להיות אנושי
משמעו להיות כרוך
בסבל.
להיות אנושי
פירושו להיות
בעל מידה של הרס.
קיום אנושי כרוך בהרס.
ככל הנראה ההרס הזה הוא עיקרון עובדתי
המהווה טבע הכרחי
בקיום האנושי.
ההתנגדות שבין התבונה לחיה
מפיקה את הקונטרסט
שיוצר פער
של חוסר מודעות
כיצד לנהוג
ולכן גם פוטנציאל של הרס.
ההבלגה מן החוקים של הטבע היא המצב אליו נולדנו,
נולדנו לחשוב בהיררכיה המציבה אותנו מעליו - מעל הטבע,
כאדונים שעבורם האדמה מתקיימת
ולהם ובשבילם מפיקים העצים פירותיהם.
העת הזו מלמדת אותנו ששגינו.
הזיהום והמחסור שעוד יגיע -
אולי ראוי ללמוד מהם תבונה חדשה.
לא לוותר על התבונה שהיא טבענו
אלא לנסות לפעום איתה יחד עם מה שקורה.
אני מאמין שהתבונה האנושית מסוגלת למצוא דרך אלגנטית לדור עם הטבע,
גם אם אני עצמי עדיין לא הגעתי ליכולת לתאר דרך כזו לפרטים.
הזמן ילמד אותנו
שלא לראות עצמנו עליונים,
כי מן ההצטרכות נבין ערכו של ביתנו,
וזה יהיה שיעור כואב.
ובכן, הלוא בראשית דבריי טענתי שקיומנו כרוך בכאב.
אני לא רואה שיופסק המאבק ההישרדותי עלי-אדמות,
כמו כן אני גם לא צופה שום גן עדן במה שעתיד לבוא.
אני לא מאמין שאלו חוקי העולם הזה
להיות גן עדן,
אני לא צופה אפוקליפסה באותה מידה.
ימשיך העולם לקרות,
שינויים יחולו
אך סבל לא יופג ממנו
ואולי שיעור טוב יהיה לנו
לקבל שהסבל הוא תכונה עקרונית בטבע
אשר מהווה בו יחסיות הכרחית
לרווחה ולשמחה ולהנאה.
אולי כמה שנתקרב
להשלמה עם מה שיש
נוכל לשיר שיר גדול יותר.
אולי כך המילים של השיר תהיינה מלאות יותר.
והריאות,
נקיות יותר.
והאוויר גם כן.
בעיניי זה אולי הפוסט הכי חשוב שכתבתי. הלוואי שייתן למספר האנשים שיקראו אותו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
