לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


כינוי:  פוניקס

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2019    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

10/2019


"את רוצה שנדבר על זה?" שאלת ואני עניתי שכן, ידעתי שאתה עדיין כועס עליי ולא היו לי מילים כדי להסביר

אבל לא רציתי למשוך את הריב הזה יותר,  החברים שלך עמדו להגיע אלינו ממש עוד מעט ולא רציתי שזה יירחף עלינו עד הלילה.

 

לא הספקנו לדבר הרבה, היית צריך לרדת לחברים ומהמעט שנאמר אמרת לי כמה רע גרמתי לך להרגיש כשאתה יודע שאני כועסת עלייך ולא אומרת לך.

"זה עושה לי רגשות אשם התחושה הזו שכיווצ'צתי לך את הלב והרגשות אשם האלו נשארים איתי."

ניסיתי להסביר את הצד שלי אבל לא ידעתי איך ובאיזשהו שלב הרמת את הקול שלך בכעס. שנייה אחרי זה התנצלת אבל ישבתי קפואה על הספה, לא יודעת כבר מה להגיד.

 

רגע לפני שירדת אליהם עמדת לצד הדלת ואמרת כמה שזה לא פייר מצידי לכעוס עלייך ושאתה מרגיש שלא משנה מה אתה עושה, כל עוד זה לא בתנאים הספציפיים שלי זה לא בסדר ושזה גורם לך להרגיש חרא.

ניסיתי להסביר לך שלא רציתי לתת לך את התחושה הזו וענית לי בחדות שאם זה ככה אז אני ממש גרועה בזה ויצאת מהדלת.

 

נכנסתי לחדר שלנו ונשענתי על ארון הבגדים, התייפחויות חלשות יצאו ממני ולא ידעתי מה לעשות חוץ מלבכות לתוך הידיים שלי.

כשנרגעתי החלפתי בגדים, לא רציתי שהחברים שלך יראו אותי בבגדי בית כשהם יעלו אלינו הבייתה.

כמה דקות לאחר מכן שמעתי אותך דופק על דלת החדר שלנו והחברים שלך כבר אצלנו בבית, לא סיימתי להתלבש אז אמרתי לך לחכות כמה רגעים. 

 

כשנכנסת נישקת אותי ישר ולא הבנתי לאן כל הכעס שהיה נעלם, אבל חיבקת אותי וביקשת סליחה, שלא רצית לעשות לי רע.

הרגשתי דמעות עולות לי לעיניים ואיך הגרון שלי חנוק בהן ולא רציתי לעשות לך רע, לא רציתי להוסיף על רגשות האשם שכבר אתה סוחב.

הנשימה שלי נהייתה לא סדירה כי ניסיתי לבלוע את אנקות הכאב, ביקשת ממני להסתכל עלייך אבל כשחיבקתי אותך לא יכלתי להרים אלייך מבט, רק רעדתי לך בידיים והתאמצתי כלכך חזק לא לתת לשום צליל בכי לברוח לי מהפה.

ביקשת שוב שאסתכל עלייך אבל לא הייתי מסוגלת, לא היה לי אוויר כשכולי חנוקה ככה מבפנים וברגע אחד כל הדמעות שלי יצאו החוצה בכלכך הרבה כאב.

זו הייתה פעם ראשונה ב7 שנים שאתה מכיר אותי ששמעת אותי בוכה.

הוצאת אותי למרפסת וביקשת ממני לנשום נשימות עמוקות כי לא הצלחתי להפסיק לבכות וזה הדאיג אותך ממש.

חיבקת אותי ואמרת לי שאתה מצטער, שלא ידעת שזה יפגע בי כלכך ושאם היית יודע את זה לא היית מרים עליי את הקול שלך.

 

ביקשת ממני להסתכל עלייך אבל עדיין לא הייתי מסוגלת, לא רציתי שתראה אותי בוכה אז נעמדתי עם הגב אלייך, הידיים שלי מסתירות את הפנים שלי ובין הדמעות שלא עצרו ואנקות הכאב שהשתחלו בין הנשימות אמרתי לך שזה לא בגלל זה, וביקשתי סליחה, שגם אני לא רציתי לעשות לך רע.

"אני יודע. אני יודע. בשום שלב לא חשבתי שאת עושה את זה בזדון, הכל בסדר מאמי, אנחנו בסדר, אני לא כועס."

"אני התאמצתי כלכך הרבה לא לתת לך תחושה רעה היום, התאמצתי ממש ממש הרבה." ומפל נוסף של דמעות הגיח.

 

 

באיזשהו שלב הסתובבתי אליו וחיבקתי אותו עוד, הוא נישק אותי והחזיק לי את הפנים בידיו ככה שלא יכלתי לברוח ממנו.

"אני אוהב אותך, את יודעת את זה?"

לא הייתי מסוגלת להגיד כן, אני לא יודעת מה עבר עליי באותו רגע אבל הייתי הרוסה, לא ידעתי אם הוא מנסה רק לשפר לי את התחושה.

"מה?" הוא אמר "אתמול היית עונה לי שכן, שאת יודעת את זה." ועוד דמעות הצטברו לי בעיניים.

"מאמי, טוב לי איתך, אני אוהב אותך ואת עושה לי המון טוב, אנחנו גרים ביחד וזה הגיוני שלפעמים נריב"

"אבל.." ניסיתי לדבר בין כל הבכי הזה "אבל זה קורה לי לפעמים.."

"נכון אבל אנחנו עוברים את זה בזכות האהבה שלנו, האהבה המדהימה שלנו. וגם הרגעים האלו לא מורידים מכל הטוב שיש לי איתך, זה לא משנה את זה." ואז הוא שאל שוב "אני אוהב אותך. את יודעת את זה?"

הפנים שלי עדיין מוחזקות בידיים שלו והוא מוחה את הדמעות שלי באצבעותיו, ניסיתי לעצור את פרץ הדמעות הבא. "את אהבת חיי."

זו פעם ראשונה שהוא אמר לי את זה ככה. זה הרגיש לי כנה ובאופן שחימם לי את הלב זה גם עצר את הדמעות.

הוא שאל אותי אם אני בסדר והנהנתי לחיוב, הוא זרק קצת בדיחות כדי לשפר לי את המצב רוח ונישק אותי שוב.

 

"איך אתה מרגיש?" שאלתי.

"אני בסדר" הוא ענה לי

"אתה יכול להגיד גם אם אתה לא באמת בסדר" ניסיתי להבין אם רק מנסה לשפר לי את המצב רוח או שבאמת הוא השאיר את זה מאחור.

"אני בסדר, את בסדר?"

"כן" אמרתי

"את יכולה להגיד גם אם את לא באמת בסדר" הוא אמר כקריצה לדבריי. "את יודעת שאני אוהב אותך?" הנהנתי לחיוב ואמרתי לו שגם אני.

 

הוא הזמין אותי לבלות עם החברים שלו אבל רציתי שיהיה להם את הזמן שלהם, מסיבת רווקים ככלות הכל,זה לא בא ברגל.

-

והנה עכשיו, שעתיים אחרי, הוא דופק שוב בדלת החדר, אוחז בצלחת עם אוכל להביא לי, שלא אהיה רעבה, שואל אם אני רוצה עם זה גם שתייה ומציע לי שוב לשבת איתם בסלון.

 

אני יודעת שלפעמים קשה לי ואני מרגישה כלכך הרבה כאב וחוסר אונים, אבל יש גם רגעים טובים, באמת שיש.

נכתב על ידי פוניקס , 17/10/2019 20:43  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפוניקס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פוניקס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ