לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 23



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2019

מר ג' היקר,


There's a sentence I didn't think I'd ever say again.

אמרתי לעצמי שאני לא אחזור לזה. לדאגה. לאובססיות. Thought-spirals, ככה החברה הכי טובה שלי קוראת לזה. מישהי שמכירה את זה יותר טוב ממני, אפילו. אמרתי לעצמי שאני לא אחזור למקום הזה, כי זה חסר טעם. זה רק גורם לי לעוד כאב. זה רק מזכיר לי כמה קטנה וחסרת משמעות אני ושאני לעולם לא אקבל את סגירת המעגל שרציתי.

12 ימים החזקתי. 12. יותר מאשר שנה שעברה; זה גם משהו, אני מניחה. אבל עדיין רק 12 יום. אפילו לא שבועיים.

ואתה יודע מה דחף אותי לזה הפעם? חלום.

זה נשמע עוד יותר מטומטם כשאני אומרת את זה, אבל זאת האמת. ולך לא שיקרתי. אף פעם. גם כשאולי הייתי צריכה.

הייתי בביה"ס. היה אמור להיות לי שיעור, אבל משום מה הוא לא היה אז פיזרו את כל הכיתה לכיתות מקבילות. זה היה כל כך חי, כל כך מציאותי, שאני זוכרת את העלייה במדרגות לכיתה המקבילה, את הכיסא שהחזקתי בידיים עם כל הדברים שלי עליו. מי שלקח את הקבוצה שלנו פתח לנו את הדלת והארבעה שהיו לפניי התחילו להיכנס ואז ראיתי שזאת הכיתה שלך, ואתה ראית אותי, ושנינו סוג של הגבנו מידיית ב"אין סיכוי". ואני פשוט השארתי את הכיסא במסדרון והתחלתי ללכת. ואני זוכרת במעומעם איך שמעתי אותך תופס את עצמך בידיים וחוזר למקצועיות ואמרת למי שלקח אותנו שאני יכולה להיכנס אבל אמרתי שזה ממש לא יקרה וברחתי. ועשיתי משהו למוח שלי, אני לא בטוחה מה זה היה, אבל אז כשמצאת אותי - כי באת לחפש אותי - לא היה לי מושג מי אתה. לפעמים אני מרגישה שהייתי רוצה לעשות את זה למוח שלי במציאות.

אבל אתה לא וויתרת (אתה חושב שאולי היית צריך? לוותר עליי, אני מתכוונת) ובסופו של דבר הצלחת לבטל את מה שזה לא היה שעשיתי אבל מה שעשיתי איכשהו החזיק אותי בחיים וכשביטלת את זה נזכרתי בהכל אבל זה הרג אותי. אני זוכרת את זה בצורה כל כך חיה. את הדם. The death gurgles. אותך מנסה לעצור את הדם, למנוע את זה.

והתעוררתי ותהיתי, כמו שתהיתי עשרות פעמים בחמש השנים האחרונות, האם בכלל היה משנה לך משהו אם הייתי מתה מחר בבוקר.

זה לא מסוג הדברים שבחורה בת 23 אמורה לחשוב עליהם, נכון? אבל להגיד שאני לא חושבת על זה יהיה שקר. כאילו שאני לא תוהה לגבי מה שיקרה אם אני אמות מחר בבוקר מאז שאני בת, מה, 13, 14? כאילו שזה לא חלק כמעט קבוע ממי שאני, התהייה הזאת האם יש איזשהו טעם להישאר בחיים. כאילו שאני לא שואלת את עצמי האם זה בכלל ישנה באיזושהי צורה אם אני לא יהיה פה.

כאילו שבשנים האחרונות אני לא תוהה אם זה ישנה לך משהו או שאתה כבר שכחת אותי ואם אני אנסה ליצור איתך קשר אתה תשאל את עצמך "מי זאת לעזאזל".

זה לא בריא לי. אני יודעת את זה, אתה יודע את זה. שום דבר מזה לא בריא לי. אבל השבוע הזה היה - אולי תמיד יהיה - רווי בזיכרונות, ואני לא מצליחה להפסיק לחשוב עלייך. כל מה שחשבתי עליו ביום שלישי היה שעברו 7 שנים, ואתה לא זוכר את התאריך, אבל אני כן, כי המחווה הקטנה הזאת היתה ההתחלה של כל כך הרבה יותר. ואני זוכרת את זה, עדיין, בצורה כל כך מציאותית, כאילו זה היה אתמול ולא לפני פאקינג שבע שנים. ואני כל כך מתגעגעת אלייך.

ואני יודעת שזה לא עוזר לי, החלומות האלה והגעגועים האלה והכאב הבלתי-נגמר הזה. אני יודעת שזה מיותר. אני יודעת שזה לא משנה כלום, שאתה כבר מזמן עברת הלאה ובטח גם הרגשת הקלה כשהפסקתי לבוא לראות אותך. שאתה בטח כבר לא זוכר אותי בכלל. לפחות, לא יותר מאשר את כל שאר התלמידים שלך. למרות שזה היה מיוחד וגם אתה אמרת את זה.

ואני יודעת שזה בלתי אפשרי, כי הבנאדם שאני מתגעגעת אליו כבר לא באמת שם. "The past is a another land, and we cannot go to visit", כתבה פעם קרסידה קאוול.

ועדיין אני מתגעגעת. ותוהה. ושואלת את עצמי איך תגיב אם אני אנסה ליצור קשר, או אם אמא שלי תתקשר ותגיד שקרה לי משהו. פעם, מזמן, אפילו כתבתי לך מכתב, שעדיין שמור איפשהו בתיקייה על המחשב שלי, שיינתן לך אם יקרה לי משהו. עכשיו אין כלום. רק ה200+ מכתבים האלה, אני מניחה. מספיק חומר בשביל כמה שעות טובות של קריאה.

ואני ממשיכה לשאול את עצמי, איך תגיב אם זה יקרה. אם תתעלם. או שתעבור הלאה. או שתבוא לפחות להביע איזושהי השתתפות בצער. או שזה באמת ישפיע עלייך. ולפעמים אני עוד אפילו תוהה, כמו שהייתי פעם, אם היית מנסה לעצור אותי לפני שאני עושה משהו לעצמי. בחלום שלי ניסית. אבל זה לא היה מספיק. וזה היה רק חלום. ואיכשהו במציאות נראב לי שזה לא היה קורה.

אני מניחה שזה לא באמת מפתיע שהמכתב הזה מדכא. Mood.

 

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 13/9/2019 09:43   בקטגוריות Mr. G, Heartbreak / כאב, מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



13,302
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ