לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 23



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2019    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2019

שוב לבד.


הפוסט הקודם היה טעות, אבל לא עצם הכתיבה שלו, אלא העובדה שהייתי מטומטמת מספיק לכתוב חלק ממנו באנגלית ולשלוח לה.

בשני סיפרתי לו על הסופ"ש ועל התובנות ועל איך שקלטתי פתאום כמה זה שונה ממה שהיה כשהייתי בלונדון, ועל אחיות ואיך שדברים באמת אמורים להיות, והוא אמר, "הייתי רוצה שלא תשכחי את מה שעשו לך ברגע שמישהו רואה אותך".

כי זאת אני. כל כך desperate to be seen, כל כך צריכה קשר, איזשהו קשר, רק משהו בשביל לא להרגיש בלתי נראית כמו שאני תמיד מרגישה.

ורציתי להגיד לו שאנחנו לא איפה שהיינו, והסופ"ש הזה והתובנה הזאת לא אומרים שאני פתאום סומכת עליה שוב והכל בסדר בינינו, כי אנחנו מאוד רחוקות מזה. רציתי להגיד שלא שכחתי, שאני עדיין זוכרת טוב מדי את החודשים האחרונים, שזה עדיין שם כל פעם שאני מנסה לסמוך, כל פעם שאני מנסה להמשיך הלאה. אני מתקרבת טיפה ואז שונאת את עצמי כי אני יודעת איך זה נגמר בפעמים האחרונות ואני יודעת לאן זה inevitably יגיע. 

אבל אני מניחה שגם רציתי לשכוח, רק ליומיים, רק לשבריר שנייה, כמה שזה כואב, ולחזור לאותו המקום כאילו כלום לא קרה.

זה כאילו שמישהו הקשיב לשיחה הזאת ואז הלך ווידא שכל מה שיזכיר לי כמה קטנה וחסרת משמעות אני וכמה רחוקות אנחנו מלהיות בסדר יקרה.

היא מחפשת מקום לכתוב בו. כמו סטירה לפרצוף. אני מניחה שהיתה לי מחשבה מטופשת כזאת שכשדברים יסתדרו נחזור לעבוד על הבלוג. אני מניחה שאפשר להבין את זה, ביליתי חודשיים בלערוך וליצור ולסדר ולשפר ולכתוב ולפרסם. הכל. את כל ההתלהבות שלי מהרעיון שפכתי לתוך זה. לא באמת ניסיתי ליצור לעצמי מקום חדש, כי עמוק בפנים חשבתי שנוכל להמשיך מאיפה שעצרנו.

"הלוואי שיום רביעי יגיע כבר". מה קורה ביום רביעי? היא נוסעת לחברה שלה. אגרוף בבטן. הידיעה שהיא רוצה לראות את כולם מלבדי. הזיכרון שהייתי אמורה להיות שם בתחילת החודש אבל זה לא קרה. רק אותי היא מחזיקה במרחק.

אבא חוזר הביתה ומתחיל לצרוח בטלפון על מישהו. אני בורחת לחדר כי אני לא מסוגלת להתמודד עם זה כרגע. מפחדת שמישהו יבוא לחפש אותי ואני אהיה הבאה בתור שתחטוף.

עכשיו היא מתרחקת שוב. אני יודעת כבר איך זה ימשיך. אתמול היא עוד דיברה איתי תוך כדי השטויות של אבא. היום זה כבר דיסטנס. שוב. זה כמו לחיות את סוף מאי עוד פעם, רק שהפעם אני כבר יודעת איך זה יגמר. Been there, done that. לפני שבוע וחצי היא בכתה שהיא מרגישה שהיא מאבדת אותי והיא יודעת שזה באשמתה, ועכשיו היא חוזרת לזה כאילו כלום.

וכאילו שזה לא מספיק ברגע שאני עונה לל' סופסוף היא מחליטה שאני לא רוצה לשמוע ממנה (אז למה לעזאזל שאני אענה לך) ומתחילה עם זה בעצמה. לא עונה. אין לי כוח לזה עכשיו. אין לי את המשאבים לזה כרגע. אני גם ככה מרגישה לגמרי לבד וחסרת תועלת, הדבר האחרון שאני צריכה כרגע זה את זה.

בסופו של דבר אני תמיד נשארת לבד ואני תמיד המטומטמת שנתנה לאנשים להתקרב יותר מדי.

וכרגיל, בסופו של דבר הוא צדק.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 21/8/2019 10:47   בקטגוריות Heartbreak / כאב, מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



13,303
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ