לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אבו אלמוג


Dum spiro - spero

Avatarכינוי: 

בן: 50



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2011    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    

5/2011

ריצתו של העולה דנינו revisited


אלתרמן! גדול הגדולים שלנו. פשיסט לא קטן, מחותמי העצומה על ארץ ישראל השלמה, ובכל זאת... אני רק שומע "עוד אבוא אל סיפך" (הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה, הדממה הזאת היא שלך) וכבר אני נופל, פצוע ראש, לקטוף את חיוכנו זה מבין המרכבות. סלחתי לו על הכל. חלק, ודאי, כי לא האריך חיים כמו נעמי שמר למשל, פזמונאית בינונית למדי, שהספיקה עוד להאריך ימים ולהתבטא באופן המקובל כיום, ופחות מקובל אז, ברמה של "הערבים אוהבים את הרצח שלהם חם ומהביל..." מה שהוביל את נחום ברנע לאמר שיש לחצות את הכביש כשרואים אותה (ואני אישית מעביר תחנה כששומעים את השירים ברדיו, מה שקורה פחות ופחות, יש להודות). אז אלתרמן לא הספיק, ולא עמד במבחן, אבל אני בדעה שלו היה חי היה עובר אותו בהצטיינות. הוא תמיד היה המיין סטרים של המיין סטרים של הציונות. אם תרצו לדעת ציונות מהי - קראו את אלתרמן. אלתרמן הפוליטי, ואלתרמן האישי.

 

הציונות היא כמו חציל. היא מקבלת את הטעם של התבשיל שבו היא מתבשלת, ומוסיפה איזו בשרנות מיוחדת משלה. יש ציונות סוציאליסטית וציונות קפיטליסטית, יש ציונות דתית וציונות חילונית, יש ציונות פשיסטית (ותשאלו את אבא אחימאיר, כותב "פנקסו של פשיסטן") ומין ציונות כזו, שרוצה לבנות מחנות השמדה לעמלקים, שלא ממש נקרא לה ציונות נאצית, כי בכל אופן המילים האלה לא הולכות טוב ביחד, אלא רק נרים גבה. כך שהציונות היא לא אידיאולוגיה, אלא נראטיב. סיפור. דרך של ראיית המציאות ההיסטורית. ומי שרוצה לדעת את הסיפור הזה לפרטי פרטיו, לחדור אל נבכי המיתוס, חייב לקרוא את אלתרמן. אלתרמן הוא המיתוס. הוא בין היוצרים והמכוננים והמעצבים. הוא הוא מגש הכסף. יש דברים מרגשים, שאני ממש זוכר בעל פה - את הילד אברם, ובבכות ילדינו בצל גרדומים, ואת "והנער חייך בשיניים חלב - 'אנסה המקלע' וניסה, רק הסיט הזקן את עיניו בידיו, ודמו את הכותל כיסה". טוהר הנשק ויפי הבלורית, ומגש הכסף - נערה ונער, שהוא מראה אותם בגדולתם, אך גם חושף אותם ברגעיהם הפחות יפים. יש לו גם כמה נפילות. "ארץ ערבית" לטעמי הוא התחכמות אווילית "... העיר השוקטת אל קודס, שחנה בה המלך דאוד". וכך גם "ושכח שאיתו הצדק".

 

"ושכח שאיתו הצדק" מתחיל את הספרון הקטן של "אם תרצו" - "נקבה-חרטא". הספר מתחיל באלתרמן, ומסיים במקום לגמרי אחר. הסגנון הוא לא אלתרמני. אלתרמן, גם זה המתפלמס, לא יורד לשפת הביבים של ביטויים בנוסח "חרטא". האמת - גם בפולמוס הפוליטי צריך להראות כבוד מינימלי ליריב. ספר ושמו "שואה - חרטא" לא היה עובר. כמובן, עם אלף אלפי הבדלות וכו', ולא עשינו להם פרומיל ממה שעשו לנו וכיוצא בזה. אבל זה האסון הלאומי שלהם. וההתחלה של דיון צריכה להיות מכבוד הדדי, מה שמאוד רחוק מהספר הזה. ספר שמהתחלה נוקט בטון מתריס, ודמגוגי, ואיבד אותי על השורה הראשונה. טוב, אני לא ממש קהל הקוראים הקלאסי של הדבר הזה. זה יותר  "קתכיזם" מסוג "דע מה תשיב", ואני כבר יודע מה להשיב בלי הספר הזה. ובכל אופן. כותבים חכמים ובקיאים ממני עמדו על בעיות חמורות במסמך הזה, שנורא תסלחו אם לא אקשר אליו. גורביץ'  קורא לחלקים ממנו "צואת פרים מהבילה" (לקרוא ולהתענג. פוסט חכם בבלוג חובה), ונדב פרץ יוצא מנקודה יותר אישית, ומגיע גם לנקודות חשובות אחרות. אני, הקטן, רק רוצה להראות עד כמה המסמך הזה, הנושא את שמה של "אם תרצו" האמורה לייצג את "המהפכה הציונית השנייה" מתרחק מהנרטיב המרכזי, האלתרמני, של הציונות.

 

טוב, אז כאילו בציונות אין לי מה להטיף. אני אישית לוקה בכל פוסט שבעולם, הנרטיב האישי שלי סוטה מאלתרמן בערך במאה ושמונים מעלות, ועדיין. אני לא מתיימר להיות "ציוני" יותר מאף אחד אחר או להטיף למישהו על "ציונות" (פרט למי שממש ממש מבקש את זה כמו 'אם תרצו'), וגם יש לי נקודה קטנה ציונית, וזו סבתא שלי רחל. כמו הסבא של נדב סבתא שלי השאירה משפחה ורכוש בעיירה שומסק, ועלתה לארץ בקטע של ציונות נטו ב-1937. ב-1942 כל המשפחה שהשאירה מאחוריה בשומסק נורתה למוות בבור ההריגה. ב-1948 עבדה סבתי כעובדת סוציאלית במעברות, והיא בת ארבעים. הייתה נוסעת, אם לשני ילדים, שלוש שעות מדי יום באוטובוסים, לטפל בעלייה הגדולה שהגיעה. להיות להם לאם. מהגנים שלה עבר אלי מעט מאוד. היא הייתה אישה טובה מאוד, ואני קיבלתי את רוב הרשעות שלי מהצד השני, מאדמו"רי סטרעטין, שעליהם נאמר 'כמה קדושים ככה רשעים'. והיא הייתה אישה טובה. מלאך. אז אם מסתכלים היום על קליטת העלייה הגדולה של שנות החמישים, יש כמה סיפורים מתחרים. יש את הסיפור של סבתא שלי, של אנשים שהגיעו לבנות כאן מולדת, ופעלו בתנאים קשים, וחיו בתת תנאים, והקימו כאן משהו יפה, לתפארת. ובאו מרצון לבנות ולהבנות. זה מה שסבתא שלי סיפרה לי. יש גם סיפורים אחרים. יש את הקריקטורה של העובדת הסוציאלית של סאלח שבתי, ויש את הסיפור על העובדות הסוציאליות שחטפו את ילדי תימן, ואלו שגזזו את הפאות, ואלו שחיפשו למי יש את הפנקס האדום, ואלו שהפלו, ואלו שהדירו, ואלו שניכרו. אז אני מעדיף את הסיפור של סבתא שלי, שבשש עשרה השנים שזכיתי להכיר אותה לא תפסתי אותה במילה שאינה אמת.

 

והנרטיב שלה הוא הנרטיב הציוני. הוא מספר על עולים מרצון, שהגיעו לכאן, והיו ציונים, ורצו לבנות כאן את הבית מול כל המכשולים. יש גם נרטיבים אחרים, מורכבים יותר. אני לומד להכיר אותם ולקבל אותם. סיפור מורכב יותר מספר לי יהודה שנהב, בספרו על "הערבים היהודים", ואנשי הקשת המזרחית מספרים גם הם סיפורים אחרים. כמו בעניין הסכסוך הישראלי פלסטיני, אני מבין שיש כאן נרטיב אלטרנטיבי לשלי, ומנסה להבין אותו ולהכיל אותו, ולנסות להתמודד איתו. אבל הציונות, כציונות, המיין סטרים, קנתה את הסיפור של סבתא שלי, ודחתה את הסיפור של הקשת המזרחית. על פי הנרטיב הציוני העולים מארצות המזרח הגיעו לכאן כי הם רצו להגיע. כי הם היו ציונים. כי מקומם כאן, בארץ ישראל, ולא במרוקו או בעיראק. ועל זה כתב אלתרמן את השיר על העולה דנינו, שכה רצה לעלות, ועמד מול ועדה של הסוכנות, וניסה להסתיר את מומו. הוא מביא ציטוטים מאחד מחברי הוועדה - "והיה שם, באחת העיירות, בחור אינסטלטור, בריא וחבוב, ועמו שבעה ילדים חמודים, מסודרים לפי הגובה, מגיל 12 ועד שנתים. בהתחלה היה בטוח שאני מתלוצץ. פשוט עמד לו וצחק מרוצה על שהבין את המהתלה. אבל מעט מאד החלו הדברים חודרים להכרתו... נורא היה בזעמו... "אתה רואה שנים אלה?" צעק. "אני חונק אותם על המקום. ימותו השנים ויחיו החמישה". " זה הסיפור הציוני. נקודה. האנשים האלה, הנמצאים במקום רחוק, וכל מה שהם רוצים זה ארץ ישראל.

 

מה לעשות ש"אם תרצו" מספר סיפור אחר? הם קוראים לעולים האלו "פליטים". הם מסבירים איך הם נרדפו בארצות מולדתם עד כדי כך שהפכו לפליטים. "היהודים שחיו במדינות ערב לא רק שנרדפו באופן אכזרי, עברו פרעות מייסרות ונושלו מבתיהם, אלא גם הותירו מאחור רכוש גדול פי כמה מזה של ערבי ארץ ישראל. הסבל שלהם לא נשכח, אלא הושכח מתוך מגמה ברורה להטות את כף המוסר לטובת הערבים." פליטים? עולי עדות המזרח? הרי הם הגיעו לכאן מתוך ציונות, מתוך רצון להצטרף לכור ההיתוך וליצור את היהודי החדש, זה שכף ידו האחת אוחזת במחרשה והשנייה בהגה הטנק. תשאל את אלתרמן. תשאל אותו למה דנינו רץ. הוא לא רץ כי הערבי הרע עמד עליו עם חרב. הוא רץ כי הוא רצה להגיע לארץ ישראל ולבנות שם את המדינה היהודית.

 

סבתא שלי הגיעה לארץ בלי כל רכוש, ממדינה בה היהודים עברו פרעות אכזריות. כל חייה נשאה על מצחה צלקת חרב מאחד מקוזקיו של פטלורה שהרג את דודתה לנגד עיניה. סבתא שלי לא הייתה פליטה. וגם לא האנשים שסייעה בקליטתם עשר שנים לאחר שעלתה לכאן בעצמה. ראיתי בשנים האחרונות תמונות ויש לי ניחוש די טוב מה קרה לבית המגורים הישן של אם סבי (שנגררה ביחד עם בניה ונכדיה אל בור ההריגה). הוא עדיין עומד על תילו ואוקראינים גרים בו. אין לי רצון לקבל ולו לבנה ממנו. איני רוצה את חנות הנעליים שהותיר סבי מאחור. איני רוצה את זכיון הוודקה של אבי סבי (למרות שאם ממשלת אוקראינה תכיר בסבל וכל זה, ותארגן לי, כמחווה, ארגז, פעם בשנה, אני מוכן להתגמש עם העקרונות). את הרכוש הותרנו שם כדי לחיות חיים חדשים. כי אנחנו ציונים. אנחנו היהודי החדש.

 

אבל על פי "אם תרצו" עולי 'עדות המזרח' הם לא כך. הם פליטים, הם מסכנים, הכריחו אותם להגיע לכאן, הם מאוד רוצים את הרכוש שלהם, ולא נותנים להם אותו מטעמים פוליטיים. - "אין צורך בנרטיב פלסטיני מול נרטיב ציוני. האמת היא שיש צורך להתנער מנרטיבים כלשהם ומהמילה "נרטיב" עצמה, שהפכה שם גנרי מכובס לדמיון מזרח תיכוני במקרה הטוב, ולשקר גס בדרך כלל. יהודי מדינות ערב עברו גיהינום, הם נושלו מרכושם, נרצחו בגחמת אספסוף ולמעשה גורשו. אז איך זה שאף פעם לא שמענו על כך?" נו שוין... נדב פרץ וגורביץ' כבר הראו שהסקירה ההיסטורית שם לא משהו, וגם הצעקות "מזימה, מזימה" לא ממש מחזיקות מים לדעתי. לא הייתה מזימה של השכחה. ולהיפך. מי שרוצה לראות איך הממשלה הציונית השתמשה יפה מאוד בטיעון של הפליט מוזמן לקרוא את המאמר המרתק של שנהב, "השוד המושלם" ולהבין קצת יותר לעומק שאלות של "נרטיב" (תסלחו לי, אם תרצו. בכל אופן מונח מרכזי במדעי החברה, בסדר?), מי קורא למי פליט ומי מרוויח מזה. אני אוהב את שנהב. אני אוהב את סבתא שלי, אבל גם את שנהב. כמה מהפרקים המרתקים בספר שלו מספרים על אבא שלו, מפעילי העלייה, ציוני ברמ"ח אבריו. מעניין מה היה שהרבני האב חושב על אלו שקראו לו ולבני עדתו 'פליט'. הוא ודאי היה מספר לי ש הם לא גורשו. הם רצו לכאן, מרצונם, נאבקו על הזכות להגיע לכאן. זו ריצתו של העולה דנינו.

 

אבל אני סוטה מהנושא. הנושא הוא שלפחות בשאלה העקרונית הזו, של "הפליטות", סוטה אם תרצו מהסיפור הציוני, האלתרמני, והולכת למחוזות שהם קצת... מחוץ ל... לא ממש... בסדר. הבנתם, נכון?

 

ומי שהצליח להחזיק מעמד עד עכשיו יקבל את אחד הפליטים הכי מוצלחים שנפלטו לכאן אי פעם, שלמה בר בגירסה המרגשת, המצמררת, ל'ריצתו של העולה דנינו'.

 

 

 

נכתב על ידי , 18/5/2011 20:48   בקטגוריות האמת שלא תיאמן, אקטואליה  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שאול סלע ב-9/7/2011 02:13



117,712
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבו אלמוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבו אלמוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ