לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

With Every Tomorrow Comes Another Life




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2014    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2014

Army, Awkward, Marilyn Monroe and the bitter end


זהירות: פוסט ארוך במיוחד.


מוזר לי לחזור לכתוב פה על מחשב, ולא בפלאפון שלי אי שם במדבר.

אני שכחתי איך זה נראה, המסך הגדול והבוהק.

המקלדת הגדולה, והאינרנט הלא איטי.

לכךגלדכףד

איך אני מסכמת שנתיים מחיי?

עברתי כל כך הרבה.

ולצערי, בלוג יקר שלי: זה יהיה הפוסט האחרון שלי.

לפחות לבנתיים.


אז נתחיל?

אתם לא חייבים לקרוא הכל - זה רק לזיכרון שלי כל עוד הוא טרי.

אני התגייסתי שאתה לצידי, אהוב יקר שלי.

מור.

זאת הפעם הראשונה שאני מזכירה את השם שלך? אולי זה בסדר.

אין לי מה להסתיר, לא שאני זוכרת לפחות. וזה בסדר.

זה בסדר, כי אני זוכרת את כל מה שעברנו וזה מעלה לי דמעות לעיניים - ואולי גם לך? כנראה שלא.

אף פעם לא ראיתי אותך במצב פגיע, חוץ מפעם אחת שאני לעולם לא אשכח.

היינו אצלך בחדר וזה היה ממש כשחזרנו.

שכבנו, וזה גרם לי להרגיש שלמה - מאושרת.

חיבקת אותי חזק ובכית חרישית. הרגשתי רק את החזה שלך רועד.

לחשת לי "אל תלכי... בבקשה אל תלכי"

 בגדכדכ

לא ידעתי לאן אני הולכת, רק ידעתי שאני הולכת להיות מפקדת כיתת טירונים.

הגעתי לבה"ד 12- בית הספר לפיקוד.

והייתי משותקת מפחד, אני רציתי ללכת הביתה.

אני בקושי זוכרת את ההתחלה, אבל אני לעולם לא אשכח את הפחד שהשתלט עלי.

אני ידעתי, אני לא עוברת את זה בחיים.

ואז התחילה החצי שנה הכי ארוכה בחיי, חשבתי שזה לעולם לא יגמר.

אבל זה היה בסדר כי היית שם.

 בדגששדד

ואז הלכת, ונשברתי.

אני זוכרת שלא יכולתי להתאפק ופשוט התחלתי לבכות - כמו עכשיו.

אני זוכרת שני מקרים ספציפיים שאני רוצה לשתף:

1. ישבנו ביום ראשון, במעגל, כל הצוות או המחלקה אני לא בדיוק זוכרת. כל אחת סיפרה על מה שהיה לה בסופ"ש - קראו לזה נוהל יום א'.

אני הקשבתי לכולם ונחנקתי, אני לא יכולתי.

כשהגיעו אלי אני פשוט נשברתי: אני התחלתי לבכות ולא היה לי אכפת. ביקשתי מהמפקדת שהייתה לי, דנה נודל, שתעבור ילדה.

סליחה, חיילת.

אני לא יכולה לעמוד בזה אני נשברתי. אני לא ידעתי איך מתמודדים עם כאב כל כך חזק.

2. זה היה בסביבות השבועיים אחרי הפרידה.

אני ישבתי על המיטת קומותיים למטה, עם חצי א'.

אני חיפשתי את החגורת נשק שלי ולא מצאתי בכל הבלאגן בתיק שלי.

אני ידעתי שאם אני לא אמצא את זה אני אענש, ועוד איך אענש.

אני נשברתי כל כך, אני זוכרת. אני התחלתי לבכות שבידי הייתה החגורה.

אביטל, חיילת בצוות שלי, מיהרה לחדר ושאלה אותי אם אני בסדר, אם אני צריכה משהו.

אני רק לחשתי לה "אני רוצה את מור חזרה..."

היא חיבקה אותי חזק והרגיעה אותי.

גדדששד 

ועברנו את זה ביחד – כל הכמעט 60 חיילות.

היינו שם אחרי 4 שבועות שטח, 7 מסעות שהאחרון היה 14 ק"מ.

6 ניווטים עם ניווט לילה.

אחרי מאמצים אינסופיים, בכי, כעס, הכל.

עמדנו שם בלטרון בגאווה אינסופית.

אני לעולם לא אשכח את המבטים של ההורים שלי: הם היו כל כך גאים בי שנראה לי שאמא שלי קצת בכתה.

גם היא הייתה מ"כית, אירוני הא?

אבל אתה לא היית, וזה היה בסדר.

כי הבנתי אז: it's not meant to be.

וככה עברו חודשים, והגיע נובמבר.

בגדכדכד 

כבר התגברתי עליך, הייתי חייבת להמשיך אני הרגשתי שאם אני לא אמשיך הלאה.

אני אמות.

אני אמות ואני לא אחזור לעצמי לעולם, כי זה היה כאב קשה מנשוא.

וזה הצליח! מי היה מאמין. היה לי יותר קל לראות אותך, ולדבר איתך.

אבל החלטת אחרי השיחה שהייתה לנו לחזור אלי – והרגשתי שאני נולדתי מחדש.

אני לא יודעת שאני מסוגלת להרגיש אושר כל כך טהור.

ואנחנו עד עכשיו ביחד-מי היה מאמין.

הכל היה כל כך קל פתאום – אבל לא באתי לדבר עליך.

לך יש מספיק פוסטים.

גדדכדכשד 

סיימתי את הקורס מ"כים, מחזור ל"ט, מרץ 12 – בגאווה.

הגעתי לבסיס מפרשית אי שם בדרום.

לאן שרציתי להגיע, לא בהכרח עם מי.

לא ממש הכרתי אף אחד – חוץ מבר, מירי, עדי ואיילה.

השאר הכרתי במהלך השירות ואני לעולם לא אשכח אותם – גם אם אני לא בהכרח שולחת להם הודעות על בסיס יומי.

הכרתי את המחלקה הקטנה שלי, החלקה הקטנה שלי בגן עדן.

עם הקצינה שלי בראש: חן לוי.

לא הערכתי אותה מספיק אז. אבל הבנתי איזה אבן חן היא רק לקראת הסוף.

אוראל, תניה, נואליה, אני וחן.

היינו צוות מנצח, למרות שאני לא תפקדתי כל כך.

היה לי קשה, אין מה לעשות. היה לי קשה מההתחלה ועד הסוף.

לא הייתי המפקדת המושלמת, אבל נתתי את מה שהיה לי.

העברתי 7 מחזורי טירונות, שזה יוצא בסביבות ה-105 חיילים שהיו שלי, ורק שלי.

השאר אני העברתי בלהיות הפ"פ של הפלוגה – פקידת פלוגה.

אהבתי את העבודה והיה לי כיף.

הכל היה רגוע ואיטי, ישנתי כמו שצריך והתחלתי להכיר את הבסיס.

זה היה נפלא וקל.

התחלתי להתחבר ליותר בנות בפלוגה שלי, לא נראה לי שחברות לחיים – אבל חברות זה בטוח.

אני פשוט נדהמת מהכמות האדירה של האנשים שיצא לי להשפיע עליהם, ושהשפיעו עלי.

שנתיים מדהימות, עם אנשים מדהימים.

תקופה שאין שנית לה.

מעריכים את הכל פתאום, את הבית והחברים והאוכל של אמא.

לא אצלי לפחות, אבל אמא שלי התאמצה מספיק.

מעריכים את החברים מהבית, את הרעש של העיר הגדולה.

אבל אני זוכרת המון מקרים שהייתי יושבת על קצה האספלט של הפינת פריסה סגל שלנו.

עם סיגריה ביחד, חובה. ואולי גם כוס של משהו התלוותה אליה: קולה, קפה, תה? כל פעם השתנה.

בהיתי בשקט ובשלמות של המדבר.

ברוגע והרוך של החול.

בצבעים המדהימים שלו, הזהוב החום הכתום? לפעמים גם קצת לבן.

הוא לא שפט אותי, אף אחד שם לא שפט אותי.

כי כולם נראים אותו הדבר נכון? מדים ונעליים זהות. צבע שיער אחיד וטבעי. זוג עגילים תואמים שלא עוברים את התנוך.

2 טבעות על 10 אצבעות.

אין פירסינגים.

אין כמעט כלום שמייחד אותך.

אז אתה חייב להכיר את האנשים כמו שהם באמת, לא לפי מראה חיצוני.

בחיים לא חשבתי שהאנשים שאני הכי התחברתי והכי אוהב היו: פאקצה מאורנית, ערס מבת ים, פרחות מראשון לציון וקיבוצניקים.

וככה אנשים ראו אותם ביום יום: כמו שאני הייתי הפריקית העילאית ומתנשאת מתל אביב.

והכל נעלם שם, ואהבתי אותם כמו משפחה – כמו הורים ואחים.

לךלחךח 

חן שלי, הקצינה המדהימה ביותר בצבא האכזרי הזה:

מי יתן ויהיו עוד אנשים כמוך, אישה יקרה ומיוחדת.

מי יתן שאנשים יהיו כל כך מלאי תשוקה ותוכלת כמוך.

מי יתן ויהיו תחתיך עוד כל כך הרבה אנשים שתשני את חייהם כמו ששינית את שלי, של תניה, של יובל ושל תום.

את היית שם בשבילי שאף אחד לא האמין בי, שאף אחד לא חשב שאני אצליח.

את הרמת אותי והפכת אותי למפקדת שהייתי.

אני מודה לך על הכל יקירתי – על הכל.

דכגדכג 

וקוקי שלי, אוראל.

אתה גילדת אותי, כמו אח גדול ואוהב.

אתה קיבלת אותי לפלוגה כמ"כ ותיק, ואז סמל.

אתה בלעת את כל השטויות והדיבורים שלי.

הייתה לך סבלנות אינסופית שלא רואים בכל אחד.

חברה שלך לא יודעת איזה יהלום יש לה בידיים, לא נראה לי לפחות.

כל דקה איתך הייתה כיפית ומצחיקה.

וכשהתקדמת לרס"פ היה לנו יותר זמן לדבר ולהכיר אחד את השנייה.

ושמחתי על כל רגע שהיה לנו לדבר.

אתה המיוחד באדם, ואני מקווה שתנחיל את האהבה שלך לאנשים ותשוקה למקצוע שלך לבאים אחריך.

גם לך אח גדול ואוהב – תודה על הכל.

כגדכדג

ולכל החברות שהיו שם בשבילי לכל אורך הדרך: תניה, נואליה, בר, מירי, קרין, שני, הדר, איילה.

ולכל השאר שגרמו לשירות שלי לעבור קצת יותר מהר ויותר כיף תודה.

 


 

ועכשיו בלוג יקר שלי:

סיימת את תפקידך.

אני אדפיס אותך על דפים חלקים ויפים.

אכרוך אותך לספר.

ותשאר איתי לכל חיי, עם כל הזכרונות.

של התיכון, לפני הצבא, בזמן הצבא.

והסוף המר-מתוק.

תודה לך, שהיית שם שאף אחד אחר לא היה – ושהיית מקום מפלט מדהים ונוח.

 

נכתב על ידי Devil's Child , 28/3/2014 04:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





13,066
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מתוסבכים , זכרון והנצחה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לDevil's Child אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Devil's Child ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ