לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הכיוון (כבר לא) מערב



כינוי:  איריס

בת: 47





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  

11/2017

מרוקו - חלק ה'


 

היום השביעי: הדרך למרקש

 

 

היום עזבנו את הסהרה ועשינו את הדרך למרקש. כדי להגיע מבומלן דו דאדס למרקש צריך לחצות את הרי האטלס הגבוה. זו נסיעה של משהו כמו 400 ק”מ שכרוכה בטיפוס לגובה של 2,200, מטר ואז ירידה בצד השני. לדרך הזו קוראים “דרך אלף הקסבות” על שום הקסבות (המבצרים) שפזורות לאורך הדרך. הנה אחת מהן:

 



 

קצת לפני שמתחילים את הטיפוס לאטלס עוברים בעיר הברברית וראזאזאת (Ouarzazate), שידועה בתור “עיר הסרטים“ של מרוקו. העיר, שנמצאת בגובה של כאלף מטר וחולשת על צומת דרכים חשובה, קרצה במשך השנים למפיקי סרטים הוליוודיים רבים, בשל העלות הזולה של שכירת ניצבים, עוזרי הפקה ומגורים, ולאט לאט הוקמו בה עוד ועוד אולפני סרטים. הסרט הראשון שצולם בה היה “מרוקו” עם מרלן דיטריך ב-1930. אחר כך צולמו בה גם עשרת הדיברות (1956), בן חור (1959), לורנס איש ערב (1962), הפצוע האנגלי (1996) והמומיה (1999). לא רחוק מאחד האולפנים אפשר אפילו לראות דגם תפאורה של שער שכם שהוקם לצורך צילומי סרט שמצטלם בימים אלה על סאלח א-דין. קצת הלאה משם נמצא האמפיתיאטרון שבו הוקם הסט של זירת ההיאבקות בסרט גלדיאטור (2000). בתוך האולפנים עצמם יש מזכרות מכל מיני סרטים שצולמו שם, כמו המרכבה מהסרט בן חור ועוד.

 

אחרי סיור קצר בעיר המשכנו בנסיעה הארוכה, ובצהריים עצרנו במקום כלשהו במעבר האטלס שמציע דוכנים של טאג'ינים ובשר על האש. לשם הגיוון החלטנו לאכול הפעם בשר על האש. לתדהמתי המדריך הכניס אותנו למסעדה שבכניסה שלה היה תלוי כבש שלם על אנקול. אחרי שבחרנו את החלק שנרצה לאכול (צלעות) המוכר התחיל לחתוך את הכבש לנגד עינינו, והעביר את החתיכות לאיש הגריל שעל המקום צלה אותן על האש. עם סלט, לחם ובקבוק קולה הארוחה הזאת עלתה 50 דירהם, שזה פחות מ-25 שקל.



כפר בדרך



הדרך המפותלת במעבר הרי האטלס


אחרי הארוחה המשכנו בנסיעה ולקראת ערב הגענו למלון במרקש. בניגוד למלונות הקודמים, המלון הזה די מעאפן, וחבל שדווקא בו נהיה ארבעה לילות. המדריך ניסה לטעון שזה בגלל החג, עיד אל פיטר, שיחול למחרת, אבל זה לא יכול להסביר למה אין בחדר מקרר, המראה שבורה והכספת לא עובדת. אז אחרי שעברנו שלוש פעמים חדר (כולל פעם אחת שקיבלנו מיטה זוגית במקום שתיים נפרדות) יצאנו סוף סוף לסיור לילה בשוק המפורסם של מרקש, שנחשב ל”מסעדה הגדולה ביותר בעולם” על שום המספר העצום של דוכני מזון שנפתחים שם בכל ערב. 

 

למרות שהשעה הייתה אחרי תשע בערב, הכיכר המרכזית של השוק הייתה הומה בני אדם. במרכז הרחבה ניצבו דוכני האוכל, שמקימים אותם כל יום ב-16:00 ומפרקים ב-19:00, ובשאר חלקי הכיכר התקיימו מופעי רחוב של נגנים, מרקידי נחשים, ציפורים וקופים, וגם סתם אנשים מוזרים שמכרו כל מיני חיקויים וזיופים של שעונים וכו'. היו הרבה תיירים, אבל הרוב המכריע היי מקומיים. מאחר שנחזור לשוק גם ביום שלישי, דחיתי את הצילומים והלכתי בלי המצלמה.

 

אגב, מדהים איך בכל מקום - משפשאון שבצפון הרחוק ועד הכפרים הכי נידחים בסהרה - הרוכלים יודעים להגיד בעברית “הכי זול”, “חצי חינם” והלהיט הגדול - “חבל על הזמן”. אם מישהו ירד עכשיו מהירח הוא יהיה בטוח שעברית היא השפה הכי מדוברת  בעולם.


היום השמיני: אסווארה

 

אם כבר סרטים, אז היום נסענו לטיול של יום ממרקש לעיר אסווארה (Essaouira), שבה צולמו חלקים מהסדרה “משחקי הכס”. העיר, השוכנת לחופי האוקינוס האטלנטי נמצאת במרחק של כשעתיים וחצי נסיעה ממרקש, ומפורסמת בשלושה דברים: בהיותה בירת הדיג של מרוקו, בגלים שלה שמושכים גולשים רבים, ובהיותה מרכז להפקת שמן הארגן, שלא שמעתי עליו בחיים אבל מסתבר שהוא נחשב להיט אצל קוסמטיקאיות.

 

אסוואריה מוקפת בעצי ארגן. הארגן הוא מעין שקד, שטוחנים אותו וממנו עושים את השמן. כדי להרוויח יותר כסף מתיירים, המציאו את הסיפור שעל מנת שהשמן יהיה איכותי יותר הוא צריך לעבור קודם בקיבה של עז, כלומר שהן יאכלו את השקדים ורק אחרי שיחרבנו אותם יטחנו אותם לשמן. בגלל הקשקוש הזה יש אנשים רעים שמרימים עזים על עצי הארגן, כאילו כדי שהן יאכלו את הפירות, אבל בפועל כדי שתיירים יצלמו אותן וישלמו להם. זו התעללות מחרידה בעזים, אבל הייתי חייבת לצלם כדי שתבינו על מה מדובר:



העזים לא יכולות לזוז אחרת יפלו משאירים אותן כך שעות


באסוורה יש קו חוף מקסים ועיר עתיקה מוזנחת ומטונפת. יצא שהיינו שם בדיוק בעיד אל פיטר, שהוא נראה יום השואה של הכבשים במרוקו. מתברר שכולם שחטו כבשים לכבוד החג, והמנהג הוא שהצעירים יוצאים לרחובות עם הראשים של הכבשים ופשוט עושים מדורה ושורפים אותם. לדברי המדריך, זה נועד להשוויץ בפני השכנים ולהראות לכולם שהם לא עניים ושהיה להם כבש בחג. כך או כך, זה אומר שהרחובות מלאים במדורות, עשן, ראשי כבשים כרותים - וריח מסריח שבא למות. זוועה. קבלו תמונה, ותגידו תודה שחסכתי לכם את הגועל נפש מקרוב.

 


מבט מרחוק


גולת הכותכת של העיר היא הקסבה השוכנת על חוף הים וממנה נשקף נוף מקסים (סוורה במרוקאית זה תמונה). לא סתם הבמאים והמפיקים של משחקי הכס בחרו לצלם שם. בתמונה אפשר לראות שאת שורת התותחים שעל חומת הקסבה במציאות, הפכו בסדרה לצלבים שאליהם נקשרו האסירים.




 

בדרך חזרה עברנו במקרה ליד מקום שבו מרכזים את כל העורות של הכבשים שנשחטו בחג בעיר. מה אני אגיד לכם, הייתה שם כמות בלתי נתפסת של עורות, שפשוט נזרקה בפינת הרחוב, מחכה למישהו שיאסוף אותה. זוועה כבר אמרתי? אנחנו, אגב, אכלנו באותו יום דגים, כיאה לעיר חוף. מה אני אגיד לכם, אני מקווה שהגלים והשמן ארגן שלהם טובים יותר…

 


וכך עבר לו עוד יום. היומיים הבאים יוקדשו למרקש וסביבתה, ואחרי זה - הביתה.

נכתב על ידי איריס , 1/11/2017 21:58  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



החודש השני: תרבות ישראלית


 

האדם עושה תוכניות ואלוהים צוחקת. זה מה שהרגשתי החודש, אבל כנראה שהיינו צריכים את השיעור הזה כבר בהתחלה כדי להתאפס על עצמנו לקראת ההמשך.

 

בגדול, חודש התרבות היה חודש משבר. הרעיון מאחוריו היה לחשוף את איתמר לתחומי תרבות אחרים מאלה שהוא מכיר וצורך בשגרה - שזה אומר, אם להיות כנים, בעיקר טלוויזיה, סרטונים מטופשים ביוטיוב ופאר טסי בלופ בטלפון. אז יכולנו ללכת לאקסטרים ולקחת אותו לקונצרט ולאופרה, אבל אנחנו מודעים למגבלותינו (כלומר אלון לא הסכים בשום אופן) ולכן בחרנו פעילויות שהן גם חדשות עבור איתמר וגם שחשבנו שימצאו חן בעיניו. למרות הכוונות הטובות, זה לא כל כך הצליח לנו.

 

קחו למשל את מופע הסטנד אפ של אדיר מילר. היה נראה לנו שזה ממש תפור על איתמר, שהרי הוא מדקלם קטעי סטנד אפ מהבוקר עד הערב, מכיר את כל ההתחכמויות והשנינויות וממש אוהב לראות ביו-טיוב סטנדאפיסטים בהופעה. ובאמת, הוא ממש שמח על הפעילות הזאת - פעם ראשונה שלו במופע כזה לייב - וסיפר שכל החברים שלו קינאו בו. הוא גם שמח מאוד שהלכנו רק שלושתנו, בלי האחים. אלא שמההופעה עצמה הוא דווקא די התאכזב כי היא הייתה כולה על זוגיות ויחסים, מה שלא כל כך עניין את איתמר ובתכלס רוב הבדיחות באמת עברו לו מעל הראש. האכזבה שלו הייתה כל כך מבאסת, שגם העובדה שאלון ואני ממש נהננו לא עזרה.



צוחק מי שצוח אחרון. איתמר בהופעה


אחר כך רצינו לחשוף את איתמר גם לסרט ישראלי שנחשב ל"קאלט". התלבטנו בין כמה אפשרויות (צ'רלי וחצי, מציצים וכו') ובסוף בחרנו בגבעת חלפון. כמו כל ישראלי, גם אנחנו ראינו את הסרט הזה מלא פעמים, אבל הפעם האחרונה הייתה ממש ממש מזמן. בניגוד לאדיר מילר, פה לא היינו כל כך בטוחים בעצמנו וקצת חששנו אם הסרט יעמוד במבחן הזמן - והאמת העצובה היא שהוא לא. 


כל ההווי הזה של מילואים לא כל כך דיבר אל איתמר, שאם כבר הכי התחבר דווקא לדמות של סרג'יו קוסטנזה. גם המשפטים שעבורנו הפכו כבר למטבעות לשון ("לא יכלו לשים שלט, ים?", "תחשוב יותר בכיוון של הדלת" וכו') לא היו מוכרים לו, כך שלא הייתה לו את חדוות המפגש המחודש איתם כמו שהיה לאלון ולי. הוא אומנם שרד בגבורה עד הסוף ואפילו סיכם שהיה סרט חביב, אבל לא נראה לי שהוא ממש הבין ממה ההתלהבות. אגב, בשנת הבת מצווה של שחר ראינו יחד את "מבצע אנטבה" ואת "חסמב"ה", שגם הם סרטים עתיקים, אבל כנראה שהסיפורים שלהם הרבה יותר מעניינים והעלילה יותר מותחת, כי זכור לי שמהם דווקא כולנו נהננו. אז אני מניחה שזו באמת הייתה בחירה לא מוצלחת שלנו הפעם.

 



אבל האסון הגדול ביותר בחודש הזה הייתה המשימה שאיתמר קיבל - לקרוא ספר. סטגדיש. נתתי לו בחירה בין "הבכור לבית אבי" של דבורה עומר, "לאסי שובי הבייתה" של אריק נייט ו"אמיל והבלשים" של אריך קסטנר. איתמר בחר בספר של דבורה עומר - בעיקר כי אלון תמיד מזכיר לו שאיתמר היה שמו של הבן של אליעזר בן יהודה - אבל דחה שוב ושוב את הקריאה בו.

 

לקראת סוף החודש ראיתי ששוב דבר לא זז עם הספר, ואמרתי לו שלא נוכל לעבור לחודש הבא אם הוא לא ישלים את המשימות של החודש הזה. בתגובה הוא התפרץ ואמר שהספר משעמם ושהוא לא מוכן לקרוא אותו. אחרי ההלם הראשוני ומחשבות הרות גורל על איפה טעינו, ראיתי שהספר באמת ממש קשה לו, שהשפה מיושנת ושהאותיות קטנות - וחישבתי מסלול מחדש. כלומר ויתרתי:(

 

אבל לא הכל היה מאכזב החודש. היו גם כמה הצלחות. אחת מהן הייתה ה- playlist שהכנו לאיתמר עם שירים שהגדרנו כ"פסקול חיינו": כל אחד מאיתנו - אבא ואמא - הכין לו רשימת שירים ששמענו כילדים/נערים/צעירים ומזכירים לנו כל מיני דברים, וליווה אותה בספרון עם הסבר על השירים ועל הסיפור שמאחוריהם.

 

 



השירים ברשימות שעשינו היו פחות או יותר אותם שירים כמו ששחר קיבלה, עם קצת התאמות (ההתאמה העיקרית הייתה העובדה ששחר קיבלה דיסק, וברוח הזמן איתמר כבר קיבל רשימת שמע לטלפון). אצלי למשל היו עדיין שיר הנושא מהסרט "שיגעון של מסיבה", עופרה חזה ובנזין, אבל הוספתי לשם בין השאר גם את The eye of the tiger (שהיה שיר השנה ב-1982 ואיתמר ממש ממש אהב). אצל אלון היו בין השאר גם שמוליק קראוס, דייויד בואי וקלאנאד. הנה דוגמא מהדיסק שלי:

 

והנה דוגמא מהדיסק של אלון:

 

 

איתמר התעניין מאוד בשירים, הקדיש הרבה זמן להאזנה ושאל שאלות. הוא הכיר את רוב הזמרים והלהקות, גם כאלה שכבר לא קיימים, ולפעמים הכיר שירים אחרים של אותם זמרים ושמח לעשות את הקישור ביניהם. בסוף הוא גם איבחן באנינות שהרשימה של אבא יותר טובה. לא נעלבתי, בעיקר כי כל כך שמחתי שהקארמה הרעה של החודש מאחורינו.

 

פעילות מוצלחת נוספת הייתה ביקור משפחתי במוזיאון הקומיקס בחולון. איתמר היה בחוג קומיקס הרבה שנים וחשבתי שיעניין אותו. המוזיאון הזה גם היה ברשימה שלי מאז שנפתח ואיכשהו לא יצא לנו להגיע. מאחר שבאמת כבר קשה למצוא מוזיאון שעוד לא היינו בו, חשבתי שזו תהיה בחירה מוצלחת.

 

אם להודות על האמת המוזיאון עצמו היה די משעמם, אבל למזלנו תיאמתי לנו מראש שם סדנת קומיקס עם דודדי שמאי (שאייר במשך שנים קריקטורות למעריב), והיא הייתה מאוד מוצלחת. שמאי סיפר קצת על עצמו והראה קומיקיסים וקריקטורות שהוא צייר במהלך הקריירה שלו, ואחר כך הדריך אותנו איך לצייר דמויות קומיקס כמו אדם כועס, אישה זקנה, טבח, סיני ועוד. גם הילדים וגם אנחנו השתתפנו בסדנה, וכולנו מצאנו את עצמנו שוקעים בציורים לפי ההנחיות שלו.

 




אבל הפעילות המיוחדת, הלא שגרתית והכיפית ביותר שעשינו החודש (לפי הדירוג של איתמר) הייתה ללכת לסדנת פיסול על אובניים. איתמר מעולם לא היה בחוג ציור, פיסול, יצירה וכו', והעולם הזה די זר לו, לכן היה לי חשוב לחשוף אותו למשהו כזה. הוא יכול היה לבחור אם ללכת עם אבא או עם אמא ולשמחתי בחר בי.

 

מה אני אגיד לכם, היה ממש ממש כיף. קודם כל הופתעתי שהיה די קשה למצוא מישהו שמסכים לעשות סדנה חד פעמית, אבל כשהצלחתי סוף סוף למצוא מישהי כזאת - זה היה בנתניה! - התברר שנפלנו על מדריכה מאוד נחמדה, ובעיקר סבלנית לבעלי ידיים שמאליות כמונו. 

 

גם איתמר וגם אני אף פעם לא התנסינו באובניים (אם לא מחשיבים משחק עתיק באייפד שבו העבודה על אובניים נראית ממש כיפית וקלה). במציאות זה אכן היה כיף, קודם כל כי החימר מאוד נעים למגע, אבל ממש ממש לא קל. המדריכה לימדה אותנו לעבוד על האובניים החשמליים ובעזרתה הכנו ספלים. למרבה הבושה, בשלב שבו היא נתנה לנו לעבוד לבד שנינו הצגנו לראווה גושי חימר רטובים, עקומים ומלאי חורים. זה לא פגע בהנאה - להיפך. היה מצחיק.

 


ממתינים לתחילת השיעור



רואים שהוא נהנה


אחרי שעיצבנו את הספלים צבענו אותם ועשינו להם גלזורה, ובהמשך המדירכה שרפה אותם עבורנו. אנחנו התבקשנו לבוא אחרי עשרה ימים לקחת את התוצר המוגמר: 




הספל היפה יותר הוא של איתמר

 

המשימה האחרונה שאיתמר קיבל החודש הייתה להכין מצגת על שלוש יצירות אומנות לבחירתו. הוא בחר בסגנון הבנייה של פרידנסרייך הונדרטוואסר (הוא למד על זה קצת בכיתה והתעניין), על ציור פחיות המרק של קמפבל של אנדי וורהול (אחת כזאת תלויה אצלנו בסלון) ועל הציור "הטייל מעל לים הערפילים" של הצייר הגרמני קספר דויד פרידריך, שהוא מצא בספר אומנות בבית ונראה לו יפה. היה קצר ולעניין... 

 






"הטייל מעל לים הערפילים" (כן, גם אני לא הכרתי)

 

וכך הסתיים לו החודש השני. את המסקנות שהסקנו אנחנו כבר מיישמים. על החודש הבא - בקרוב...

נכתב על ידי איריס , 1/11/2017 21:46  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שנת הבר מצווה של איתמר


 

אתם בטח זוכרים שהשורה האחרונה בפוסט שחתם את שנת הבת-מצווה של שחר הייתה: "תעירו אותי כשאיתמר יהיה בן 12. לא דקה קודם!"

 

חשבתי אז שיש לי עוד מלא זמן עד הפעם הבאה, אבל נחשו מה? השעון צלצל! 

 

כן, עברו שלוש שנים מאז הפעם הקודמת, וב-8 בינואר איתמר חגג 12. מאחר שמסורת לא משנים, זה גם המועד שבו נפתחה באופן רשמי שנת הבר מצווה שלו. מיותר לציין שאיתמר כל כך חיכה לזה, שחודשים רבים לפני יום ההולדת הוא כבר ניסה לגשש אם לא שכחנו במקרה לתכנן גם לו משהו.

 

רגע, פלאשבק

 

בפרקים הקודמים של שנת בר מצווה: שנת הבר מצווה המשפחתית שלנו היא שנה שבה ילד הבר מצווה עובר שלל פעילויות כיף ומשימות בנושאים שנראים לנו חשובים ומעניינים. זו שנה (כן, 12 חודשים מלאים) שאמורה להיות גם כיפית וגם חינוכית, גם אישית וגם משפחתית, ומטרתה העיקרית היא ללוות את ילד הבר מצווה בשנה האחרונה שלפני המעבר מילדות לבגרות, ולהעשיר את סל החוויות והידע שלו בכמה שיותר תוכן. 


התחלנו את המסורת באפריל 2011, כשלשחר מלאו 11. ביום ההולדת שלה נתנו לה את דף החודש הראשון, ואחריו בכל חודש היא קיבלה דף חודש חדש, שבו גילתה מה יהיה הנושא של החודש ומה רשימת הפעילויות והמשימות שיכלול. בסך הכל היו 12 נושאים והשנה הסתיימה בדיוק ביום ההולדת ה-12 שלה, כלומר בבת מצווה.

 

השנה של שחר התחילה כפרויקט פרטי וקטן, כזה שהתהווה והתעצב תוך כדי תנועה. ידענו בגדול מה אנחנו רוצים לעשות בשנה הזאת, אבל היינו מאוד "ירוקים" ולא ממש ידענו אז למה אנחנו נכנסים. עם זאת, היה משהו מאוד מרגש בלגלות יחד לאן כל זה הולך. במבט לאחור, זו הייתה שנה מוצלחת מאוד שזכורה לכולנו לטובה (ולא סתם איתמר כל כך חיכה לתורו).


בערך באמצע השנה של שחר הפרויקט שלנו הפך לפומבי כשהתחלתי לתעד אותו בבלוג הזה. בהתחלה חששתי (וקצת התפדחתי) מהחשיפה, אבל התגובות שקיבלתי רק הוסיפו להכל ממד נוסף של התרגשות והפתעה, ובדיעבד החשיפה גם הפכה את החברים והמשפחה לחלק מהמסע שלנו, וזה היה מאוד משמח. אגב גם היום, כמעט שלוש שנים אחרי ששנת הבת מצווה של שחר הסתיימה, מדי יום עוד נכנסים אנשים לבלוג וקוראים על כל החודשים שעברנו.

 

ובחזרה להווה 

 

אז בינואר יצאנו למסע מרגש נוסף, הפעם עם איתמר, וכמה חודשים לפני יום ההולדת שלו מצאנו את עצמנו מנסים להמציא את עצמנו מחדש. האתגר שעומד בפנינו הפעם מורכב: מצד אחד אין את החוויה וההתרגשות של "פעם ראשונה", וכל פעילות ומשימה נבחנה בעיניים משוות. בנוסף, מאחר שבסופו של דבר הרעיון של שנת בר מצווה הוא אותו רעיון, ברור לנו שעל חלק מהפעילויות נרצה לחזור, גם כי הן היו מוצלחות וגם בגלל שהן רלוונטיות וחשובות לדעתנו גם לאיתמר. אבל מצד שני איתמר ושחר כל כך שונים - גם כי הוא בן, גם כי הוא גדול בשנה ממה שהיא הייתה בשנה שלה, וגם כי תחומי העניין שלהם אחרים לגמרי - כך שאפשר להעריך במידה סבירה של ודאות שיהיו הרבה דברים חדשים גם בפעם הזאת, כאלה שיתאימו לאופי שלו למה שמעניין אותו ולמשפחה שלנו כפי שהיא היום (וכן, רק אלוהים יודע מה נעשה כשיגיע התור של גיא).

 

וכך, ב-8 בינואר 2015 החלה שנת הבר מצווה של איתמר. זה היה ברגל שמאל כמובן. יום ההולדת שלו חל בסוף השבוע הכי קר והכי סוער של השנה (או של שבע השנים האחרונת, אם להאמין לעיתונים, או של 40 השנים האחרונות אם להאמין לרגליים הקפואות שלי), ולכן כל התוכניות הגרנדיוזיות שהיו לי לפתיחה ספקטקולרית בוטלו (אחר כך גם אלון נתקע בחו"ל, הילדים היו חולים והגשם לא הפסיק - אבל כנראה שזה מה שקורה כשיולדים בינואר).

 

במקום כל התוכניות הגדולות בסוף יצא שבזמן ארוחת הצהריים הרגילה של יום שישי, מעל צלחת שניצל וכשהוא לבוש בטרנינג, איתמר קיבל את בריסטול הקלף שבישר לו על פתיחת השנה. וכך כתבנו לו שם, בין השאר:


"במסורת היהודית נהוג שכשהבן מגיע לגיל 13 אביו מברך 'ברוך שפטרני מעונשו של זה'. משמעות הברכה היא שעד גיל מצוות האב נושא באחריות למעשים הרעים שהילד עושה, ובמקרה הצורך נענש במקומו - ומגיל 13 הבן נושא באחריות למעשיו שלו... ב-12 השנים שחלפו מאז שנולדת ניסינו כמיטב יכולתנו להעניק לך כלים שיהפכו אותך לאדם בוגר, הגון, ישר, רגיש לזולת ומועיל לחברה - אבל גם עם השכלה רחבה, ראיה מפוכחת של החיים ואפילו קצת הומור... רגע לפני שאנחנו מברכים עליך 'ברוך שפטרנו' היינו רוצים למלא את סל הילדות שלך בעוד כמה חוויות ואתגרים".

 

איתמר, שכבר הכיר את הנוהל, התרגש מאוד ומיד שאל מה קורה בחודש הראשון. כדי להעצים את המתח דחינו אותו לארוחת הערב (זה המקסימום שיכולנו לעשות בתנאים שהיו באותו יום, נשבעת). 

 

על מה שעשינו בחודש הראשון בפוסט הבא...

 


מתחילים בסערה (בחוץ). שנת הבר מצווה נפתחת

 

נכתב על ידי איריס , 1/11/2017 21:44  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיריס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איריס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ