לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הכיוון (כבר לא) מערב



כינוי:  איריס

בת: 46





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2017    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

4/2017

אוכל ביפן



 

סושי, ראמן, קובה


(אז מתברר שכתבתי אבל שכחתי להעלות את הפוסט הזה. מאחר שגם אני כבר לא עומדת בקצב הנסיעות שלי השנה ותכף כבר צריכה להעלות פוסט על טקסס, אני סוגרת את הפינה הזאת עכשיו):


ארבעת אבות המזון בארץ השמש העולה הם דגים, בשר, אורז ואטריות. או ברוח חג הפסח הבא עלינו לטובה: כל מי שלא אמר את שלושת אלה לא יצא ידי חובתו - סושי, ראמן, קובה ביף.

 

אנחנו, ברוך השם, יצאנו ידי חובתנו ועוד איך. לא סתם, צדיקים גמורים יצאנו. עקב חוקים נוקשים במיוחד שקבע המפקד לא אכלנו שום אוכל מערבי, והאמת שגם לא הייתה סיבה כי האוכל המקומי ממש טעים וטרי וקשה לי להאמין שאפשר ליפול בו. לפני הכתובות, הנה 10 דברים שלמדתי על האוכל ביפן:

 

1. בין קובה ביף לואגיו: הבקר היפני נקראה ואגיו (Wagyu) וקובה ביף הוא בשר ואגיו שגדל במחוז קובה (Kobe). הבשר עצמו (בין אם ממחוז קובה או ממחוז אחר) מדורג לפי אחוז השומן שבו ופרמטרים נוספים שקטונתי מלהבין, אבל מה שאתם צריכים לדעת ש-A5 הוא הדירוג הגבוה ביותר, אחריו A4 וכו'. הנתחים מהדירוג הגבוה אומנם עולים יותר אבל שווים כל גרוש. באמת, טעם גן עדן.


2.  בין טונה ל-Toro: תשכחו מהטונה האדומה שמגישים אצלנו במסעדות וגובים עליה מלא כסף. זו, כך מתברר, נחשבת לטונה מסוג הנחות ביותר. הטונה האיכותית היא בכלל ורדרדה בהירה, ומקורה בבטן של דג הטונה. לבטן הטונה יש חלק שמן (O-Toro) וחלק חצי שמן (Chu-Toro). שניהם טעימים למות. תשמעו לי, אל תבזבזו מקום בקיבה על הטונה האדומה.

 

3. איך אוכלים סושי: אומנם רוב האנשים אוכלים סושי עם צ'ופסטיקס, אבל מתברר שמותר לאכול אותו גם עם היד. זה שימושי בעיקר כשמקבלים חתיכה עצומה בגודלה (או יותר נכון בגובהה) שאין דרך אחרת לאכול אותה. כמובן שאפשר לפרק את המגדל חתיכה חתיכה עם המקלות, אבל זה הורס את כל הכיף.

 

4. איך אוכלים ראמן: הדרך היפנית לאכול ראמן היא עם הכף והצ'ופסטיקס ביחד. מעלים אטריות מהקערה עם הצ'ופסטיקס, מצמידים אותם לכף שהעלתם במקביל עם המרק - ואוכלים ביחד. מבטיחה לכם שאחרי הראמן הראשון תבינו למה במסעדות מחלקים לכל סועד מגבת חמה בתחילת הארוחה. זה שימושי מאוד עם כל השפרצות המרק.

 

5. איך אוכלים מרק מיסו: הדרך היפנית לאכול מרק מיסו היא לשתות אותו ישר מהקערה. אה, והיפנים לא אוכלים את המיסו כמנה ראשונה כמו אצלנו, אלא שותים אותו בתום הארוחה אחרי האוכל.

 

6. אין ספרייט: בשום מקום, למעט בשדה התעופה לא הצלחנו להשיג ספרייט, בטח שלא דיאט ספרייט. היפנים שותים בארוחה תה ירוק או מים, ואם תבקשו תוכלו לקבל בתשלום בירה או לפעמים גם קולה, אבל לא ספרייט.

 

7. קשה להתמצא: קשה מאוד למצוא מסעדות ביפן לפי כתובת, בעיקר בסמטאות הקטנות בערים, שאין להן שמות ובטח שלא מספרים. הדרך הכי טובה לעשות את זה - ובכלל לנווט ברחובות טוקיו וקיוטו - היא עם תוכנת ניווטים כלשהי כמו האפליקציה של Google maps. מכניסים את שם המסעדה, ומקווים לטוב. אגב, אם הגעתם למקום הנכון ואתם לא מוצאים את המסעדה, אולי זה בגלל שהיא בקומה 7. אל תתייאשו לפני שתסתכלו ברשימת בתי העסק שבבניין.

 

8. בכל המסעדות יש תור: בהתחלה חשבנו שזה סימן שהמקום שהגענו אליו מעולה במיוחד, אבל מהר מאוד למדנו שבכל מקום יש תור. לא משנה מה השעה ביום, יש תור. בחלק מהמקומות יש ספסלים בחוץ, חימום וכו' לממתינים, ובאחרים פשוט עומדים בטור בצמוד לקיר המסעדה. אגב, הגירסה הישראלית לתור - שאחד שומר מקום וכל השאר מסתובבים וחוזרים כשהתור מתקרב - מאוד לא מקובלת פה ואפילו נחשבת לא מנומסת. אבל התור מתקדם ממש מהר, כי גם מסעדות הראמן וגם הסושיות הם מקומות שאוכלים והולכים.

 

9. מכונות תשלום: כמעט בכל מסעדות הראמן התשלום נעשה מראש ובמכונה. יש תפריט עם מחירים, לכל מנה יש מספר ובמכונה מקישים את מספר המנה שבחרתם ומכניסים כסף לפי המחיר (המכונות מחזירות עודף). כשמתיישבים מוסרים את הפתק שהמכונה מוציאה ומקבלים את המנה שהזמנתם.

 

10. האוכל לא יקר: בניגוד למה שנהוג לחשוב, האוכל ביפן לא יקר בכלל (אלא אם אוכלים קובה ביף, ואת זה הרי לא תעשו כל יום). כך למשל מנת ראמן - שהיא לגמרי ארוחה מלאה - עולה 800-1300 ין (25-45 שקל), ארוחה זוגית בסושיה עם מסוע (Kaitan sushi) עולה כ-4,000 ין (140 שקל), או 6,000 ין (200 שקל) אם הגעתם ממש רעבים. תוסיפו את העובדה שלא צריך להשאיר טיפ, ותראו שיצאתם בזול. עם זאת, לפעמים המחיר בתפריט לא כולל מס בשיעור 8%, אז צריך לשים לב.

 

 


 

 

המקומות שאכלנו בהם וכדאי גם לכם

 

קיוטו:

 

Hiro Gion Yamana-an

מסעדה שבה לכל שולחן יש גריל קטן (Yakiniku) ומציעה כמה אופציות של Fix meal

 

Otsuka (**)

בשר ואגיו A5 במחיר סביר ליד יער הבמבוקים ב-Arashiyama

 

אוסקה

 

Ramen Jinsei jet

ראמן על בסיס ציר עוף (להבדיל מציר חזיר) ליד תחנת הרכבת Fukushima (כשיוצאים מהתחנה פונים שמאלה ושמאלה)

 

טוקיו

 

Mutekia ramen 

ראמן על בסיס ציר חזיר ברובע Ikebukuru

 

Rokurinsha ramen

ראמן על בסיס ציר חזיר בתחנת הרכבת Tokyo station

 

Himawari sushi (**)

סושי על מסוע ברובע Shinjuku, לא רחוק מתחנת הרכבת

 

Han No Daidokoro

מסעדת בשר ברובע Shibuya

 

Tsukiji Fish Market

אין מקום ספציפי, אבל זה לגמרי ה-מקום לאכול דגים טריים

 

כמו שאפשר לראות, אצל ג'ירו (Jiro) לא אכלנו. חשבנו על זה, התלבטנו, ובסוף החלטנו שלשלם 36,000 ין לאדם (1,200 שקל) זה לא סביר. בהתחשב ברמת הסושי הגבוהה שאכלנו בסתם מסעדות ברחוב, קשה לי להאמין שזה שווה. אם בכל זאת תחליטו ללכת, קחו בחשבון שצריך להזמין מקום הרבה זמן מראש כי ההזמנה לכל חודש נפתחת ב-1 בחודש שלפני (כלומר כדי לאכול ב-15 ביוני, צריך להזמין מקום ב-1 במאי). הראשון שהולך שיספר איך היה:)




נכתב על ידי איריס , 20/4/2017 05:32  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טוקיו חלק ב'


לפעמים החגיגה נגמרת
      
בימים האחרונים הרגשתי שמשהו חסר לי. מין הרגשה משונה שקשה לשים עליה את האצבע. אתמול, רגע לפני שהטיול נגמר, סוף סוף הבנתי מה זה: השארתי את המוח בבית. כנראה מרוב התרגשות שכחתי לארוז אותו והוא נשאר בארץ. בהתחלה אומנם לא הרגשתי בחסרונו, ואחר כך חשבתי שזה משהו אחר - אבל עכשיו כבר אין שום דרך אחרת להסביר את מה שקורה לי. 

זה מתחיל מזה שאני לא מסוגלת לזכור שום תחנה, שכונה, אתר או מאכל שאנחנו נתקלים בהם וצריכה כל דבר לשאול את אלון (ואני בדרך כלל זוכרת הכל), ממשיך בזה שגם אחרי שהוא אומר לי את השם שנייה אחרי זה אני שוכחת ושואלת אותו שוב, ואז שוב, ואז משבשת את המילים, ונגמר בזה שלמרות שהדרך מהמלון לתחנה לוקחת רק חמש דקות והלכנו אותה כבר איזה 20 פעם - עדיין אין לי מושג ירוק באיזה צד של הכביש נמצא המלון ואיך מגיעים אליו. פשוט גולם. 

אם חושבים על זה קצת יותר ברצינות, אז נדמה לי שבגלל ששיחררתי לו את הטיול הזה לגמרי לתכנן ולארגן, פשוט עשיתי delete על פונקצית ההתמצאות והניווט. מין חופש מוחלט למוח. דווקא כיף. יש אנשים שמעבירים ככה חיים שלמים.

ובחזרה לטוקיו: הימים שלנו פה שונים מאוד מהשבוע שלפני. כבר לא קמים מוקדם אלא כמעט ביקיצה טבעית, אוכלים ארוחת בוקר בנחת ויוצאים בסביבות 10. ועדיין, אנחנו חוזרים מאוד מאוחר למלון ומספיקים המון. אז זה מה שעשינו בשלושת הימים האחרונים של הטיול:

יום 11: הרג'וקו, שיבויה

רובע הרג'וקו (Harajuku) הוא הרובע שבו אפשר לראות לפעמים צעירות לבושות בבגדים צבעוניים וצעקניים וצעירים מחופשים לאלביס. הבנתי שבשנים האחרונות המנהג הזה כבר פחות נפוץ, ואכן לצערנו הרב לא ראינו אף אחד, למרות שבאנו ביום ראשון שאמור להיות ה-יום לזה.

התחלנו ב-Yoyogi park, שבמרכזו יש מקדש בשם Meiji שבשבת באים אליו זוגות להינשא. באמת ראינו שם כמה זוגות בבגדים מסורתיים שהצטלמו במקדש ואחר כך עשו תמונה קבוצתית עם כל המשפחה, ואחר כך המשיכו לארוחה ובטח גם לבורקס ולרבע עוף.
                                                                                       
  היא לא החליפה כובע. זו כלה אחרת, קצת פחות מסורתית
  
היה מצחיק לראות שבאוטו חתן כלה יש להם פתח לגג שמאפשר לכלה להיכנס בנוחות עם כל הקונסטרוקציה שיש לה על הראש:

  
אחרי הפארק הסתובבנו קצת ברובע. תשמעו, זה מטורף. אני יודעת שאמרתי את זה כבר כמה פעמים ושאולי הגיע הזמן למצוא מילת תיאור אחרת, אבל כמות האנשים שיש פה ברחובות היא פשוט בלתי נתפסת. במדרחוב המרכזי שנקרא Takeshita dory היו כל כך הרבה אנשים שבאיזה שהוא שלב מישהו דחף מישהו ונהיה לחץ שהזכיר לי לרגע את אסון ערד. מסכן מי שהיה שם עם ילדים. תראו: 
  

באמת שלא נעים להיות תקוע פה באמצע, גם אם היפנים ברובם ממושמעים ומנומסים
  
במדרחוב הזה יש חנות ידועה מז'אנר "הכל בדולר" שמוכרת הכל ב-100 ין, שזה בערך שלושה שקלים. זו חנות עצומה ואפשר למצוא בה מיליון שטויות חמודות. היה כיף להסתובב שם, וכמו כולם גם אנחנו הגענו בסוף לחשבון מכובד. 
אחרי שוטטות בהרג'וקו המשכנו לרובע שיבויה  (Shibuya), שבו נמצא המדרדחוב המפורסם Shibuya crossing שתמיד מצלמים אותו בכל מקום. אגיד את זה שוב - זה מטורף. תראו:
  
    
שיבויה והרג'וקו הם מקומות שכולם מכירים וכל מדריכי הטיולים ממליצים עליהם. אבל יש לנו גם סקופ: מצאנו את הסוהו של טוקיו. קוראים לאיזור הזה Daykan Yama והוא נמצא במרחק הליכה משיבויה. המליץ לנו עליו בחור שפגשנו בהסעה מתחנת הרכבת למלון ("אני מהונג-קונג-יש לי עסקים בכל העולם-מאיפה אתם-איפה אתה עובד-באיזה אוטו אתה נוסע-הכרתי פעם מישהו מפלסטין"). הוא כל כך היה נלהב מהמקום הזה, שבארוחת הבוקר למחרת בא להגיד לנו שהוא ממש מתעקש שניסע לשם. אז בגלל שזה במרחק הליכה משיבויה הלכנו. וואלה, הוא צדק. איזור חמוד להפליא. לא צפוף בכלל כמו האיזורים המרכזיים, עם חנויות קטנות ומטופחות ואווירה סוהו-ית לגמרי. שווה.

אחרי הדייקן יאמה חזרנו לשיבויה וטיילנו עוד קצת ברחוב Omotesando שנחשב ל"שאנז אליזה" של טוקיו, כי זו שדרה רחבה שמשני צידיה יש את חנויות הדגל של כל מותגי היוקרה. היה יום מאוד ארוך אבל מאוד כיפי.

יום 12: פארק אואנו (Ueno Park)

דחינו ודחינו, אבל תכף חוזרים הביתה ועוד לא ראינו את פריחת הדובדבן (Sakura) בפארק אואנו. רצינו שהפריחה תהיה כמה שיותר בשיאה אז שמרנו את הפארק ליום הכמעט אחרון והיום נסענו לשם. היה מקסים. לאלון הייתה פחות סבלנות לעצים (או לכל מה שאיננו אכיל, למען האמת) אבל אני ממש התלהבתי.  

ראינו עצים פורחים בוורוד ובלבן, ומלא יפנים פורסים מחצלות כחולות ועושים פיקניק מתחתם. היו שם המון אנשים, רובם מקומיים, למרות שזה בכלל לא יום חופש. בלב הפארק, שכשלעצמו לא מיוחד או יפה במיוחד, יש אגם קטן שאפשר לשכור בו סירות פדלים בצורת ברבור או סירות רגילות. היפנים, כצפוי, מתלהבים מזה ממש.


  
     






אחרי הפארק המשכנו ברגל לרובע אקיהברה (Akihabara) שהוא רובע מוצרי החשמל של טוקיו. גילינו שם שהיפנים מטורפים ברמה פסיכית על מאנגה, שזה הקומיקס המיוחד שלהם. מיליון חנויות שמוכרות מוצרים או משחקים של השטות הזאת - וכולן מלאות. היה נחמד, אבל לא חובה.


הרחוב הראשי של אקיהברה

יום 13: סידורים אחרונים בטוקיו

את היום האחרון הקדשנו להשלמת קניות, לסיבוב המתחייב בסופרמרקט מקומי וגם להצצה למלון הקפסולות בשינג'וקו. זה מלון לאנשים עסקים שהחדרים בו הם בעצם קוביות קטנות (מזכיר קצת דרגשים מימים אחרים). המלון, שחדר בו עולה משהו כמו 170 שקל ללילה, מיועד לגברים בלבד. יש בו ארבעה חדרים, שבכל אחד יש 64 דרגשים מסודרים בשני טורים ובשתי קומות, ובסה"כ 256 תאי שינה.



את הנעליים מפקידים בלוקר בכניסה, בצ'ק אין מקבלים מגבת ופיג'מה חומה - ועולים לתא. בתא, שאת כל שטחו תופס למעשה מזרון, יש כרית ושמיכה, טלוויזיה וזהו בעצם. זה נראה נחמד ונוח, וגורם לך לחשוב לרגע שלא צריך יותר מזה, אבל אני לא רוצה לדמיין מה קורה אם מישהו שם נוחר.





השירותים והמקלחת במלון הקפסולות משותפים אבל תשכחו מהגסט-האוסים המג'ויפים שאתם מכירים - פה הכל מצוחצח למשעי ומאובזר עד הפרט האחרון. יש גם איזור משותף שבו אפשר לעבוד על המחשב או לאכול (לתאי השינה עצמם אסור להכניס אוכל) ויש בו גם תאים כאלה עם כורסת טלוויזיה ומסך שאפשר לראות בהם סרט מספריית הסרטים של המלון. לשאלתי אם יש מלון כזה שמקבל גם נשים הם השיבו בשלילה.


חדר הרחצה המשותף

אה, ורציתי לספר לכם גם על אחת היציאות בתחנת שיבויה (איפה שמעבר החצייה המפורסם) שנקראת האצ'יקו ויש לה סיפור מעניין. האצ'יקו הוא כלב יפני מסוג האקיטה שחי לפני 100 שנה. בכל יום הוא היה מלווה את הבעלים שלו לתחנת הרכבת, וממתין לו שם עד הערב כשהוא חוזר מהעבודה. יום אחד, אחרי כמה שנים של שגרה כזו, הבעלים של הכלב קיבל התקף לב בעבודה ומת. באותו יום, וגם בימים שאחר כך, הוא כמובן לא הגיע לתחנת הרכבת, אבל הכלב הנאמן המשיך להמתין לו שם יום יום. עוברי אורח שראו את הכלב הנאמן התאהבו בו ודאגו לו לאוכל. ככה זה נמשך תשע (!) שנים, עד שהכלב מת.

אחרי מותו הפך האצ'יקו לסמל לנאמנות ולגיבור לאומי ברובע שיבויה וביפן כולה. ביציאה מתחנת הרכבת שבה הוא נהג לחכות לבעליו הוצב פסל ברונזה שלו, ויש עוד פסלים כאלה במקומות אחרים ברובע. הגופה עצמה של האצ'יקו פוחלצה ומוצגת כיום במוזיאון. בכל 8 באפריל עורכים לו טקס זיכרון ליד הפסל. (ב-2009 יצא אפילו סרט עם ריצ'רד גיר המבוסס על הסיפור של האצ'יקו).



בערב יצאנו לאכול ארוחה מסכמת, ופה אחד בחרנו בסושי. לכל מי ששאל, על האוכל המעולה שאכלנו פה אני אעלה פוסט נפרד עם כתובות (בעזרת השם זה יקרה כבר בזמן הטיסה חזרה). ועד כאן קורותינו ביפן. מחר מתחילים את המסע חזרה הביתה לביבי, לתאגיד ולכל הכיף שהיה לכם בשבועיים האלה. מה אני אגיד לכם, היה גדול ביפן.
   
נכתב על ידי איריס , 4/4/2017 18:03  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טוקיו חלק א'



יום 8,9,10: טוקיו


שלושה ימים לא כתבתי כלום, ולא כי לא היה מה אלא כי לא היה זמן. אם בימים הראשונים ניצלתי את הנסיעות ברכבת כדי לכתוב, עכשיו כל הנסיעות ברכבת התחתית קצרות והמחשב לא איתי, וכשאני מגיעה לחדר אני מותשת מדי.

 

המסקנה שלי מהימים הראשונים בעיר היא שהיא כמו ניו יורק על סטרואידים, בחיי. 30 מיליון איש (בטוקיו רבתי) שקמים בבוקר ונוסעים לעבודה, שמחפשים בערב מקום לאכול ושעוברים איתך במעבר החצייה זה חתיכת דבר. גם בחצות הלילה הרחובות מלאים באנשים באופן שקשה לעבור בהם, ומעל כולם זורחים אורות הניאון הצבעוניים שמהבהבים כמו במשחק פצ'ינקו שיצא משליטה.

 

הנה תקציר של מה שהספקנו לראות בשלושת הימים הראשונים בעיר:

 

ארמון הקיסר (Imperial palace): ביתו של קיסר יפן נמצא בלב טוקיו. זהו שטח ירוק עצום בלב העיר הכל כך צפופה הזו, ולמרבה ההפתעה רובו בכלל לא ניגש לציבור. הארמון מוקף תעלת מים ומגדלי שמירה ואפשר להיכנס רק לחלק קטן מהגנים בצד המזרחי שלו. על סיור בארמון עצמו (שלפי מה שמספרים בנוי בסגנון מודרני) אין בכלל מה לדבר. מה שטוב למלכת אנגליה לא נאה לקיסר. ההתרשמות שלי היא שהשימוש העיקרי של שטח הארמון הוא כמסלול אימון ליפנים שעושים הקפות סביבו בהמוניהם. אגב, גם להקיף את הארמון בהליכה זה רעיון לא רע. אם אתם שם בזמן הפריחה אז זה גם יפהפה.

 


הכניסה לארמון הקיסר


גינזה (Ginza): איזור גינזה הוא איזור חנויות היוקרה של טוקיו. מפראדה ועד ארמאני, מגוצ'י ועד לואי ויטון. מכירים את זה שבכל מקום בעולם כשיש סניף של לואי ויטון רואים מלא יפנים עומדים בתור? אז דווקא בסניף בטוקיו לא היה אף אחד. מוזר. הסתובבנו שם אחר הצהריים והיה ממש נחמד, גם אם לא תקנו כלום, כיף להסתכל. 



Nissan crossing בגינזה


שינג'וקו (Shinjuku): המלון שלנו נמצא ברובע הזה, שהוא גם משכנה של תחנת הרכבת הכי עמוסה בעולם (הם נכנסו על זה לספר השיאים של גינס). אומרים שבכל יום עוברים בה יותר משלושה מיליון אנשים. זו ממש עיר תת קרקעית עם עשרות פלטפורמות של רכבות ולא פחות מ-200 יציאות. למתבונן מהצד זה נראה כמו עיר נמלים אבל למען האמת, זה פחות מפחיד ממה שזה נשמע. השילוט די טוב, ואומנם לא כל השלטים מתורגמים לאנגלית אבל החשובים שבהם כן וכך גם מכונות הכרטיסים. מעל פני הקרקע שינג'וקו הוא רובע עסקים וקניות סואן, מלא אורות ניאון צבונייים ושוקק חיים, שממש כיף להסתובב בו בלילה. 



 



רופונגי (Roppongi): רובע חיי הלילה, מלא מסעדות, אורות ניאון ומועדונים שמנסים לפתות אותך להיכנס אליהם. אגב, בגלל שבטוקיו הכל כל כך צפוף, רוב הבניינים מאכלסים מסעדות ומועדונים לגובה. כלומר, בקומת הקרקע מסעדה שפונה לרחוב, בקומה שנייה בית קפה, בקומה שלישית מועדון, ברביעית שוב מסעדה וכן הלאה. בכניסה לבניין, ליד המעלית, יש שלט פרסום עם כל העסקים שבבניין, ואם מסתכלים מהצד השני של הכביש רואים אנשים בקומה 7 אוכלים, ומתחתם אנשים בקומה 6 רוקדים עם אורות צבעוניים.


צוקיג'י (Tsukiji): שוק הדגים הגדול בעולם. אומרים שצריך לבוא ב-4 לפנות בוקר כדי לצפות במכירת דגי הטונה, אבל אנחנו הסתפקנו בלהגיע ב-8 בבוקר ולצפות בשאריות, כלומר בדגים המפורקים כבר כשהם נחתכים ונארזים. זה שוק באמת באמת עצום. הולכים בלי סוף במתחם סגור ומקורה, והכל מלא דוכנים צפופים, סוחרים שממלאים קופסאות קלקר בחלקי דג, אנשי מקצוע שמפלטים דגים מסוגים שונים ואמבטיות שבהן שוחים חיות ים, מזוהות יותר או פחות. והכל רטוב ומלא מים ומכוניות קטנות שמשמשות להעברת הקלקלרים נוסעות במהירות מטורפת במעברים. קראתי איפשהו שבכל יום עוברים שם 200 טון של מאכלי ים. 

 

לשוק יש גם חלק חיצוני, שבו מרוכזות חנויות שמוכרות סכיני דגים ומסעדות שבהן אפשר לאכול את הדגים הכי טריים שתאכלו בחיים שלכם. אנחנו הלכנו על מה שהתגלה בטיול הזה כפייבוריט שלנו - בטן של טונה חצי שמנה (Toro). הצבע שלה ורדרד בהיר, שונה מאוד מהאדום הכהה של הטונה שמוכרים אצלנו, והטעם, אחח, נמס בפה. שומני ועשיר באומגה 3. או במילה אחת: מושלם. 

 



בסטה בשוק צוקיג'י



דוכנים עד אינסוף. שוק צוקיג'י



סרטנים למכירה באיזור המסעדות של שוק צוקיג'י


אודייבה (Odaiba): אודייבה הוא אי מלאכותי גדול במפרץ טוקיו, אחד מתוך שישה שנבנו כדי להגן על העיר מפלישה מהים. כיום האי מפורסם במרכזי הקניות הגדולים שבו (כולל אחד שמעוצב כמו מלון ונציה בלאס וגאס), באולפני רשת הטלוויזיה היפנית פוג'י ששוכנים שם, בגלגל הענק השני בגודלו בעולם (אחרי הלונדון איי), בחוף הים (אחד מתוך שניים שיש בטוקיו) ובשואו רום של טויוטה. השואו רום הזה הוא גן עדן לילדים, עם שלל פעילויות כמו נהיגה במכוניות קטנות וגדולות, בניית דגמי מכוניות, יצירה וכו'. גם למבוגרים זה כיף כי יש סימולטורים לנהיגה וכל מיני משחקי מציאות מדומה וגם דגמים של מכוניות עתידניות. אפשר בכיף לבלות שם כמה שעות - והכי מדהים שזה לא עולה שקל. חוץ מכל אלה יש בפתח המפרץ גם העתק של פסל החירות. מתברר שהפסל הוצב שם באופן זמני בשנת 1998 לרגל "שנת אמריקה ביפן" אבל היפנים כל כך התלהבו שהחליטו להציב שם אחד קבוע.



אלון בסימולטור של טויוטה


הנה עוד כמה דברים שלמדתי בימים האחרונים על ארץ השמש העולה בכלל ועל טוקיו בפרט:

  • לא משאירים טיפ: השירות פה הכי מעולה בעולם, מהמלצרים במסעדות דרך הקופאיות בסופר ועד נהגי המוניות. אם מביאים בחשבון שזו מדינה שלא מקובל בה להשאיר טיפ - זה אפילו נחשב לעלבון - זה רק מדהים עוד יותר.
  • מעברי החצייה ארוכים בטירוף: הרחובות פה מאוד רחבים ומעברי החצייה ארוכים בהתאם, אבל בניגוד לישראל ולמקומות אחרים, הם לא מחולקים לשני חלקים. התוצאה היא שלפעמים כדי לראות את האור ברמזור הולך הרגל צריך משקפת. אגב, בטוקיו בכל רגע נתון יש בכל מעבר חצייה כמה עשרות אנשים, כך שלחלק את מעבר החצייה לשניים ולאלץ את כולם להצטופף על אי תנועה במרכז הכביש זה פשוט לא ריאלי. ואם כבר אלכסון, אז בטוקיו יש גם מעברי חצייה באלכסון, כולל זה המפורסם מכולם בשיבויה. 
  • כל ארוחה מתחילה במגבת: בכל המסעדות מחלקים לסועדים לפני הארוחה מגבת חמה לניגוב הידיים או הפנים. המגבת נשארת איתכם לכל אורך הארוחה, לניקוי הידיים, השולחן, הסכום או מה שבא לכם. 
  • אין פחי אשפה: ברחובות ובתחנות הרכבת קשה מאוד למצוא פח אשפה. כמעט שאין. ובכל זאת, הכל נקי ומצוחצח  זאת הם נקיים ומצןחצחים. כנל גם בתחנות הרכבת התחתית. 
  • נשים קטנות: מידת המכנסיים הגדולה ביותר שתמצאו בחנויות בטוקיו היא 28. הם מתחילים ב- 22. וזה בגדי נשים, כן? 

 

זהו להפעם, עוד שלושה ימים עמוסים לפנינו ואז נתחיל את המסע חזרה. כבר ברור שיהיה קשה לחזור...

נכתב על ידי איריס , 2/4/2017 01:05  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיריס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איריס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ