לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אבו אלמוג


Dum spiro - spero

Avatarכינוי: 

בן: 49



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2011    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

12/2011

מחווה לאיריס


הרבה מאוד אנשים מהללים את הפוסט הזה של בוגוסלבסקי כדבר הכי טוב שהם אי פעם קראו. אני פחות מתלהב. אני נשבע תמיד בשמו של המאמר של דימיטרי שומסקי בתיאוריה וביקורת 19 שסוגר לי אחת ולתמיד את הפינה של רוסים למה מדוע וכיצד, וכל הקטע של ישראל הפוסט סובייטית. אז אחרי זה בוגוסלבסקי נראה קצת חיוור, אבל אני לא מאשים אותו כי זה בסך הכל פוסט בבלוג, והפורמט שונה, והעומק שונה. בכלל מי שייקח ליד את תיאוריה וביקורת 19 יבין המון דברים. יש שם שלושה מאמרים כל אחד פיצוץ, של שומסקי, של יפעת וייס ושל איאן לוסטיק, שהם הבסיס המוצק עליו נבנה מגדל הקלפים של התזה שלי, השם ייקום דמה.

 

טוב. זה היה קצת ניים דרופינג אינטלקטואלי שנועד לסלק מכאן את מי שהגיע בעקבות הפוסט על הציצים שהגיע למומלצים וגרר עוד כמה מינויים וכמה אלפי כניסות. אז חבר'ה - חזל"ש. אין יותר ציצים. יש שומסקי ולוסטיק ווייס ובוגוסלבסקי ותיאוריה וביקורת. מי שרוצה כאן ציצים יצטרך לקבל אותם בהקשר הידוע לקוראי הבלוג של תורתו של הפילוסוף הסלובני המזוקן, וחוץ מזה אין יותר. נגמר.

 

אז יש דווקא משהו שרציתי לכתוב על בוגוסלבסקי, חוץ מזה שלדעתי שומסקי יותר עמוק. שומסקי יותר עמוק גם מ-99% ממה שאני כותב, ואני עדיין כותב. אז הוא קצת הרגיז אותי כשכתב שרוסיה וישראל עברו אותם תהליכים, וקישר לפוסט בו הוא אומר שישראל שלפני 1977 לא הייתה דמוקרטיה אמיתית.  יש בזה משהו שעיצבן אותי. בוגוסלבסקי מעיד על עצמו שהוא ירושלמי יליד סיביר בשנת 1976. אז הוא לא היה כאן, כנראה, בשנות השבעים, ואני כן הייתי כי אני מבוגר ממנו בשמונה שנים ונולדתי כאן, מה שכמובן לא מקנה לי עליו שום יתרון פרט לכמה זכרונות סוביקטיביים.

 

עוד טריגר נוסף לפוסט הזה, שהולך להיות מאוד נוסטלגי, הוא יום ההולדת של איריס וסיגלית, התאומות. זה שתי נשים שגדלו איתי בעפולה הקטנה, והיינו באותו גדוד בצופים. ובחטיבה הייתי יחד עם סיגלית, ובתיכון עברתי לאורט כי לא הצלחתי לסבול את המשמעת המטורפת בבן גוריון, ומאז לא ראיתי אותן ולא חשבתי עליהן איזה עשרים וחמש שנה או משהו כזה. לפני שנה איריס נפלה עלי מהירח בערך, פחות או יותר הכריחה אותי להיות חבר שלה בפייסבוק ולהגיע לכנס מחזור. לא הצטערתי על אף אחת מהפעולות האלה. הכנס היה די מעניין, ומי שרוצה יכול למצוא את הפוסט עליו מאוקטובר בשנה שעברה, ואיריס היא טיפוס נורא מעניין. היא חיה בוורסאי, ומשתפת אחת לרבע שעה בפייסבוק באיזה חוכמה, ויש לה ילד קטן, מה שגורם לי מאוד לקנא כי לי לא יהיו יותר, ובכלל בנאדם מאוד סימפטי, שאם עובר יום בלי שאני קורא את החוכמות שלה בפייסבוק אז אני מרגיש שפיספסתי משהו. אז עוד מעט יום הולדת, וזה כבר יום ההולדת השני שאני חוגג איתה בפייסבוק, וכמובן שיש תחרות בין התאומות מי תקבל יותר לייקים וכזה. אבל היא נותנת גם קטעים מהילדות - תמונות וריחות וזכרונות ואמירות ושמות, שגורמים לי למצב רוח נוסטלגי על סף הבכי, ועשה לי ממש חשק לכתוב על עפוליצ'קה הקטנה של העשור הראשון של החיים שלי. 

 

מוזר איך הדברים מתחברים. אני לא יודע לגבי בוגוסלבסקי, ובאמת אני לא מכיר אותו מעבר לאדם החכם והרגיש שאני מוצא בבלוג, אבל אצל רבים מאחינו יוצאי ברית המועצות יש מין נטייה כזו לפסול כל מה שקשור בקולקטיביזם. אז בדרך כלל מי מהם ששומע שהייתה מפלגה הגמונית אחת ששלטה כאן שלושים שנה, והדגל שלה היה אדום, והיה לה את השורש פ.ע.ל. בשם, ישר עושה אחת ועוד אחת ומקיש למה שהוא מכיר, ומגיע למסקנה הנרמזת פחות או יותר מהפוסט של בוגוסלבסקי, שישראל של שנות השבעים הייתה דומה לברית המועצות. אז זהו, שלא.

 

אני מנסה להיזכר בעשור הראשון לחיי. את איריס וסיגלית פגשתי לראשונה בצופים כשהייתי בכיתה ד' וזה היה ב-1977 ההיסטורית. אני רוצה לחשוב על השנים שלפני כן. הן היו שנים מאוד יפות ותמימות. אני די בטוח שאני יכול להעיד שלא היה כאן משטר נוסח ברית המועצות. אנשים לא נעלמו. אנשים אמרו מה שהם חשבו. אנשים לא פחדו משום דבר. לא היה פולחן אישיות. האמת היא שמנהיגי מפא"י נתפסו אצלי בבית לפחות כאספסוף די נלעג, מה שהתחלף בכעס מאוד גדול אחרי מלחמת יום הכיפורים. וגם סבא שלי, שהיה מפאיניק אמיתי הכין שלט גדול 'גנב' ותלה אותו על הטלוויזיה כשהופיעה דמותו של אשר ידלין בחדשות. חיים יבין, כמובן. זה פחות או יותר היה שלטון היחיד שהיה אז. לסבא שלי היה אוסף של מחזיקי מפתחות עם תמונות של אלופי צה"ל. ואחרי יום כיפור הוא שם את האוסף הזה במחסן.

 

כן, נורא אהבנו את צה"ל ואת מצעד צה"ל. וגם זה עבר. והייתה אינדוקטרינציה איומה בבית הספר, אבל שרדנו אותה והפכנו כולנו - האמת שגם איריס, נראה לי - לשמאלנים טובים. היינו מתחילים כל יום בבוקר בשיר שהמילים שלו הן "נשירה שיר, איזו ארץ יפה, נהלך לאורכה, מסיני עד גולן". היום גם האינטרנט לא ממש מכיר את השיר הזה, אבל נדמה לי ששמעתי ביצוע של יפה ירקוני. אני חושב שמי שכתב אותו באמת אהב את הארץ, כמו שאני אהבתי אותה ורציתי להלך מסיני עד גולן כשהייתי בן שש. אבל זה לא הזכיר שום דבר סובייטי. זה היה תמים מאוד, ואני די בטוח שלא מכוון. פשוט לא היה שם מי שממש חשב שהארץ שלנו היא לא מסיני עד גולן ולא תישאר כך תמיד.

 

ערבים לא היכרתי ולא ראיתי. ולא הייתה שינאה אליהם. אני זוכר את המופע שבסיומו עליזה קאשי צעקה למצלמה "כוס אמק לערבים" או משהו בסגנון. ואמא שלי אמרה שמותר לה לדבר כך, כי אח שלה מת במלחמה (ואני לא יודע אם זה נכון), אבל זה לא דבר שבנאדם רגיל צריך לעשות. כי צריך לעשות שלום גם עם הערבים ופעם נחיה איתם ביחד.

 

ואם אני חושב על ההרכב של שכבת הגיל שלי אז באמת לא היה לי מושג מי שייך לאיזו 'עדה' מושג שבכלל נכנס לשיח רק מאוחר יותר, בשנות השמונים. הכריחו אותנו לראות, לדעתי בכיתות הגבוהות של היסודי או בחטיבה, את 'הילדים משכונת חיים' מה שנראה לי מאוד אידיוטי. הילדים האלה ממש לא היו כמוך וכמוני. אני גרתי בבלוק, והיו איתי עוד ילדים בבלוק, ולא ידעתי ולא היה איכפת לי מאיפה ההורים שלהם הגיעו. האמת היא שאם אני חושב על זה, אז למדתי בבית הספר 'יזרעאל' של האוכלוסייה העפולאית הוותיקה, ובני המושבים שמסביב, כשרוב עולי שנות החמישים גרו בגבעת המורה והילדים שלהם למדו ב'רמות'. אבל היינו באותו גדוד בצופים, ואף אחד לא הסתכל ואף אחד לא חשב ואף אחד לא שאל. סבא שלי סיפר לי שהוא היה חלוץ, ובכיתה ה' הוא בא לבית הספר שלי וסיפר איך היה בעפולה במלחמת העצמאות. את המילה 'אשכנזי' שמעתי רק הרבה יותר מאוחר. עד כאן ההגמוניה המפאיניקית האשכנזית ורוח המרד של 77'.

 

וקיבלתי בשנים האלה כל מיני ערכים בסיסיים כמו לאהוב את הקריאה, ואת הארץ שלי, ואת עפולה, ואיזו סולידריות בסיסית, נטולת מעמדות. כמו בגן העדן הסובייטי רק בלי גן העדן הסובייטי. לא חשבתי שאני עשיר או עני. לא חשבתי שאני טוב ממישהו אחד או רע ממישהו אחר. כולנו לבשנו את אותם בגדים ואת אותן נעלי ספורט. לחלק מההורים שלנו הייתה מכונית פרטית. לכולם הייתה טלוויזיה אחת בבית שחור לבן שבשנת 1980 בערך הפכה לצבעונית. כולנו הבאנו את אותו סנדביץ' לבית הספר. ואני לא חושב שאי פעם ביקשתי משהו ולא קיבלתי אותו, אבל גם לא ביקשתי יותר מדי. וכל ההורים שלנו היו הולכים לעבודה בבוקר וחוזרים בערב. והאמהות היו לפעמים עובדות ולפעמים לא.

 

ובכיתה ו' הייתה לנו הופעת סיום משירי נעמי שמר. ואני הופעתי בשיר השוק. מאז למדתי די לא לאהוב את נעמי שמר, במיוחד בגלל "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל". אני חושב שהיא פזמונאית בינונית ופשיסטית די גדולה, אבל זה נוף הילדות שלי ואני לא יכול להתנתק מזה. היא כתבה שיר לא רע, שבימים האלו, כשפתאום שונאים ערבים, ומגרשים פליטי ג'נוסייד, ומדירים נשים, ועושים את כל הדברים האיומים האלה, שלא היו עולים על דעתו של אף אחד בדיקטטורה האיומה שהייתה כאן לפני 1977, יש בו גם הבטחה גדולה - "עוד יש מפרש לבן באופק, מול ענן שחור כבד".

 

סתם לתת דוגמה לענן השחור הכבד, אספר מקרה נוראי שקרה השבוע בבית ספר בעפולה, שנערכה בו חתונה מוסלמית בטעות, ועכשיו ההורים דורשים טקס עם רב בשביל לטהר אותו. זה משהו שאם היו מספרים לנו, בכיתה ד', בפעולה בצופים, שקרה דבר כזה, אז לא היינו מבינים את המונחים הבסיסיים, והמורים שלנו היו חושבים שזה בטח קטע סאטירי מ'ניקוי ראש'. היום זה נראה די ברור ומובן. והשאלה היחידה היא אם 'קול באישה ערווה' תופס גם לגבי מוסלמית, ואני די סגור שלא כי הן לא ממש בני אדם, נכון? (המקדש גויה או שפחהאינן קידושין, אלא הרי היא אחר קידושין כמה שהייתה קודם הקידושין; וכן גוי ועבד שקידשו בת ישראל, אין קידושיהן קידושין.  ישראל משומד שקידש בת ישראלאף על פי שהוא עובד עבודה זרה ברצונוהרי אלו קידושין גמורין, וצריכה ממנו גט. זה לא אני זה הרמבם).

 

אז ככה - שיהיה לאיריס ולסיגלית יום הולדת שמח. אני יודע שזה עוד עשרה ימים, אבל אף פעם לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי בדברים האלה. ושכל משאלות ליבן תתגשמנה. וזה יום קשה לכל עפולאי אמיתי, בגלל החוליה הנוספת בטרגדיה של משפחת צוריאנו, דודי, שכולם מתפללים לשלומו. ושמע, שלום, היה כאן ממש בסדר בשנות השבעים. זה לא יחזור, והתקדמנו מאז וזה, אבל לא היה כל כך נורא. ועוד פעם יום הולדת שמח, והנה שרית חדד שרה את נעמי שמר, וזה לדעתי ביצוע מאוד יפה. אז זה מוקדש לאיריס וסיגלית ובעצם לכל מי שמאמין שיש מפרש לבן באופק. יומולדת שמח.

 

   

נכתב על ידי , 13/12/2011 18:23   בקטגוריות אישי, קשקשת וברברת, עפולה  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבו אלמוג ב-16/12/2011 17:26



117,176
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבו אלמוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבו אלמוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ