטי, שייתכן שנשכחה מעט עם השנים.


הספר הוא דיאלוג בין תומאסו הציניקן, איטלקי גולה בתקופת מוסוליני החי בשווייץ ערב מלחמת העולם השנייה, ובין 'מר דבליו' השואף לרודנות בארצות הברית, ויועצו המדיני 'פרופסור פיקאפ'. אלו מנסים לראות באיזה תנאים יוכל אותו דבליו להשתלט על ארצות הברית כשם שהשתלט מוסוליני על איטליה והיטלר על גרמניה. פשיזם בארצות הברית היא אפשרות שהיתה ריאלית בשנים אלו, והועלו גם שמות ספציפיים כמנוח יואי לונג, שאלמלא נורה למוות בתקרית שעד היום אין ברור מה הרקע לה, היה צומח למעלת דיקטטור פשיסטי. סינקלייר לואיס כתב על זה את 'זה לא יכול לקרות כאן' המצויין, שתרגמתי מאנגלית לפני שנה אך לא מצאתי את ההוצאה לאור שתהין לפרסמו. ספר זה מוזכר ברמז אצל סילונה. מכל מקום, תומאסו האיטלקי, בעל הידע והנסיון, מציג לדבליו ופיקאפ האמריקאים הבורים (המוצגים כדמויות קומיות של ממש, מעבר לסף הגיחוך) את התנאים לעלייתו של פשיזם במדינה, ויועץ להם כיצד לנצל את התנאים לעלייתו של דבליו לשלטון כרודן פשיסטי.


האם זה יכול לקרות כאן? ישראל של הרוטציה בה שלט שמעון פרס ב-1985 ידעה זה עתה את הזעזוע הנורא של מלחמת לבנון והאינפלציה שהביאה הקדנציה השנייה, הקטסטרופלית, של בגין, אך נראה היה שהחלה להחלים מהם. רודן פשיסטי לא היה מוצא בה כר נרחב לפעולה, אם כי בין 1982 ל-1985 נראה היה כי אריאל שרון מוכן לקחת על עצמו את התפקיד הזה ולנסות את ידו בכך. היום התנאים בשלים יותר, ויש לנו גם כמה וכמה מועמדים.


איני נרתע מלקרוא ליהודי 'פשיסט'. יש הקוראים כך לעצמם. בעיתון 'דואר היום' הניתן כיום לנגישות בפרויקט העיתונות היהודית ההיסטורית, ניתן לקרוא עד היום את הטור 'מיומנו של פשיסטן' שכתב אחד, אבא אחימאיר. עיתון זה מלא בשבחים למוסוליני ובכתבות אוהדות על פעולותיו ב'חבש'. בשל גידול הפרא של הפשיזם, הנאציזם, דעך כוכבו, והיום אין אדם מוצא לנכון להיקרא 'פשיסט' מרצונו הטוב. אין זאת אומרת שלאותה שיטת ממשל שנהגה במספר ארצות במרכז אירופה בשנות השלושים אין כאן מהלכים, והרעיונות הבסיסיים של השיטה אינם זוכים כאן לחסידים. הייתי נרתע מלקרוא ליהודי 'נאצי', אם כי יש כאלו המדברים על 'מחנות השמדה לעמלקים' שדומה כי רעיונות נאציים אינם זרים להם. הבלוג המצויין 139 ס  עוסק מזה זמן מה בהשוואה בין ישראל לרפובליקת ויימר. ככל שמשתמע מהשוואה זו כי מנהיג זה או אחר הוא 'נאצי' אני מסתייג מהדברים. אבל האמת היא שיש הרבה מן התועלת בבחינת המשותף למשטרים הדמוקרטיים הנופלים. לעצור את הנפילה לא נוכל, אבל נוכל לדעת מהם השלבים הצפויים לנו על מנת להכין את מטלטלינו לקראת הדפיקה בדלת. אני חושב שאם נזהה בישראל את מה שזיהה סילונה באיטליה ובגרמניה בשנות השלושים, המסקנה כי הדיקטטורה הפשיסטית עומדת מעבר לדלת לא תהיה כה מופרכת, ואין להימנע ממנה רק בשל כך שבישראל שולטים 'יהודים'. ספרו של סילונה הוא כלי עזר נהדר לבחינה כזו, היכן נמצאת הדמוקרטיה הישראלית ומהו הצפוי לה. סילונה כתב את ספרו ב-1938, והתרכז במיוחד בפרטי פרטים של עלייתו של מוסוליני לשלטון ושנותיו הראשונות. מבחינה זו המודלים שיצר הם מצומצמים. הם מתרכזים בנסיון בודד שקשה להסיק ממנו מסקנות. בעת שכתב סילונה את ספרו לא ראה עדיין את מלוא תוצאות הפשיזם, לא את החורבן, ההרס, הרצח, המוות ההמוני. לא ראה גם את דעיכת התנועה בארצו. הערה מכמירת לב היא כי מאיטליה נחסכה האנטישמיות. בתוך מספר שנים בודדות יחוקקו חוקים אנטישמיים באיטליה שמכוחם יישלחו איטלקים רבים למשרפות באושוויץ. ועדיין, יש בספר מספר אמירות כלליות שניתן וצריך לקחת לתשומת לב.


הפשיזם, בניגוד לתורות אחרות, לא הצמיח מעולם 'כתבי קודש'. אין לו את 'הקפיטל' של מרקס, או את 'על החירות' של מיל. הרוצה לנתחו היטב צריך לשים לב לניתוח שניתחו אותו אחרים, מתנגדיו. רק אלו הצליחו לאפיין אותו, ולעמוד על טיבו (שכן הכתבים הפשיסטיים עצמם לוקים לרוב בסתירות פנימיות, בחוסר אחידות, ובחוסר בהירות. הפשיזם הוא הלך רוח יותר מאשר תכנית קונסיסטנטית). ספרו של סילונה, אם כן, הוא אכן 'בית ספר' במובן זה שניתן לעיין בו, ולמצוא ממנו הקבלות למצב הנוכחי. אלו הקבלות תקפות. אם ברצוננו לבחון אם משטר מסויים הוא ליברלי, עלינו לבחון האם שוררים בו תנאי חופש הדיבור ויתר זכויות האדם עליהם דיבר מיל ב'על החירות'. מסובך בהרבה הוא אפיון של משטר כלכלי כ'סוציאליסטי' או 'קומוניסטי', אבל ניתן לבדוק איזו התאמה בסיסית למרשם המסובך למדי המופיע ב'קפיטל'. באותו אופן ניתן לבחון דמוקרטיה בנפילה, על פי מרשמו של סילונה, ולהסיק ברמה מסויימת של וודאות כי זו אכן מצויה בסכנה של השתלטות הפשיזם.


הדמוקרטיה בישראל מצויה במשבר, ובכך אין לי ספק. אנו בסכנה, וייתכן שסכנה זו היא הסכנה עליה מדבר סילונה. די אם אביא את דבריו (עמ' 60) - "לדימוקרטים של ימינו כבר אין אידיאל שלהגשמתו ישאפו. הם אוכלים את פירות כיבושי אבותיהם. תנועה בעלייתה, הממלאת תפקיד מהפכני, מאדירה את גיבוריה ומקנה להם את קומתם הענקית של החלוצים. של קרומוול, רובספייר, ג'פרסון, מאציני ולנין. דימוקרטיה מתנוונת, הנשענת על פשרות ותחבולות, אינה יכולה להעלות לשלטון אלא דמויות כגון פאקטה, ברינינג, לאוואל, צ'מברליין..." עד כמה נכונים ויפים דברים אלו לדמוקרטיה הישראלית, שבה אל מול קיצוניות הימין שהשתלטה על המרכז ודחקה אותו הצידה באקט הבלתי דמוקרטי של התמזגות המפלגות אתמול, תקוותה של הדמוקרטיה הישראלית היא בשאלה האם יחליט העבריין המורשע אולמרט לרוץ בעוד הערעור תלוי ועומד כנגדו, ותיק הולילנד עודו מתנהל במרץ, אם לאו. 


מהי, אם כן, הסכנה המדוייקת? הדיקטטור הפשיסטי העתידי אינו דווקא מי מן הצמד חמד ביברמן. איני יודע מיהו. האם יהיה זה מושיע שבא מבחוץ, מ'העשייה' הכלכלית או אף מן האקדמיה, או אפילו מהרחוב? בכל אופן, התנאים די בשלים, והם ממשיכים להתבשל. סילונה מתווה מתווה של הפיכה פאשיסטית מוצלחת לאחר הפיכה אחרת שנכשלה. בתסריט זה אנחנו רק בהתחלה. ומכל מקום, אקדיש את הפוסט הזה למאפיין אחד ברור, ההסתה האנטי דמוקרטית והפשיסטית נגד השיטה. וכאן אביא מדבריו בהרחבה. כזכור, תומאסו הציניקן יועץ למר דבליו כיצד עליו להפוך לדיקטטור פשיסטי (עמ' 97)-


"איני מכחיש שהיה זה נאות לחיים ציבוריים בריאים, אילו היה המאבק בין המפלגות מתנהל מתוך עימות בין תוכניות מדיניות וכלכליות. אך הפאשיזם נולד באקלים שונה לחלוטין. אומנם מכריז הוא על תביעות מיידיות או מפריח סיסמאות כדי להבטיח לעצמו את תמיכת הכוחות החברתיים שהוא זקוק להם, אלא שחוץ מזה נמנע הוא מלנסח כל תוכנית שיקומית. במקום תוכנית כזו מפיץ הפאשיזם אידיאלוגיות בצורת סמלי הגזע או האומה. אם אתה שואף להצלחה, מר דאבליו, עליך לנהוג לפי כלל זה: עליך להכפיש את השיטה המסורתית של המפלגות ואת הפוליטיקה עצמה, להטיל עליהן את האחריות לכל חוליי המולדת ולהצית את שיטת ההמון כנגדם."


בישראל של 2012 מאזינים שניים קשב רב לעצתו של תומאסו הציניקן. שלא במפתיע אלו הם יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, שני התומכים הגדולים ביותר ב'שינוי השיטה' היוצאים כנגד 'שיטת הממשל' מכוחה נמנעת 'משילות'. שניהם מפיצים את האגדה, שהיא במרכזן של בחירות אלו, ולפיה נסחטות 'המפלגות הגדולות' בישראל על ידי מפלגות קטנות המונעות מהן לשלוט ביעילות. מסיבה זו נמנע, כביכול, מביבי להעביר את התקציב כהלכה, ובשל כך הלכנו לבחירות. ככל תעמולה מטומטמת וספין ביביסטי זו אגדה אווילית שכל הבקיא בעובדות והמנתח את המציאות ניתוח נכון יכול להפריכה בשנייה. איני יודע בשל מה הלך ביבי לבחירות, אך העובדה היא כי לא העביר את התקציב (הדו שנתי, יש לזכור...) בשל דרישתו המשונה מהמפלגות שיתחייבו לתמוך בו עוד לפני שפורסמו עיקריו. ביבי משתף פעולה עם הדבר המוזר הזה, על אף שהקדנציה הקודמת שלו עמדה בסימן כשלון חרוץ של 'שינוי השיטה' הקודם, שכשל עד כדי כך שנקבר קבורת חמור, והחזיק מעמד בדיוק מערכת בחירות וחצי. ביבי לא טיפש, ויש לו עקומת למידה טובה. הוא לומד מן הנסיון. הוא נגרר כאן אחר כוחות חזקים ממנו.


על הסכנות והכשלים שבהצעתו של לפיד לשינוי השיטה עמדתי בפוסט קודם. הייתי מנתח באופן דומה את הצעת ליברמן, אך הדבר אינו דרוש. איש אינו חושד שדווקא ריפויה של הדמוקרטיה מחולייה הוא שעומד בבסיס ההצעה, אלא ברור לכל כי המדובר ברצון להפוך את מדינת ישראל קרובה ככל האפשר למשטר האידיאלי שיצר ולדימיר פוטין ברוסיה. מכל מקום, עצם הקריאה לשינוי השיטה בנסיבות אלו, היא המסוכנת. היא הפופוליסטית והדמגוגית והמקרבת את הפשיזם. מה שעומד מאחוריה, גם במקרה של לפיד, אינו דאגה אמיתית לשיפור הדמוקרטיה בישראל. היא נלווית להכפשה מכוערת של השיטה המסורתית של המפלגות ושל הפוליטיקה עצמה, בדומה לעצתו של תומאסו הציניקן. 

 

מסע הבחירות של המפלגה המאוחדת, וסיסמותיה העוסקות ב'כוח', כמעט וחסכו לי את הצורך בכתיבת הפוסט הזה. אם אי פעם הייתה סיסמת בחירות בישראל הקרובה לפשיזם, הרי שמערכת הבחירות הנוכחית סיפקה לנו אותה. עם רקע כחול עמוק הנשבר על ידי הלבנונית של דגל ישראל ברקע. אך את הפשיזם יש לחפש לאו דווקא במקומות בהם הוא גלוי כמעט לעין, בהם הוא מעז להרים ראש. המטבע לא תמיד יימצא מתחת לפנס.


איני חושד בלפיד שהוא רוצה להיות לדיקטטור פשיסטי, וחלילה לי מלקרוא לו פשיסט. הוא אינו כזה. אך בהתנהלותו האנטי-דמוקרטית, יש משום הכשרה של הלכי רוח פשיסטיים. בשם הדמוקרטיה הוא מקים תנועה ללא בחירות פנימיות, שמצעה אינו ברור, כל כולה הערצת 'המדינה' והערצתו של המנהיג, והפועלים בה הם מגוון אקלקטי של 'אישים' מן הגורן ומן היקב, כאשר עיקר מצעה, ככל שיש לה כזה, הוא קריאה לשינוי 'השיטה'. הסכנה הנשקפת לדמוקרטיה מ'הליכוד ביתנו' ברורה. אך יש להבין כי לפשיזם משרתים רבים. חלקם מרצון, חלקם שלא מרצון. בתהליך העובר על המדינה בימים אלו יש תפקיד גם לנושאי הכלים של הפשיזם, שאינם מזוהים עמו בפירוש, ואם יישאלו יציגו עצמם כמגיניה הגדולים של הדמוקרטיה הליברלית. אם מנאיביות, אם מטיפשות, אם מחוסר מחשבה, יאיר לפיד מסתמן אצלי ככזה. היזהרו. 

נכתב על ידי , 30/10/2012 04:33   בקטגוריות בחירות 2013, יאיר לפיד  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של n_lee ב-3/11/2012 03:20
 



מונחון שימושי


מתבשל אצלי פוסט מאוד כבד על איניאציו סילונה, יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. משהו בלתי קריא. אבל היום אני במצב רוח טוב, נולד לי אחיין (תודה, תודה...) הייתי בפתח תקווה (באמת יש מקום כזה) והיה סוף שבוע די סבבי. אז נלך לכיוון הקליל והבלתי מחייב, ונשמור את סילונה, לפיד וליברמן לפעם הבאה או זו שאחריה.

 

אולי זה הבחירות, דף הפייסבוק בו יש כבר 32 מלייקקים, או הפוסט על יאיר לפיד ושינוי השיטה שהביא לכאן כאלף קוראים בשבוע האחרון, אבל התעבורה בבלוג הזה גדלה בכמה מאות אחוזים. יש המון שמות ופנים חדשים, גם במגיבים, גם במלייקקים, וגם במנויים ובקוראים.

 

יש לי הרגשה שלא כל הקוראים מצויים לחלוטין במאה אחוז בכל נבכי הבלוג, וקולטים את כל הניואנסים של כל הרפרנסים. כמה מעמודי התווך הנכבדים של היום לא היו באותם ימי בראשית בהם שימש הבלוג כפרשנות לכתבי בולגקוב, הא ותו לא, אינם מכירים את התקופה בה החווה הבלוג מחווה יום יומית לפועלה של ח"כ חנין זועבי, ואינם מכירים את מאבקי השער הצהוב. למען אלו אני מצרף מונחון קצר.

 

* אבו - אני מזוהה כ"אבו אלמוג" מהסיבה הפשוטה שבתי היא אלמוג. זה גם היה הכינוי שלי בוויקיפדיה די הרבה זמן. הכינוי הוא מחווה לתרבות הערבית, עם טוויסט פמיניסטי קטן. בהתחלה עודדתי את המגיבים כאן להזדהות גם הם כ'אבואים', וכך צצו להם אבו אבשלום, אבו מתן, אבו קרן, ואבואים נוספים. ואז הגיעה לכאן שיר-דמע, שמי שמכיר את הבלוג שלה (שנסגר מאז לציבור הרחב ופתוח ליחידי סגולה בלבד, ואני ביניהם!) יודע שיש לה רגישות לצרכים של אנשים שלא רוצים להיות הורים, וחטפתי שטיפה רצינית מכאן ועד הודעה חדשה. טוב, אז אני אבו אלמוג, ואתם תהיו מי שאתם רוצים.

 

* בולגקוב, מיכאיל; בורטקו, ולדימיר - עד כמה שקשה להאמין הבלוג התחיל עם סדרה של שניים שלושה פוסטים שניתחו את 'האמן ומרגריטה' של בולגקוב, בהקשר של שידור חוזר של הסידרה ב'יס ראדוגה'. זה נושא שלא ממש חזרתי אליו הרבה, למרות שבולגקוב עוד מציץ פה ושם. ענייני תרבות עולים פה ושם בבלוג הזה. הרבה מוסיקה (טעם מאוד שמרני. רוק פולני משנות השבעים), קצת קולנוע (אותו כנ"ל), ספרות פה ושם (טעם מאוד אקלקטי. מבלשים זבליים ממש ועד בולגקוב. בשנה האחרונה גיליתי את האליל בולניו ואני דבק בו כספחת), ועד טלוויזיה (טעם טראשי, רק ריאליטי כמעט, אבל דואג להסתיר את זה במסווה של ניתוח פוסט מודרניסטי בדרך כלל, עם ציטטות מפוקו שלא היו ולא נבראו). לב העניין של הבלוג הוא פוליטיקה, והכל מתחבר לזה, מרכיבה באופניים ועד להתלבטויות בנוגע לגידול ילדים. אבל ככל שיש מקום כאן לעניינים שבלב, ומכיוון שאני לא חושף מעולם פרטים מאוד אישיים בנושאים מסויימים, אז אני אוהב לחזור אל הקלאסיקות. 'האמן ומרגריטה' הוא אחד ממעט הספרים שגורמים לי לבכות בכל פעם שאני קורא את שורות הסיום.

 

* הואוני, אנליה - ההשראה לכתיבה, המוזה הרשמית של הבלוג. דוגמנית לבגדים תחתונים, חוקרת לאקאן, ואשתו הרשמית של האליל ז'יז'אק. עונה כמעט על המודל התיאורטי. הראיתם השראה נעלה מזו?

 

* המודל התיאורטי - מוזכר במספר פוסטים העוסקים בדמות האישה. לא נרחיב כאן, אבל המדובר באישה בעלת שיער כהה, המזכירה בקווים כלליים במראה ובאישיות את ז'אן מורו ב'הכלה לבשה שחורים'. ש' עונה על המודל התיאורטי בקווים כלליים. בכל מקום בו היא סוטה מן המודל, המדובר כמובן בשיפור.

 

* המפלגה הלאומית-חברתית - זו מטבע לשון שאני מנסה להכניס לשימוש שוטף, אז אני מכניס אותה גם כאן במונחון. בקיצור, זה מתאר את הליכוד ביתנו כמפלגה שקיבלה את האלמנט הלאומי מליברמן, ואת האלמנט החברתי מהליכוד, והפכה למפלגה הלאומית-חברתית. נסו להגיד את זה בלועזית. אופסי. גודווין. עברנו הלאה.

 

* השער הצהוב - מבנה ממתכת המפריד בין תושבי אשחר לבין סביבתם. כך גם החלטת אסיפה הקוראת לקלוט ביישוב רק מי שהוא בעל 'זיקה יהודית וציונית'. בזבזתי את יוני-יולי 2011 במלחמה שמטרתה הייתה לפתוח את היישוב לקליטה של כל מי שירצה להיקלט בו. ספגתי מכה, וקמתי. אמשיך להיאבק.

 

* זועבי, חנין - כיכבה כאן בכמה פוסטים אחרי עניין המרמרה, ומתי שהוא התחייבתי להזכיר אותה מדי פוסט. זה היה די משעמם אז הפסקתי עם זה. 

 

* ז'יז'ק, סלבוי - אליל האלילים. ספק הציטטות הבלתי נלאה, רובן מומצאות מהראש. מתי שהוא בפברואר 2011 או משהו כזה, קיבלתי גם רשות מה'גרדיאן' לתרגם מאמר שלו על האביב הערבי, והרגשתי שאני ברקיע השביעי. דווקא כשהגיע להרצות באוניברסיטת תל אביב היה לי משהו אחר לעשות. אלה החיים.

 

* לפיד, יאיר - שק האיגרוף. שלי ושל צדוק טייסון.

 

* מאמם. סבבי. ברמות על שקשה לתאר - סופרלטיבים שמטרתם היא להדגיש קטעים מסויימים בטקסט, וגם להוריד מעט את המשלב הלשוני לפקאצית מדוברת, וזאת כאמצעי רטורי שנועד להדגיש דווקא את האופי האינטלקטואלי של הדיון כאן. אז זה יכול להיות סופרלטיב ("בונ'ה כל הקטע הזה של אסכולת פרנקפורט זה מאמם ברמות על שקשה לתאר") או דרוגטיב ("יש לי הרגשה שמה שעושה הקטע של אוניברסיטת בן גוריון לחופש האקדמי זה לא סבבי בכלל") אבל יהיו שניים שלושה כאלו בכל פוסט.

 

* מילט, שיטת ה- - השיטה המשפטית הנוהגת במדינת ישראל, לפיה מחולקים האוכלוסים לקבוצות קטנות על פי מוצאם האתני (המוסוות כ'עדות דתיות') היכולות להינשא רק בתוכן הן. כתבתי על זה תזה נורא ארוכה שמסבירה למה זה כל כך רע, ומדי פעם אני מסביר כאן איך בדיוק זה אחראי לכל הצרות של האנושות מהמרד בסוריה ועד הסופה סינדי.

 

* ממתק אמיתי - כינוי לקטע המוזיקלי המסיים בדרך כלל את הפוסט.

 

* סטרעטין, חסידות - אבות אבותי מצד אמי היו אדמו"רים בסטרעטין. אני הוא כמובן היורש הרשמי של התואר, וככזה מרשה לעצמי מדי פעם לפסוק הלכה כשאני מתהדר בתואר "האדמו"ר הזקן מסטרעטין היושב במתיבתא דסח'נין". סיפורי החסידים שאני מספר בתוארי כאדמו"ר סטרעטין מסתיימים בדרך כלל בהשמדתה של הקהילה בפרעות ת"ח ת"ט. אבל שומה עלינו להאמין כי יום יבוא, ויבוא המשיח, ויקבץ נדחי ישראל לארץ הקודש, ויצילנו מרשעותם של אותם גויים. אמן כן יהי רצון.

 

* עומר, דאהר אל- - המרענן הרשמי של הבלוג. שליט הגליל במאה ה-18 שהקים כאן מדינה פלסטינית, והביא אליה את היהודים מגלותם, על מנת שיסייעו לו במלחמתו בשולטן היושב בקושטא. הדאהריזם מחייב זהות גלילית נפרדת, שיתוף פעולה יהודי-ערבי, ומלחמה בכוח קולוניאליסטי חיצוני. המדינה הדאהריסטית היא מונרכיה אבסולוטית, המתקיימת מתיירות שעיקרה עליה לקברים קדושים, ולבית הדין לגירושים ללא אשמה ונישואים ללא מילט בצפת. יש לנו גם מונופול על ייצור הזעתר, ואנחנו מייצאים אותו בכמויות קטנות ובמחיר מופקע.

 

* ש' - ש' היא אשתי. היא לא אוהבת שאני כותב עליה ואני מכבד את זה. לפעמים אני כותב על משהו שקשור בה בעקיפין ואז אני מזכיר אותה בראשי התיבות של שמה. קוראי הבלוג הזה יודעים עד כמה אני אוהב אותה, אבל לא הרבה מעבר לזה.

 

* שומסק - העיירה באוקראינה ממנה הגיעה משפחתו של אבי. רוב המשפחה נותרה שם לאחר עליית סבי ב-1937, וכולם נהרגו ביום אחד ביולי 1942.

 

* תזה, ה- - בשנת 2012 הגשתי תזה שעבדתי עליה שנתיים, לקבלת תואר שני בדמוקרטיה. הנושא היה כמובן שיטת המילט. זה מאוד העסיק אותי, ודי שיתפתי כאן בעניינים האלה. הרבה מאוד פוסטים כוללים פרגמנטים של הדבר הזה. התזה בשתי מילים - הרציונל של שיטת המילט הוא שהיא מנגנון לשליטה באוכלוסיה הערבית. על זה כתבתי איזה מאה עשרים עמוד, ועוד היד נטויה, ואם ירצה השם גם יהיה דוקטורט.

 

* 88 FM - תחנת הרדיו הטובה ביותר בישראל, וספק תוכן בלתי נלאה לבלוג הזה. עד זרא. האליל הוא כמובן בועז כהן, אבל גם בן רד קליבר ברמות על שקשה לתאר.

 

1971 - השנה הטובה ביותר ברקורד של המוסיקה מאז ועד עולם. היו כמה פוסטים שהוקדשו לזה. טוב, טרנספורמר (עוד מעט היורצייט של ארבעים שנה, מתי שהוא בנובמבר) וזיגי סטארדסט היו ב-1972, אבל סך הכל זו בחירה מאוד מנומקת. החיים שלי והדעות שלי די תאמו את אימג'ן של לנון שיצא בשנה הזו, ובזמן האחרון אני קצת עם האריסון ו"מיי סוויט לורד", שהוא במקרה השיר המושמע ביותר ב-88 FM.

 

1987 - השנה שנתקעתי בה, ואין לי מושג למה. בחלומות שלי, ובעולם המנטלי שלי באופן כללי אני עדיין שם. ממש לפני הטראומה של האינתיפדה הראשונה, לפני הודעה שקיבלתי מהאקסית המיתולוגית שאני מוחלף במודל משופר יותר, ולפני שהחיים שלי בכלל התחילו עם ש' ועם הילדים ועם הלימודים ועריכת דין וכל זה. יש די הרבה פוסטים גם על זה, שבדרך כלל מזכירים מקום שנקרא 'נבי אל עוואדי', שם ביליתי את החלקים המשמעותיים יותר משנת הפלאות 1987 המתואר בדרך כלל כ - "אותו מחוז חפץ מיתולוגי, אסכטולוגי, נשגב - נבי אל עוואדי."

 

מקווה שתרמתי להבנה טובה יותר של הבלוג לקוראיו מהתקופה האחרונה. ונסיים בממתק אמיתי - שיר מוזר של בחורה בשם דיזיירלס משנות השמונים שמראה שגם בשנת 1987 לא הכל היה סבבה אגוזים. להתראות!

 

נכתב על ידי , 28/10/2012 20:28   בקטגוריות כתיבת הבלוג  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבו אלמוג ב-30/10/2012 17:41
 



אג'נדה אזרחית


רק לפני כשבוע כתבתי "הקואליציה שלנו לא תלויה בחרדים. היא בשותפות נחמדה מאוד של הליכוד, ישראל ביתנו וש"ס, שהם אותה צורה של מפלגה פרוטו-פשיסטית קלירקלית, לאומנית, ושונאת זרים, בגוונים שונים ודגשים שונים של הגוון הפשיסטי או הגוון הקלריקלי" והנה כבר שניים מהרכיבים האלה הצטרפו זה לזה ליצירת המפלגה הלאומית-חברתית הישראלית, "הליכוד ביתנו".

 

אז זה טוב? זה רע? זה כמובן רע. בכל מקום שיש איחוד הצד המתאחד מנצח. במקום שיש פילוג הוא מפסיד, היסטורית. כך למשל תנועת החרות עלתה לשלטון רק לאחר שהפכה לליכוד, עם הליברלים (והפתק הבלתי נשכח חלטעם) ובבחירות 99 ניצח ברק בראש מפלגה שהורכבה מכל מיני דברים כולל 'גשר' של דוד לוי. אבל זה בייחוד לא משנה. זה ראשים שונים של אותה מפלצת גזענית וחשוכה. זו הקואליציה השלטת, ואיך שתסדר את שלושת הקלפים האלה היא תמשיך לשלוט.

 

אבל יש הבדלים! איך החירותניקים האמיתיים יסבלו את ליברמן הגזען? וואלה! חירותניקים אמיתיים הם לא דובוני איכפת לי קטנים ופרוותיים. הם חירותניקים. מפלגה שאיך לומר, הגזענות הליברמניסטית לא ממש זרה לה. על הטובים שבהם נאמר "הישמר לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים אלא מהעושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפינחס". כך למשל, סמל האינטגריטי והיושרה דן מרידור היה מזכיר הממשלה בימי מלחמת הדמים והשולל לבנון הראשונה, ושר המשפטים בעת הדיכוי הברוטאלי של האינתיפדה הראשונה. איך להגיד - ליברמן קטן על הדבר הזה.

 

אבל ההבדל הגדול הוא בין החרדים מש"ס לבין ליברמן בעל 'האג'נדה האזרחית'. הצחקתם אותי. בכל מה שנוגע לגזענות ושנאת זרים החבר'ה האלה מסתדרים כל כך יפה ביחד, שאי אפשר לתת לאג'נדה אזרחית להפריד ביניהם. כמובן שיהיו נאומים חוצבי להבות לפני הבחירות כדי שהגזען החש עצמו חילוני יוכל להצביע לזה והגזען החש עצמו דתי יוכל להצביע לזה, אך ההבדל הוא סמנטי. אין שום הבדל בין 'האג'נדה החילונית' לבין זו של ש"ס.

 

מהי בעצם האג'נדה החילונית? הפרדת הדת מהמדינה בנוסח צרפת או ארצות הברית? לא ממש. היא מתבטאת בשני נושאים. האחד - גיוס בני הישיבות והשני המונופול של הרבנות על הנישואים האזרחיים.

 

בנוגע לגיוס בני הישיבות ליברמן כמובן תומך ואלי ישי מתנגד. אבל אתן כאן מהלך תיאורטי קצר מאוד, שאפשר להרחיב בו - שניהם לא רוצים לגייס את בני הישיבות. אם נלך בעקבות מורי ורבי שבאמת יצקתי מים על ידיו יואב פלד ב'זרים באוטופיה' השוויון האזרחי האמיתי ניתן רק למי ששייך ל'קאסטה הרפובליקנית' של המשרתים בצה"ל. זכות זו נשללת מהחרדים, אך ניתנת לרוסים שאינם יהודים על פי ההלכה, אלקטורט של כ-300,000 נפש, שחלקו הגדול הולך למפלגת ישראל ביתנו. מהסיבה הזו ליברמן הוא מועמד ריאלי לראשות הממשלה, מה שישי לא היה מעולם ולא יהיה לעולם. ליברמן יודע טוב שברגע שהזכות הזו, לשרת בצה"ל, תינתן לכל אחד, גם לחרדים, ובאותו מהלך מחשבתי גם לערבים, הפררוגטיבה החשובה שניתנת לאלקטורט שלו תישלל, והשירות באמת יהפוך לנטל. מבחינתו אסור שזה יקרה, ולכן הוא לא רוצה לגייס את החרדים יותר ממה שישי רוצה בכך.

 

מה שיותר מעניין, וכמובן נוגע ישירות לתיזה שלי, הוא היחס למונופול של הרבנות. קצת רקע תיאורטי. בישראל שרירה שיטת המילט העות'מאנית המחלקת את האזרחים ל'עדות דתיות' היכולות להינשא רק בינן ובין עצמן. כך יכול יהודי להינשא רק ליהודיה (ורק ברבנות) מוסלמי עם מוסלמית ודרוזי עם דרוזית. מי שאינו שייך לעדה דתית אינו יכול להינשא. ויש 300,000 עולים מברית המועצות שאינם שייכים לעדה דתית (אינם יהודים על פי ההלכה) ואינם יכולים להינשא במדינת ישראל.

 

לכאורה, האינטרס הברור של כל מפלגה עדתית רוסית משרנסקי דרך סופה לנדבר עד יולי אדלשטיין וליברמן היה לתקן מייד את המצב הזה. ואכן הרטוריקה כאן פועלת שעות נוספות, ונושאת את 'האג'נדה האזרחית' על פי חברי 'ישראל ביתנו' באשר הם. בואו נראה מה הם עשו עם זה בפועל.

 

את נושא ברית הזוגיות קידמה, ולא במרץ רב, 'שינוי' זכר צדיקה לברכה. ב-2004 הביאו להקמת ועדה שחיפשה הסדר לנישואים חילוניים במדינת ישראל. 'ועדת בר און' הציעה ביוני 2004 יצירת מוסד אזרחי של ברית זוגיות שאינו שואב את תוקפו מן הדין הדתי, ושהבאים בו מצהירים כי אינם רואים עצמם כנשואים על פי הדין הדתי, וזאת במקביל לנישואים הדתיים. זה יאפשר פתרון לפסולי חיתון למיניהם, למי שאינו שייך לעדה דתית, ולסתם חילונים שלא רוצים את הרבנות בחיים שלהם. ההצעה הצליחה אפילו להפוך לתזכיר מטעם משרד המשפטים, שזה שלב מקדמי מאוד בחקיקה ואז בדצמבר 2004 פרשה שינוי מהממשלה וההצעה נקברה.

 

ב-2009 שב הליכוד לשלטון, ויחד עמו 'ישראל ביתנו'. זו, נאמנה לריטוריקה האזרחית דרשה את קידום 'ברית הזוגיות' ואף דרשה התחייבות בהסכם הקואליציוני לכך שתקודם הצעת חוק ממשלתית לפיה 'גבר ואישה ששניהם אינם מוכרים כהודים על פי ההלכה באישור בתי הדין יוכלו להיות מוכרים כבני זוג'. כמו שליברמן טורח להזכיר לנו כל הזמן, מילה של ליברמן זו מילה. ובאמת נחקק חוק ברית הזוגיות.

 

מה עושה החוק? הוא מאפשר למי שאינו שייך לעדה דתית, לבוא עם שכמותו ב'ברית זוגיות' שמקנה מקצת הזכויות שניתנות על ידי המדינה לזוגות נשואים. כך, למשל, הוראות חוק השבות, חוק האזרחות וחוק הכניסה לישראל החלות על בני זוג נשואים, ומהווים הוראות קריטיות בחשיבותן דווקא לאוכלוסיית 'חסרי הדת' יוצאי ברית המועצות, לא חלות על מי שבא בברית הזוגיות. יש עוד שינויים, כגון דרישת תקופת אכשרה של שנה וחצי בטרם תתקבלנה זכויות של פונדקאות ואימוץ הניתנות למי שנישא בנישואים דתיים מהרגע שנשברת הכוס. אבל הכי חשוב - רק מי שאינו בעל עדה דתית יכול לבוא עם אחר שכמותו בברית זוגיות.

 

אם 'חסרת עדה דתית' תרצה להתחתן עם יהודי, לא תוכל. היא יכולה להתחתן רק עם מי שהוא חסר עדה דתית כמותה. מספר הזוגות שעונים לתנאי הזה הוא מצומצם. כשנה לאחר תחילת תוקף החוק מצא YNET כי נרשמו לבוא בברית הזוגיות 25 זוגות, ורק אחד השלים את התהליך. החוק למעשה יצר מילט חדש, נקרא לו נאמר, המילט הרוסי. חבריו יכולים לבוא במעין חיקוי לנישואים בינם לבין עצמם, אך לא עם אחרים. לא עם יהודים, ערבים, דרוזים, בהאים, נוצרים מכתות מוכרות שונות.

 

'ברית הזוגיות' לא ניתצה את השיטה, לא איתגרה אותה, אלא חיזקה אותה. היא נתנה פיתרון למקרים מסויימים, ושימשה כמעין שסתום לשחרור לחץ שפעל לשינוי השיטה. לא 'אג'נדה אזרחית' אם כן, אלא ממש חיזוק שיטת המילט (הפוגעת בראש ובראשונה באלקטורט הרוסי של ישראל ביתנו) והליכה על פי האג'נדה החרדית של ש"ס עד הסוף.

 

למה, בעצם? לא מטעמי דת. גם ש"ס לא תומכת בשיטה הזו מטעמי דת טהורים. יש טעמים טובים וחשובים לפיהם כפיית נישואים דתיים על אוכלוסיה אזרחית שאינה חפצה בהם היא פסולה מכל וכל. גם לש"ס וגם לישראל ביתנו, וגם לליכוד נוח עם ההסדר המחלק את תושבי ישראל בחלוקה אתנית קשיחה. זה הבסיס לאתנוקרטיה הישראלית הכל כך נוחה להם.

 

המשחק הפוליטי שמתחיל הוא נחמד. יהיו נאומים ותשדירים וכרוזים. בסופו של דבר המפלצת התלת ראשית - ש"ס ליכוד ביתנו, תמשיך. זו אותה אג'נדה. לא חילונית, לא דתית, לא חרדית. גזענית. אלי ישי, בנימין נתניהו ואביגדור ליברמן הם שלוש פנים של אותה שיטה. אני לא רואה ששלי יחימוביץ', יאיר לפיד, או ציפי ליבני מאתגרים ממש את השיטה הזו. ביום שהשיטה תעמוד לדיון פומבי פתוח, רק אז תיפתח הדרך להחלפה אמיתית של השלטון בישראל. עד אז הבחירות תמשכנה להיות תרגיל פורמלי - Exercise in futility. 

נכתב על ידי , 26/10/2012 19:42   בקטגוריות בחירות 2013  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבו אלמוג ב-28/10/2012 08:51
 



לדף הבא
דפים:  

106,493
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבו אלמוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבו אלמוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ