לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 23



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2019    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2019

עשור.


מוזר לחשוב שהבלוג שלי בן עשר. 

וזה לא כל כך מוזר אבל עדיין ראוי לציון שאני מרגישה מן אושר כזה מהעובדה שאני יכולה לציין את היום הזה כאן. בישרא. בבית.

תהיתי כל כך הרבה, במיוחד בשנים האחרונות, למה הבלוג הזה. למה הוא שרד. למה דווקא איתו הצלחתי לעשות את מה שאף פעם לא הצלחתי לעשות, עם שום בלוג אחר, בשום פורמט אחר. אפילו יומנים החלפתי, לא התחלתי לכתוב ביומן אחד ליותר מכמה שבועות. גג כמה חודשים. אף פעם. לא משנה כמה יומנים היו, כמה בלוגים היו. כמה מסמכים רנדומליים שנשמרו על המחשב עם סיסמא שמי-בכלל-זוכר (למרות שאני יכולה לנחש), כמה ניירות שנדחפו לתוך מחברות (בעיקר בחטיבה ובכיתה י׳), כמה תיקיות סודיות. שנים על גבי שנים של לכתוב בעשרות מקומות. חלקם אפילו אחרי שפתחתי את הבלוג הזה - בלייבג׳ורנל וטמבלר ואלוהים יודע איפה עוד - וכולם ננטשו בטווח של כמה חודשים. אפילו הבלוג הראשון שלי פה (שמתחיל במספר 2, אלוהים כמה שזה ישן) מכיל בקושי שנה של חומר, וגם זה on and off.

אבל זה שרד. 

לא שנה, לא שנתיים. עשור. 

וזה לא כל כך נראה לי אמיתי. 

כל כך הרבה קרה בעשור הזה. סיימתי חטיבה. עברתי בית ספר לתיכון. התחלתי תיכון. פגשתי אותו (והתחלנו לדבר היום לפני 7 שנים. ליטרלי היום. איזה צירוף מקרים). סיימתי תיכון. התגייסתי. השתחררתי. הכרתי אנשים. גרתי בלונדון תקופה (זה כבר השנה אבל ניחא). בעיקר למדתי על עצמי. 

ולאורך כל הזמן הזה הבלוג הספציפי הזה ליווה אותי. 

למישהי שבקושי הצליחה להקפיד לעשות משהו ליותר מכמה חודשים, זה דרמטי. 

 

לא כתבתי הרבה בשלושת השבועות האחרונים. בשבועיים האחרונים אני בעיקר מנסה לסיים בחודש קורס של ארבעה חודשים אז אין לי זמן לשום דבר אחר. גם החודש הזה היה יקר; אני לא רוצה להגיע לעוד חודש. אני מתקדמת יפה עם זה. עדיין מתבאסת על זה שבזבזתי את יום שישי, אבל אני מניחה שלא יכולתי לעשות יותר מדי. עוד דרמה והכל כאב כל כך שלא הצלחתי לחשוב. אני עדיין לא יודעת איך אני מרגישה בנוגע לזה אבל כרגע אין לי זמן להתעסק בזה. תכנות קל יותר מרגשות. 

השתדלתי לא לחשוב היום על זה שזה היום והוא שם את הספר על השולחן שלי ואני פאקינג מתגעגעת לזה כי זאת היתה אחת התקופות הבודדות בחיים שלי שהיה לי טוב. עדיין מנסה לא לחשוב על זה. Easier said than done. 

האמת שרציתי לכתוב כל השבוע, אבל כאמור אני במירוץ. אז כרגע עדיף לדחוק את הכל הצידה ולא לחשוב. לא להרגיש. להתרכז בלמידה. אני גם נהנית (בגדול) אז זה קל להתמקד בקורס. וזה מרגיש טוב. קצת כמו לחזור לבסמ״ח (טיפטיפה).

אולי מתחילה להיפגש עם קבוצה של חרדה חברתית. נראה מה יהיה. מפחיד. מצד שני הכל מפחיד אז אני מניחה שזאת לא סיבה לא לעשות את זה. 

 

בשלב הזה של כתיבת הפוסט מצאתי שאני קצת תקועה ואני לא בטוחה מה להגיד. היה לי זיכרון מעורפל שכתבתי סטטיסטיקות של הבלוג בחלק מהשנים, אז חשבתי לעצמי, טוב, למה בעצם לא ללכת לקרוא את הפוסטים האלה?

את הכמה שורות הראשונות של הפוסט הראשון אני זוכרת אחרי אינספור גיבויי בלוג שתמיד נפתחו באותן השורות (ככלל אני מעדיפה לגבות את כל התקופה, אבל לאחרונה עושה רושם שזה כבד מדי לישרא). ובכל זאת, הנה הפוסט הראשון של הילדה שחושבת שהיא כל כך חכמה ותראו איזה צינית אני (ותראו איך אני יורדת על עצמי אחרי עשור; מעניין מה אני אגיד על הפוסט הנוכחי עוד עשור). 

וחגיגות שנה (אישית ה״שיתפתי? באמת?״ הרג אותי עכשיו). 

ושנתיים (בשנה שגם פתחתי את Shipper's Life שמעולם לא סיימתי למרות שיש לי עוד עשרות חלקי פאנפיקים פזורים בכל החדר).

ובשלוש לא היה כלום כי הייתי עסוקה במד״א והכל והאמת שכמעט שלא כתבתי באותה שנה. 

אבל חגיגות ארבע שנים היו, בין מכתב למכתב שכתבתי לו. ולמרות שעדיין הייתי ילדה בחלק מהמובנים, זה מתחיל להיראות קצת יותר... בוגר. איך כתבה קרסידה קאוול בHow To Seize A Dragon's Jewel? אה, כן, ״What did he look like? It was all such a long time ago. But I think he looked a little more... grown up.״

פוסט חמש שנים לא היה (אבל את השנתיים שלו כן ציינתי באותו היום). 

פוסט שש שנים לא היה, שזה מצחיק לאור זה שכתבתי גם ביום לפני וגם ביום אחרי. אבל זאת היתה תקופה מטורפת כזאת. עם עוד סוג של בית לתקופה קצרצרה. אני עדיין מתגעגעת לשם. 

ובשבע שנים הייתי בקנדה ועם ג׳טלג מטורף. חודש לפני סוף השירות, בשבוע וחצי בקנדה, כי למה לא. אבל גם אז לא כתבתי. הייתי עסוקה בלחוות.

וב2017 איכשהו יצא שלא כתבתי פה יותר מדי, אבל כמו תמיד, בסוף חזרתי. ו2018 גם היתה on and off כזאת. ואיכשהו כשהייתי בלונדון בתחילת השנה הנוכחית גם לא כתבתי יותר מדי. אני מניחה שבאיזשהו מקום החגיגות שנה האלה הפכו למיותרות כי... הבלוג נהיה מובן מאליו.

זה עצם העניין, אני מניחה. בגלל זה זה פגע כל כך עמוק כשהחליטו לסגור את ישרא. בגלל זה זה פגע כל כך עמוק כשישרא לא עלה במשך כמעט חודש (עדיין לא סלחתי לרשת על זה אבל הם מקבלים נקודות על זה שהם משתפים פעולה עם ההעברה של ישרא אלינו). כי באיזשהו מקום אחרי כל כך הרבה שנים, הבלוג הזה, המקום הבטוח הזה שלי שאני יכולה לכתוב בו פחות או יותר הכל, נהיה בית. ואף פעם לא באמת חושבים שאפשר לאבד את הבית. זה הדבר הזה שתמיד נמצא שם. 

אז אני מניחה שזה מה שאני לוקחת מחגיגות העשור: הבית שלי, שליווה אותי דרך אלוהים-יודע-כמה משברים ובעיות ושמחות ומערכות יחסים והחלטות ופרויקטים ושלבים בחיים. הבלוג שכשהתחלתי אותו לא באמת חשבתי שהוא יחזיק יותר מכמה חודשים (ועם ההיסטוריה שלי זה לא מפתיע) ובסופו של דבר הנה הגענו לעשור. בית.

 

לפרוטוקול, הגעתי לקצת יותר מ900 פוסטים. לא כמה שחשבתי, אבל עדיין סכום לא מבוטל, במיוחד בהתחשב בתקופות הארוכות שבהן לא כתבתי. 

ורק עכשיו כשאני מסיימת לכתוב את הפוסט זה אני קולטת כמה התגעגעתי ללכתוב פה בשבועיים האחרונים. 

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 10/9/2019 20:22   בקטגוריות מילה עליי, פורומים וקהילות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



13,156
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ