המכתב שלו שעשע אותי וגרם לי לחשוב שאם הוא יכול לצחוק על זה המצב לא כזה גרוע , וכששאל עניתי שבאמת עשיתי ביד אחרי שקראתי אותו, אבל ידעתי שהוא לא משקף כלום, המצב של רז היה על הפנים. קיוויתי שיהפוך לבנאדם אבל לפחות בהתחלה הוא היה צל של עצמו, מותש, לא מבין, מבולב, הוא לא דיבר, לא היה לו כוח לשמוע אותי, הוא הסתובב כפוף גב ונראה כמו פרח קמל, עיניים מצומצמות מתחת לגבות מכווצות. כשהגיע הביתה הייתי חולץ את נעליו, פושט ממנו את המדים ומכניס אותו למקלחת, משכיב אותו לישון בלי שיאכל שום דבר קודם. אלו היו רגעי השקט היחידים שלי מהיום שהתגייס ועד היום שהשתחרר, כשהייתי חש אותו אצלי, בין ידיי הנשימה החמה שלו על החזה שלי, שום דבר לא יכול לפגוע בו, אף אחד לא יכול לצעוק עליו, הוא לא צריך להוכיח כלום ולא יכול להיכשל, לאחר, לטעות או לא להצליח. כאן הכל בסדר.

כשהתעורר היינו שוכבים סקס קצר וענייני ואז הוא היה מתכנס בי קצת, משחק בשיער בחזה שלי, מלטף את הפטמות, סתם ככה בשביל להרגיש אותי, צוחק שצמחו לי שיערות בתחת והזדקנתי. מסמן מעגלים דמיוניים בשיער שלי, בודק את אורך הזיפים, מעביר את אצבעותיו הקטנות על קווי כף ידי, נושם את הריח שלי, בוחן עד כמה צמודים הגופים שלנו יכולים להיות, מה המאה אחוז קרוב שלנו, בלי להוציא אף מילה כמעט לפעמים במשך שעות, דורש ממני בדחיפה קלה לשכב על גב ונשכב עלי, מחבק אותי בשתי ידיים. שעות של חסד.

לא שאלתי אבל נדמה לי שגם עם יעקוב לא היה כל כך סקס, כמו אצלינו, בעיקר ליטופים ונשיקות. הוא כזה רגיש, אבל גם סתגלתן, פחדתי שיסגר עוד יותר, שבמקום לבנות עוד חומה יהפוך לאחת.

כשהיה חוזר הביתה ממסעות הייתי מעשה במשך שעות את כפות רגליו, גם אחרי שכבר היה נרדם, הייתי מורח אלוורה שוב ושוב בשפשפות בבתי השחי והמפסעה ומנשק בלי סוף כל נקודה כואבת בגוף האהוב והיקר של סוד שלי.

ידעתי מה הוא עובר, הייתי שם פעם, אבל אני מכיר אותו מספיק טוב בשביל לדעת כמה זה קשה עבורו. ילד,  נפוח מאגו ופלצן, רגיש ונאטם, יודע שיש שני אנשים בעולם הזה שהוא בבעלותם, אבל צריך למלא אחר הוראות של גברים אחרים, ילדים שמבוגרים ממנו בחצי שנה. ילד שחי מגיל 15 לבד בבית וצריך לחלוק חדר, מקלחת, אוכל ואין ספור שעות עם עשרות גברים נוספים. סוד שלא מבין הומור, שלא מעניין אותו שום דבר שמעניין את בני גילו, אפילו לא מפגש בין כוס לזין ושדיים ענקיים, כדורגל, סוניפלסטיישן.

רציתי להיות לידו כל הזמן, להסתכל עליו, לראות שלא מציקים לו, שלא יורדים עליו, שהוא אוכל, שידע שאני משגיח אם הוא לא מצליח להרדם, לתת בו מין מבט כזה "בטח שאתה מסוגל" אם הוא מאמין שלא.

אני יודע שהם לא שנאו אותו, למרות שהיה מאחר את הזמנים של כל המחלקה, הוא ילד מצחיק, יש לו את היכולת לגרום לאנשים לאהוב אותו, כמו שהוא גרם לי לאהוב אותו, ולאלי ולדנה, אפילו לאמא שלי, וזה למרות שהוא הפך את הבן שלה להומו. מצד שני יש לו נפש זקנה, כל הילדים האלה משעממים אותוף, זה כמו ילדים שמחבבים דוד מבוגר.

פעם ראשונה שחשבתי עליו כעל ילד, לא מישהו שהיה ילד והתבגר בתרם עת, אלא ילד עכשיו. ילד מוזר, מזדקן, עייף ומופנם כמו מבוגר למוד נסיון מר, אבל ילד, ודאגתי לו כמו אמא רוסיה, הוא הילד שלי, הוא האהבה שלי, הוא המשפחה שלי. רז הוא תמצית החיים שלי, הצטערתי על שהרשתי לו ללכת לשם, מה רע בליות סמ"צ, חופ"ל, מש"ק ת"ש היה יושב עליו בול. הכל חוץ מזה.