לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 23



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2019    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2019

על אחיות.


היום הזה לימד אותי משהו מאוד חשוב.

עד לפני שמונה חודשים, לא ידעתי איך זה שיש לך אח/ות.

לא באמת.

בבית הכאוטי והדפוק שבו גדלנו, אחותי הקטנה ואני, מישהו היה צריך להיות ההורה. כשאמא היתה, זאת היתה אמא. כשאמא לא היתה, או כשהיא לא הצליחה להבין מה אנחנו מרגישות (מה שקרה ועדיין קורה לא מעט), זאת הייתי אני. האחות הגדולה. זאת שמגינה על הקטנה מהתקפי הזעם של אבא. זאת ששומרת עליה בביה״ס. זאת שתמיד שמה אותה ראשונה. זה מה שהייתי. הילדה הבלתי נראית. זאת שתמיד חיה בשביל כולם. להגיד שלא היו לי התקפים? שלא ירשתי את המזג שלו? היו וירשתי. אבל האשמה שהרגשתי מנעה ממני לקחת את זה עד הסוף. אפילו בתוך הכעס, לא באמת הרשיתי לעצמי ללכת למקומות הכי קשים. כי ידעתי שאם אני אעשה את זה, אני אשאר לבד.

היא חשבה עליי לפעמים. היא עדיין חושבת עליי לפעמים. מדי פעם, יש איזה רגע, או כמה שעות, או במקרים הממש טובים כמה ימים, שאני במרכז. אבל אם משהו קורה אצלה, הדרמה שלה נעשית מרכז העולם.

זה שכמעט ולא ראיתי אותה בשלושה וחצי חודשים שגרתי פה אומר הרבה. וזה שהייתי עם ק׳ כמה פעמים בשבוע בתקופה הזאת אומר עוד יותר.

היא כל הזמן אומרת שאני האחות שאף פעם לא היתה לה, והאמת? ככה גם אני מרגישה. אבל לא באמת הבנתי את זה - לא עמוק בתוך הלב - עד היום.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו באמת מבלות יותר משעתיים-שלוש ביחד מאז שאחותי עברה ללונדון. הגעתי לכאן בשישי בלילה; אני עוזבת מחר בלילה. הלכנו לראות את המילטון. היה נחמד. אבל האמת? חלק נכבד מהיום הזה הרגשתי לבד. כי ככה זה עם אחותי בדרך כלל. היא מדברת ואני פחות או יותר שם כתפאורה. מדי פעם יוצא לי להגיד דבר או שניים. לפעמים אני אפילו מדברת על דברים שחשובים לי (אבל לא הרבה, כי היא משעממת, וכמובן שהיא יותר חשובה).

ק׳ ואני היינו קרובות עוד לפני שעברתי ללונדון לתקופה הזאת, והיא אחת הסיבות שהעזתי לעשות את זה. אבל יש איזשהן מגבלות לקשר אלקטרוני. לא הבנתי את זה עד שהגעתי לפה וגיליתי סופסוף איך זה שיש לך BFF שגר/ה בסביבה המידית. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי את זה. הפעם הראשונה שהעזתי להיות עד כדי כך קרובה למישהו שגם קרוב פיזית (בקשר אלקטרוני יש מרחק כפוי שכנראה היה טוב בשבילי), ו, miracle of miracles, דברים לא נהרסו. הקשר שלנו רק התחזק ככל שנשארתי פה.

הרבה דברים קרו בינינו מאז שחזרתי הביתה, וכמובן כל הדרמה של יוני-יולי, ודברים עדיין לא חזרו להיות כמו שהם היו. זה עוד ייקח זמן. אבל עכשיו כשאנחנו מדברות אני חושבת שיהיה בסדר. אני רוצה לחשוב שיהיה בסדר. וגם אם הם לא יהיו, עדיין יהיה לי את הזיכרון של זה שיש לי אחות. לתקופה קצרה ככל שהיא היתה.

כי זה העניין. הרגשתי את עניין הBFF עוד הרבה לפני שעזבתי. אבל את עניין האחות הבנתי רק היום אחרי שהייתי עם אחותי הקטנה.

אחת מלווה אותי הביתה למרות שזה בכלל לא בדרך שלה כי אני קצת off-balance. השניה אומרת לי ״אז קחי את הרכבת שאת רוצה, את יודעת את הדרך״ כשאני מיובשת וקצת מסוחררת. אחת מקשיבה לי כשאני מדברת ומתייחסת למה שאני אומרת. השניה בעיקר מדברת בעצמה. אחת חושבת עליי ועושה דברים בשבילי כי היא יודעת שהם יהיו חשובים לי. מהשניה רוב הזמן אני צריכה לבקש, וגם אז אם היא עייפה/קורה אצלה משהו/וואטאבר היא איכשהו תתלונן על זה שהיא צריכה לעשות משהו בשבילי.

התכוונתי למה שאמרתי כשאמרתי לק׳ שהעניין באחים/יות זה שהם לא מפסיקים לדבר לתקופה, הם מנסים לאט לאט להתקדם חזרה, אפילו עם ״מנחות סליחה״ קטנות, אפילו רק בלדבר על שטויות, העיקר לשמור על השיחה. אבל טעיתי כשרמזתי שאולי היא לא מבינה איך זה להיות אחיות. והיום הוכיח את זה בצורה הכי ברורה שאפשר.

(עד שסיימתי את הפוסט הזה כבר רשמית יום ראשון, אז אני הולכת לישון. טיסה חזרה לארץ מחר - יאי (לא))

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 18/8/2019 00:43   בקטגוריות מילה עליי, משפחה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Guilt.


"I thought you'd missed it."

"Yeah, I did." She sighed. The longing in her voice was clear as she continued. "I missed it. More than I could say. But I keep having this feeling that it's not genuine, that it's my fault for ever mentioning anywhere that I do miss it. That I somehow gave her the idea that if she went back to it, we'll be okay."

"Did you mention it to her?"

"No." She let out a strangled sob. "I didn't want her to feel like I'm expecting it, like she should be doing it."

His voice was quizzical when he spoke. "Then why on earth do you think you had anything to do with it?"

"I don't know." She would've done anything in that moment to be smaller or disappear entirely, but the best she could do was to remain curled, pressing her folded legs to her chest. "I was saying something about us being back to needing her to chase me, about being back to needing to be talked into talking. I keep thinking that maybe it's all my fault for even saying any of it. Granted, she asked me what to do, but..."

"So she asked you what to do, you told her, and now you're feeling guilty that she is?" He snorted. "Does this whole thing make any sort of sense to you?"

She sniffed. Tears blurred her sight. "I didn't tell her to do this," She whispered. "I didn't want her to do this because she thinks I'm expecting it. And now she is. I don't want that."

"Who says she does it because she thinks you're expecting it?"

"It's obvious," She said flatly. "She hasn't done it in, what, two and a half months? Then suddenly it's back about two days after we had that conversation. You think it's a coincidence?"

"You forgot to mention that in those two days you've had a complete meltdown," He pointed out, his voice dry. "That you've spent those two days talking about wishing you didn't exist. You don't think that had anything to do with it?"

"Why should it?" Her voice remained emotionless. "It didn't matter before when I said it."

"Except for how it started."

"So, what, you think I'm just telling myself that because I enjoy it?" She asked cynically. "Yeah, sure, I was just looking for more ways to feel bad, thanks for making me see it!"

She couldn't see it, with her back turned to him, but she knew he was rolling his eyes. "Or, maybe, you're just looking for reasons to pull back, and your guilt supplies you with the perfect way to do that."

"I don't want to pull back."

"There's a part of you that doesn't. The same part that feels warmth every time you see that text. But there's a part of you that was hurt and doesn't want to keep getting hurt. That feels like it's been hurt enough, like maybe you're better off alone. And the guilt you feel constantly just gives it the way to."

"I'm tired of this pain." There was a hint of desperation in her voice. "I'm tired of pain. I'm tired of guilt. I'm tired of all of it. I want to believe. I just..."

"You're scared," He said softly.

"Yeah." She reached up to her eyes and quickly wiped away her tears. "And I can't stop thinking that maybe it's my fault. It's that tiny doubt, that guilt, and I can't stop it. I just want it to go away and leave me alone but I can't. Sometimes I think guilt is all I can feel. Guilt and fear."

"That's all you've learned your entire life," He reminded her. "But the world doesn't revolve around you."

"Thanks," She said sarcastically. "Just what I needed."

"It's true, though. An abused or neglected child doesn't blame his parents; he blames himself. Everything becomes his fault. But in life not everything is about us. Most things have nothing to do with us. The world doesn't revolve around you. It's the same way you used to think he reads your blog. Why on earth would he do that?"

"I don't know."

"You don't know because he wouldn't. The world doesn't revolve around you. He didn't leave because of you. She doesn't do this because she thinks you expect it. None of it is about you."

"You don't know that."

For a long moment, he said nothing, and she started wondering whether he'd given up the argument. Eventually, though, he said, "Then tell her to stop."

She started shaking as she sobbed. "But I don't want her to stop," She managed, digging her nails into her skin. "I... I need it. I need her."

"So what difference does it make why she's doing it?" He asked softly.

"I don't know, I just... I feel..."

"Guilty." He finished. "You're so scared of taking space in anyone's life that every time you're given something you feel guilty. And you try to pull away, even when you desperately need that space. But the world doesn't revolve around you. Not everything is your fault. And you deserve that space."

"I don't." 

"You do."

She shook her head. "I just can't take this bloody guilt. It's everywhere. It becomes everything. It's like a cancer, spreading through my brain. I'm tired of it. That's why I enjoyed Don Juan In Soho so much, you know? Guilt-free. I'd give anything for some guilt-free time." She sighed. "I just wish I could enjoy it without feeling like it's somehow my fault. And at the same time I'm too afraid to ask, because then she might stop, and I need it so badly right now. That's the sad truth of my life, isn't it? I'm feeling scared and guilty and everything's my fault and those fear and guilt only make everything worse. Maybe that's all I'm capable of."

 

אולי זה באמת כל מה שאני מסוגלת להרגיש.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 15/8/2019 15:25   בקטגוריות מילה עליי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלמתי עליכם הלילה.


על שניכם.

רק שחלק מזה היה רע, רע מאוד. כשהתעוררתי זכרתי את החלק הרע רק במעומעם, אבל ברגע שעצמתי עיניים התמונות של החלק הרע הופיעו לי מול העיניים. הדם והשרוף והכאב. הכל.

ופתאום אני מגלה שאני מתגעגעת לאח הגדול שלי, לתקופה הקצרה שבה היה לי אח גדול. לתקופה הקצרה שהרגשתי שיש לי משפחה. אני כל כך רוצה לעשות משהו, להתקרב, לשלוח הודעה, אבל אני יודעת שעדיף שלא, אני יודעת שאני לא יציבה מספיק בשביל שום דבר חלקי כרגע.

אבל אמרת שאתה כמו אח גדול בשבילי ואני מתגעגעת.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 9/8/2019 15:00   בקטגוריות MIG, Mr. G, געגועים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



The Perfect Suicide


זאת הבעיה היחידה שעדיין לא פתרתי.

זאת גם הסיבה העיקרית שאני עדיין כאן. בחיים. אם אפשר לקרוא למשהו ממה שיש לי "חיים". השאלה של איך למקסם את הסיכויים למות ובו בזמן למצוא שיטה שלא תכאיב לי יותר מדי. איך לוודא שאני לא אשאר בחיים אבל פגועה, מה שיהיה אפילו גרוע יותר ממה שיש עכשיו. איך לוודא שאני לא נשארת עם נזק מוחי או פגיעה בעמוד השדרה או משהו אחר שימנע ממני לנסות שוב ויעשה את החיים שלי עוד יותר גרועים.

חשבתי על זה הרבה בחודש האחרון.

הכי קל היה לירות בעצמי, ואם הייתי גרה בארה"ב כנראה שכבר הייתי מנסה את זה. זה מהיר ואם עושים את זה במיקום ובזווית הנכוונים, יש סיכוי של כמעט 100% למוות. גם יכול להיות שהייתי פחדנית והייתי מוצאת תירוצים אחרים למה לא לעשות את זה, גם אם הייתי בארה"ב ויכולתי לקנות אקדח בלי בעיה. יכול להיות שאני פשוט דוחה את זה כי אני מפחדת.

בכל מקרה אקדח קשה להשיג פה. בכללי נשק חם קשה להשיג פה. אז הרעיון הזה נפסל.

לקפוץ מהגג של בניין או משהו כזה זה טריקי. יש סיכוי די גבוה שזה ישתבש וכל מה שיצא מזה זה איזשהו נזק מוחי.

overdosing נשמע כמו דרך מוצלחת למות, אבל צריך לוודא שאין שם אף אחד שיפריע בכמה שעות שאחרי נטילת התרופות, כי אם מישהו נמצא שם הוא יכול לקרוא לאמבולנס ובסופו של דבר מסיימים בבית חולים ותחת השגחה. ואז בטוח אי אפשר לנסות שוב. וכרגע אני ממש לא לבד בבית, אז זה לא בדיוק בא בחשבון.

תלייה ו/או חנק הם בעייתיים מאותה הסיבה שקפיצה ומנת יתר הן בעייתיות: יש סיכוי גבוה לשרוד עם נזק מוחי, במיוחד אם משהו מפריע באמצע. תלייה שנעשית נכון שוברת את החוליה העליונה והורגת במקום, אבל קל לעשות את זה לא נכון, וכל מה שיוצא מזה זה נזק רציני לעמוד השדרה.

בקיצור, בעיית ההתאבדות היא בעיה אמיתית.

 

עולה כמובן השאלה כמה באמת אני רוצה למות.

התשובה היא שאני לא יודעת. בימים טובים אני חושבת שאני פשוט לא רוצה לחיות, אבל זה לא אומר שאני רוצה למות. בימים טובים מאוד אני יכולה להרגיש איזושהי תקווה בנוגע לעתיד. בימים כמו היום, הדבר היחיד שאני רוצה זה לגרום לכאב הזה להפסיק, כי זה כל מה שהחיים האלה נתנו לי, כאב.

יש הרבה יותר ימים כמו היום מאשר ימים טובים בתקופה האחרונה.

האמת היא שאני פחדנית. אם באמת הייתי רוצה לפגוע בעצמי פיזית כבר הייתי מוצאת איך לעשות את זה. כל הדיון הזה הוא בכל מקרה תיאורטי, כי גם אם היה לי אקדח פה, אני לא בטוחה שהייתי מנסה לירות בעצמי באמת. אני לא בטוחה שהייתי מנסה להרוג את עצמי באמת. יש ימים שאני חושבת שהייתי מנסה אם הייתי יכולה, אבל רוב הזמן אני יודעת שאין לי את האומץ לנסות. אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות.

מה שכמובן גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר.

לפגוע בעצמי פיזית אני אולי לא מעזה, אבל התעללות נפשית? זה בערך כל מה שאני מכירה. מה הפלא שאני גם עושה את זה לעצמי.

ושוב אני חוזרת לניסיון למצוא את הדרך המושלמת לסיים את זה. פעם פחדתי ממה שיהיה אחרי המוות, אבל בינינו, הגיהינום לא יכול להיות גרוע כמו החיים האלה. השאלה היא רק איך מגיעים לשם.

The cycle continues.

מעניין מה יקרה אם אני אי פעם אמצא את הפתרון לבעיה הזאת.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 3/8/2019 15:53  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





13,074
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ