לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הבלוג של אבו אלמוג


לפוסט-ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים, ברוח משנתו של דאהר אל-עומר עליו השלום

Avatarכינוי: 

בן: 46



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

10/2014

Rue des boutiques obscures


Once again, for the benefit of English speaking foreigners, the best post of the month is translated.

 

All of the holiday I sat, waiting by the phone, and the call from the Swedish Academy did not come. I'm not really disappointed.  As a mystery writer I can't expect  to win the Nobel Prize.

 

The truth be said - I didn't even get to win the much humbler Ramat-Gan prize. I was once a candidate for the 2003 Geffen Award, and Vered Tuchterman stole it from me. Just kidding. She deserved it more than me. Anyway, I have no legitimate expectation to win a Nobel Prize. But I'm just me. What about all those truly great genre authors, from  Raymond Chandler through Isaac Asimov to Tolkien? These could wait forever for the phone to ring. Not to mention Lovecraft, King or let's go really wild - Alan Moore.

 

If, say, we could nominate Chandler in 1939, the year 'The Big Sleep', one of his finest works, was published, the actual winner that year was the Finnish Frans Eemil Sillanpää, on "the deep understanding and belief in his unique description of peasant life and nature in his country, and the description of the interplay between them. "I have never read a book by Sillanpää. It's not really surprising. The guy was forgotten, and his books have never  been translated into Hebrew. As to any measurable parameter of influence, from the number of copies to the number of translations into different languages ​​Chandler gains the advantage over Sillanpää several times over. Regarding the elusive parameter of literary quality, I haven't read Sillanpää, but Chandler has a timeless quality it's hard for me to believe Sillanpää equaled. Peasant life in Finland seem to me a very difficult subject to write about in an interesting way, although he did got the Nobel so he apparently knows how to do it.

 

What about Bob Dylan? The number of poets who won the Nobel Prize is quite limited, and include names such as T.S. Eliot and Szymborska, but I'm pretty sure that  in every parameter of quality Dylan's verse equals winners such as Soweinka Vella (1986) or Joseph Brodsky (1987) or even exceeds them. Awarding Dylan could be a bold statement on the relevance of the 'counterculture'. But the Swedes prefer to hole up in their ivory tower.

 

The truth is that even some of those 'canonical' writers who usually inhabit these Swiss ivory towers are missing. I'm not talking about the greatest writer of the 21st century, in my opinion, Roberto Bolaño, who died too young and still lacks the recognition of greatness. What about Borges? Why Miguel Angel Asturias - believe me, a very mediocre writer  - and not Borges? Graham Greene? Amos Oz? Although you know, DUM SPIRO SPERO and as long as he lives (I saw him at a seminar sometime in June. Looks great), there is still hope.

 

Overall it's a question of the taste of a bunch of conservative elderly Swedes. Sometimes they make it by accident, and give the prize to someone who really deserves it, represents the spirit of the times, or written something really special, like Alice Munro or Szymborska. Sometimes they award a kind of Elfriede Jelinek, and all one can do is raise an eyebrow.

 

 

And Modiano? Modiano is great. One of my favorites. In my teens I read 'Rue des boutiques obscures', and it entered my short list. Almost a detective story, about a man who loses his memory, and then starts working as a private detective, and searches for his true identity. A very sad story with an open ending that talks of memory and forgetting, and the little details that make up our lives. There are some great plot moving mechanisms, and some classic 'detective' moves. At the time I almost classified Modiano as a generic mystery writer, and I'm pleased that the Swedes thought otherwise. He really is cute. I don't know if 'deserves' the Nobel , but he got it, and it's okay by me.

 

And say, have they already awarded the Nobel Prize in Economics? Because I have a sure winner. He was a career journalist and author - Nobel Prize for sure if he was still in the trade – turned into a leading economist, inventor of the zero VAT, and I am so pleased that there is also a nobel prize in that! So happy for you Yair. It could not happen to a better man. And I'm sure that in the end you will lower the cost of living . I have an idea, zero VAT on Milky. And we'll see how they all come back from Berlin. In an airlift.

 

Why is it always that when I write a serious post I must end with foolishness? Well, it's not over yet. I have to deliver the candy. Again you get the star Shantel with the planet of paprika. He deserves the Nobel Prize for his concision of the human condition in the words - "There's too much death and too little sex." I'm willing to bet that even if Nobel laureate Tomas Tranströmer (2011) would sit from this day to Hanukkah he couldn't produce such a line.

 

 

נכתב על ידי , 29/10/2014 12:55  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבו אלמוג ב-30/10/2014 06:09
 



בייבי בום


נפאל. סופת שלגים. חבורה של ישראלים צועדים בקור המקפיא אל מקום המקלט הרחוק, רחוק מאוד. רחוק מהשגה. כולם תשושים עד אפיסת כוחות. כל אחד נושא בקושי את עצמו. אם לא יגיעו בתוך שעות ספורות אל מקום מקלט ימותו כולם. ת', אחת מהחבורה, נופלת אל השלג. ע' מביט בה ומבין כי לא יוכלו להמשיך איתה ועליהם להמשיך בלעדיה. הוא מחליט לעזוב אותה מאחור.


 


כולנו מכירים את הסיפור הזה. לא היינו צריכים להכיר אותו. הוא היה צריך להישאר בין השלגים בנפאל, אבל חדשות ערוץ '2, בין היתר, טרחו להביא לנו את הסיפור היישר ממיטת חוליו של ע' המאושפז בבית החולים לאחר שהגיע תשוש, למקום מבטחים, כשחבריו טמונים בשלג. 


 


מכיוון שת', וגם נוטשיה בשלג, הם מ'המגזר', התחיל דיון מוסרי והלכתי. כמובן שהגיעו לאותה מסכת מפורסמת בתלמוד הבבלי, בבא מציעא סב א, על שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של ים. אם שותין שניהם - מתים, ואם שותה אחד מהן - מגיע לישוב. דרש בן פטורא - מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו, עד שבא רבי עקיבא ולימד 'וחי אחיך עמך' - חייך קודמים לחיי חבירך'.


 


זכור לי שכשלמדתי את המסכת הזו מפי מורי ורבי שמואל שילה, במסגרת הקורס 'דין מוסר ויושר במשפט העברי' העיר שילה כי 'בן פטורא' המוזכר במסכת הוא פטרוס, וכי הדעה היא דעתם של הנוצרים, המנוגדת ליהדות אותה מייצג רבי עקיבא. מה שמראה שיש כמה וכמה שיטות מוסר שניתן ליישם כאן, ושקשה לקבוע מסמרות. עיון מהיר במשנתו של קאנט, יכול לפרש את הציווי הקטגורי, לפחות בשני נוסחיו הראשונים, כתומך בדעת רבי עקיבא. ובכל אופן, האינטואיציה אומרת שההכרעה שהתקבלה הייתה אכזרית וקרה, רעה למי שנטש את חברתו בשלג בה במידה שהייתה רעה כלפי החברה.


 


לא ניתן לשפוט במקרים כאלו. איש אינו יכול להחליט מבלי שהיה בסיטואציה כזו. ויש מקרים רבים כאלו. באסונות טבע, במלחמות, בשואה. התותחן הנדרש לירות את הפגז במסגרת 'נוהל חניבעל' ב'צוק איתן' מתוך ידיעה שפגז זה אמור להרוג את חברו לנשק, נמצא במסגרת דומה, בה ההכרעה הפורמלית תינתן רק בשל סמכותה של הפקודה (כאן לא צריך לחשוב הרבה. קאנט היה אומר לו להתרחק מהתותח ולא למשוך את ידית הנוקר. למרות שאני די סגור על זה שבתותחים החדשים זה לא הידית הנמשכת בתנופה כמו בתקופה הפליאוליתית שלי, אלא הצתה חשמלית).


 


אבל מה זה משנה בעצם? אותי זה לא מעניין. הכרעות כאלו תתקבלנה במצבים דומים, ולא ניתן לדעת מראש מה יהיה. כל סוג של דיון אקדמי ערטילאי הוא עקר. ברגע האמת לא ברור מה מכריע. קאנט, שמעודו לא יצא מקניגסברג, אינו יכול לומר לע' כיצד לנהוג בנפאל. וכך גם פטורא ועקיבא. מה שמעניין אותי זה מה, לעזאזל הביא את ע' לספר על זה לכל עם ישראל בטלוויזיה. ואת ההורים של ת' להיפגש עם ע' באופן כל כך מתוקשר. 


 


איני בא בכל האשמה כלפי ע' או כלפי הוריה של ת'. הם עברו חוויות רגשיות מאוד קשות. המיקרופון שהיה בסביבה הוא האשם. לא צריך להיות שם מיקרופון. יש מקומות שאליהם אסור למצלמה, או למיקרופון להגיע. זה בדיוק אחד מהם. הווידוי הזה, על משהו שאין בו כל עניין לאיש חוץ מלת' המנוחה, לע' ולהוריה של ת', הגיע לציבור, והפך לנחלת הכלל. מה שאמור היה להיות הכרעה אמיצה, אינטימית, הפך לנושא לדיון ציבורי. וזה לא צריך להיות כך. הכבוד האנושי הבסיסי של כל המעורבים היה צריך להשאיר את העניין מאחורי הפרגוד.


 


אבל היום אין פרגוד. המצלמה מגיעה לכל מקום. לרגעי האבל ולרגעי השמחה. להכרעה הקשה, ולהודעה למשפחה. האלמנה מתראיינת לעיתון חודש לאחר שהבעל נהרג במלחמה. מוסף סוף שבוע מתעד יומן לידה יום אחר יום בין מות הבעל ובין הלידה. לא קראתי את זה. מבחינתי זו פורנוגרפיה. איני מאשים את האלמנה. זו דרך אחת להתמודד עם המצב. מצב לא קל שאני, לשמחתי, איני מצוי בו. מי שאשם זה העיתון. המערכת. הכתב.


 


אבל האשם הוא בחברה שלנו, המציצנית. יש ביקוש - שוב, איני מבין למה. ואז יש גם היצע. 'בייבי בום' בערוץ 10. אני רואה את הפרומו. אנשים שמכניסים צוות טלוויזיה לחדר הלידה. בשביל מה זה טוב? את מי זה מעניין? דרמה? ודאי. אבל לא מהסוג שצריך להיות משודר. כשהבעל אומר לאישה 'אני אוהב אותך' הוא אומר לאישה או למצלמה? בין היתר זה מעקר את הרגש. לא של הבעל. שלי. עד כמה אני יכול להאמין למילים כאלו שנאמרות לי? עד כמה אני יכול להאמין לעצמי כשאני מדבר? הדיבור האנושי מאבד את המשמעות. נותר רק התיווך. צד הביקוש נעלם, צד ההיצע נעלם גם הוא. נותר רק המתווך, המצלמה. והיא שייכת לזכיין. והזכיין זה כסף.


 


והמצלמה משדרת את הווידוי. על פי פוקו המין הוא תמיד העניין המועדף בווידוי. בנפאל הווידוי לא עסק במין אלא במוות. פתח צוהר מפחיד לרגע אפל, וסגר אותו מייד. זה לא יכול להחזיק עונה שלמה אצל זכיין, מאוד מצטער. 'בייבי בום' עוסק במין. בתוצר של המין. בלידה. במנגנוני הרבייה. והיי! למה להתרכז בסיום של התהליך. למה לא ללוות אותו מהתחלה? מההפריה? טבעית או מלאכותית.


 


פוקו כתב (מופיע אצל ארבל, פוקו וההומניזם, עמ' 48) "צריך להיות לכוד היטב בתוך אותה עורמה פנימית של הווידוי... כדי להאמין שכל אותם קולות בתרבות שלנו שזה עידן ועידנים טוחנים באזנינו את הציווי הלא יאומן להגיד מה אנחנו, מה אנו עושים, מה אנו זוכרים ומה שכחנו, מה אנו מסתירים ומה מסתתר מאיתנו, על מה איננו חושבים ועל מה אנו חושבים שאיננו חושבים , שכל אותם קולות מבקשים מאיתנו להיות חופשיים."


 


יש שיעבוד גדול בווידוי. שיעבוד למיקרופון. געגועים למיקרופון. רצון להיות ליד המיקרופון. והמצלמה. אני רוצה להיות חופשי. אני לא רוצה להתוודות. אני לא רוצה לשמוע את הווידוי, ובכך לשחרר גם את ע' מהצורך שלו להתוודות בפני.


 


אבל מה זה הבלוג הזה בעצם? 


 


 


 


 

נכתב על ידי , 28/10/2014 19:41  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של n_lee ב-30/10/2014 09:50
 



פינף יארן


חמש שנים אני כותב כאן!

 

הלכתי והסתכלתי בבלוגולדת קודמים והם כולם שמחים ומאושרים.

 

מה שקרה בחודשיים שלושה האחרונים הוא שהנושאים שאיני יכול לכתוב עליהם קיבלו פחות או יותר את קדמת הבמה בחיים שלי, והם לא גורמים לי שמחה ואושר. שהדוקטורט שהיה מקור להשראה לכתיבה גם כאן וגם לכתיבת הדוקטורט עצמו הפך למעין מועקה בלתי פוסקת וייסורים מתמשכים, ושהמדינה הלכה פקאקט. וכך, למשל, נדונתי היום לשמוע שיעור במדע המדינה מח"כ איילת שקד, שיודעת יפה מאוד מהי הפרדת רשויות ומיהו הריבון, ואפילו שמונטסקייה ובודן חושבים אחרת, למה מי הם בכלל? טוב זה אזכור ל'חוק עוקף בג"צ' שועדת השרים לחקיקה החליטה לאשר, מה שאומר שחרויות האזרח של כל אחד ואחת מאיתנו נמצאים בסכנה חמורה, מה שאומר שהפוסט הולדת השישי הוא לא משהו סגור ובטוח. מה שמאזן את כל אלו זה שיש פחות ופחות קוראים, כך שאני יכול לקטר עד מחרתיים ואף אחד לא ישמע!

 

היום למשל עברה בראשי המחשבה שבאמת לא יהיה אסון אם מחשבותי הבלתי מעובדות המערבבות את תורתו של ז'אן בודן (זה שאיילת שקד לא ממש מכירה) עם כתביו של שייח' אל אסלאם מוסטפא סברי אפנדי - זה שהורה על ביטול חוק המשפחה העות'מאני במדינה העות'מאנית ב-1919, ומייד לאחר מכן הבריטים באו וקיבלו את אותו החוק עצמו כאן כחוק המדינה - לא תקבלנה את הגושפנקא האקדמית ותמשכנה לשעשע אותי בלבד. אבל כתבתי בכל אופן שעתיים על התחולה של החקיקה הירדנית בעניין הנזאע והשיקאק, ולרגע היה לי קצת נחמד. אבל אז שבה תחושת המועקה - האם מישהו באמת יקרא את זה אי פעם?

 

מצד שני הורדתי לפלאפון משחק מאוד מטומטם על פרות שעוברות מוטציה, שצריך לזווג אותן זו עם זו וליצור מוטציות חדשות והגעתי עמוק לתוך המסך השני. יש נחמה אדירה בדברים האלה. טעם לחיים ממש. אני צריך לבדוק את הטלפון אחת לארבע שעות כי אחרת כל הכסף שנצבר ממה שהפרות שגידלתי מחרבנות (באמת. זה המשחק. ואני דוקטורנט למשפטים, בחיי!) הולך לטמיון. אז יש למה לצפות ולא הכל אבוד.

 

מה שכן יומולדת חמש זו הזדמנות נהדרת להביא לכאן שוב את החבר שלי דודו. האמת, הבוקר מת ג'ק ברוס, שהוא מגדולי הגדולים וענקי הענקים ואני עפר לרגליו ומאוד אבל. אבל איכשהו הקרים זה משהו שנורא אוהבים בגיל 14 - ואני הייתי מת על הקרים בגיל 14 עוד כשברדיו קראו להם 'הקצפת', ומתי שהוא מתבגרים את זה ומפסיקים לאהוב קצת. אז שלום לעפרו של אחד מגדולי הבאסיסטים עלי אדמות, אבל אם יש יומולדת חמש אז הטבעי ביותר זה דודו. הגישו פינג'אן והגידו, היש עוד פלמחניק כמו דודו?

 

 

 

נכתב על ידי , 26/10/2014 19:01  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אבו אלמוג ב-30/10/2014 06:13
 



לדף הבא
דפים:  

105,335
הבלוג משוייך לקטגוריות: תרשו לי להעיר , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאבו אלמוג אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אבו אלמוג ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ