.The long and winding road
|
| 5/2013
אוהבת לחיות.
זורקת מבט חטוף למראה, נושכת את שפתייך
אך לא מתאווה
אלא משנאה
את רוצה להכאיב לעצמך, רוצה שיכאב
עד השניה האחרונה
טיפת דם זולגת אל עבר שפתייך, הטעם מתכתי
אך הכאב מתקתק
בורח הוא מתוך ידייך
ואת נותרת אבודה לגמרי, ללא גלגל הצלה
ואין איש שיוכל לעזור, או איש שיוכל להבין
וגם את בעצמך עוד תוהה
מדוע אנשים בכלל נבראו, אם בפועל הם רק סובלים
מספר פעמים חשבת על הדרך הקלה לברוח מכאן
בראש קראת לזה המעשה הנכון,
אך בלב, קראת לזה בריחה
קראת לעצמך פחדנית והססנית על כך שעוד לא סיימת עם זה
אבל בפנים, את יודעת, שהפחד הגדול מכולם
הוא להיעלם
ולכן את לא בורחת, ולכן עודך נשארת
וכרגע, את ספק בוכה, ספק צוחקת
את מביטה אל החיים שחשבת מספר פעמים לזרוק אל הפח
ובראש מורם אל-על יודעת, שמזל שנשארת
וכרגע? אני שונאת את זה. כל-כך. פוסט אידיוטי לחלוטין שהחלטתי לשחרר מהטיוטות, רק כדי להבהיר לעצמי חד וחלק, שאני כבר מזמן לא מרגישה ככה. ולכן הוספתי את הסיום היותר אופטימי הזה. כך הרגשתי בעבר, אבל היום אני יודעת בוודאות, שלא משנה כמה נורא ארגיש, דבר מזה לא יגרום לי לחשוב על הדרך הקלה הזו. אני אוהבת לחיות, רוצה לחיות, ומקווה שהחיים יאהבו גם אותי.
נ.ב. הכינוי חדש, האייקון חדש גם הוא, מלבד הכותרת של הביטלס, שלהם באמת אין תחליף.
ואולי זו גם סוג של התחלה חדשה, מי יודע?
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mrs. house
