לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

המקום שבו כל זיכרון נשמר,נדחק..או הופך לגל סוחף



Avatarכינוי:  - מִישֶׁהִי אַחֶרֶת -

מין: נקבה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2017    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2017

לאבד את הזכרון ליום - יומיים..


הלוואי לו הייתי יכולה לאבד את הזכרון לאיזה יום יומיים,

 

או אפילו לחודש חודשיים,

 

לא לזכור איך קוראים לך ואיך הכל התחיל,

 

לא את הלילות ואת הגעגועים,

 

את השיחות, את הימים, את הלילות,

 

את הרגעים שבהם עוד הייתי תלמידה ואתה סטודנט,

 

את האהבה הזו ששנינו חשנו, את החיוך שלא היה יורד מהפנים,

 

הלוואי לו הייתי שוכחת ליום-יומיים את היום שבו התארסנו,

 

כשנכנסת אלי הביתה כל כך מהודר, כל כך יפה, יצאתי מהחדר והתביישתי לראות את כולם,

 

את החיוך והקריצה כשקראת לי לשבת לידך,

 

את המילים, את האהבה,

 

הלוואי לו הייתי שוכחת ליום יומיים את כל מה שעברנו יחדיו,

 

את כל הרע ואת כל הטוב,

 

את היום שבו הסתכלת עלי ובכית - "את יודעת שמעולם לא בכיתי בגלל אף אישה", אמרת,

 

אחח כמה השתנית,

 

שנינו ידענו שזה נגמר,

 

הלוואי לו הייתי מאבדת את הזכרון ליום יומיים ושוכחת את היום שבו נפגשנו, לאחר 3 שנים,

 

הסתכלת עליי   ... לא. בהית בי.

 

"התייפיפת", המשכת לבהות בי כשדיברתי,

 

רזיתי, נראיתי אחרת לגמרי, אתה בהית,

 

הלוואי לו הייתי יכולה לשכוח ליום יומיים את כל הסיוט,

 

הטראומה, המילים הקשות, ההרגשה הזו של כלום והכל,

 

בפעם האחרונה שבה נפגשנו סיפרת לי על המשפחה שלך, על הגירושין של הורייך, גבר בן 30 כמעט, שישב ובכה לי על הכתף,

 

"אל תכעס עלי כשאני כועסת"

 

"אני יודע שאת אוהבת אותי, את המשפחה שלי"

 

ואז נעלמת

 

נעלמת לגמרי

 

חייגתי

 

ונעלמת

 

"נתת לעצמך לגטימציה לחייג אלי מתי שבא לך רק כי פתחתי לך את הלב. מתי היית כל כך נודניקית בשנה.. שנתיים.. 10 שנים האחרונות? אני אוכל עכשיו.. ביי"

 

נעלמת

 

ואתה יודע? גם אני נעלמתי

 

כשם שהקריירה שלי בעננים, כך קברתי את הלב,

 

את האהבה, את התמימות, את כל מה שאי פעם האמנתי בו, את כל מה שאי פעם חשבתי שיהיה,

 

אז חסמת אותי בפייס, אחר כך בוואטסאפ,

 

חסמתי אותך באינסטגרם,

 

מנובמבר 2016 לא שמעתי ממך,

 

אך אין יום שבו אני לא חושבת עלייך,

 

חושבת עליך ובוכה,

 

חושבת עליך וכואבת,

 

חושבת ונשרפת,

 

כותבת ובוכה,

 

 

אז הלוואי שהייתי מאבדת את הזכרון ליום יומיים,

 

כך אוכל להפסיק לשים על עצמי כל כך הרבה מסכות,

 

כך אולי אוכל לחזור לחיים, להפסיק להיות נאמנה למה שאף פעם לא יקרה,

 

כך אולי השמחה תחזור לחיי,

 

אבל הפעם..

 

הפעם לא בכאילו

 

הפעם באמת.

 

 

אז בבקשה, אני רוצה לאבד את הזכרון ליום יומיים...

 

 

נכתב על ידי - מִישֶׁהִי אַחֶרֶת - , 9/8/2017 21:16  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-9/8/2017 22:00
 





13,473
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , משפחתי וחיות אחרות , האופטימיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל- מִישֶׁהִי אַחֶרֶת - אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על - מִישֶׁהִי אַחֶרֶת - ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ