לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


~

Avatarכינוי:  The Oncoming Storm

גיל: 22



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2018    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

9/2018

Grateful.


Quick before-sleep post.
Depression has a way of sneaking up on you. When you're at your happiest, with a group of people you consider a family, it suddenly grips you, sticking its claws into you, and drags you back to the "you're nothing" mindset. It tells you you're worthless even when you're at your best moments. It takes the tiniest of gaps, the quickest moment of letting your guard down, to come at you in full force.
I'm in Vanacouver. At Gatecon. I've been waiting for this Gatecon for two years, and this one is even more special than the previous one, because this time, MGM is in. Stargate Command is in the house. They've got their lounge, their panel, tons of awesome stuff for fans. They're right here.
For me, a lot of the past few years has been about trying to catch up. Thinking about all the things I've missed - Stargate cons, seeing the Stargate sets, tons of Stargate stuff - and racing from one event to another, trying to get the most of what's still out there. For me, this is the first year that MGM is back in the picture. First time that I get to see that for myself. 
So obviously I'm thrilled. I'm excited. And I'm ridiculously happy.
And then today I got to meet the people behind Stargate Command (stargatecommand.co). And not only did I get to meet them - but they knew who I am. *They* were excited to meet *me*, which, frankly, I still can't wrap my head around. I mean, yeah, we've been talking on twitter for a while, but never in a million years did I think that they'd actually be excited to meet me. I still screencap every time SGC like a tweet of mine or something.
And it's been a pretty amazing day, even with the delays and stuff, simply because I got to meet all these awesome people, some of which I've been following for ages (David and Darren, the guys behind Gateworld). Which is mind-blowing as it is. And then to have some of them really excited about meeting me? What alternate universe did I stumble into?
And then the Banquet started. And for a very short moment, I had nothing else to think about. And as it always does, depression caught that loophole and laughed victoriously as it pointed out to me that I'm worthless and I'm nothing. And I just sat there, staring ahead, debating whether to go out to cry.
And as I always do in these situations, I tweeted about depression catching up on me. Because for the past few years, twitter has been the only place that I could sort of write anything and everything.
And Kieran, the SGC editor, saw it. And he just came and asked if I wanted to talk. And we went out and talked and it was utterly amazing. Here Depression was, telling me I'm worthless, and here's this awesome guy telling me I'm not. Listening to me and understanding me and telling me that it's not true. This man who's behind SGC.
So yeah, right now, I'm more grateful than I could possibly explain.
נכתב על ידי The Oncoming Storm , 15/9/2018 07:01   בקטגוריות Geek Life, מילה עליי, סטארגייט  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני לא יודעת איפה אתה, וזה קצת מפחיד אותי.

אתה יודע, כשהתחלתי לכתוב את זה אתמול, לא ככה חשבתי שאני אתחיל את זה. לפני חודש או חודשיים בכלל לא חשבתי שאני אכתוב לך שוב. לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה להתרחק. לא חשבתי שאני אצטרך אותך.

מדהים איך שדברים משתנים.

אני לא באמת יודעת מה אני כותבת כרגע. אני אפילו לא באמת יודעת איך אני מרגישה. מצחיק, אני יושבת בהית׳רו ומה שאני חושבת עליו כרגע זה אתה. לא חשבתי שזה יקרה בשלב הזה.

דברים היו כל כך גרועים לאחרונה. אני מניחה שזאת הסיבה שאני מתגעגעת אלייך שוב. חלק מזה, לפחות; כל כך הרבה דברים משתנים כרגע, וזה מפחיד אותי מספיק בשביל לרצות לברוח חזרה למקום הבטוח שלי. כן, אתה. למרות הכל, זה עדיין אתה. גם אם חלק מהזמן אני לא בטוחה מה אני רוצה יותר, להרביץ לך או לחבק אותך.

הכאבת לי, אתה יודע? במשך הרבה מאוד זמן הייתי מוכנה לסבול כמעט הכל. את ה״לא עכשיו״ ואת המבטים ואפילו את הריחוק. כמעט הכל. הייתי מוכנה לרוץ אחרייך עד קצה העולם בשביל דקה. בשביל שלוש שניות, אפילו. הייתי מוכנה להתעלם מכל זה בשביל חלקיק של אכפתיות. אבל ה״אן, לא״ ההוא היה איזשהו גבול. זה היה משפיל. ופוגע. ומצד אחד אני מבינה, אבל מצד שני, פאק איט, אני עשיתי מה שיכולתי. אני לא יכולתי לעשות דברים אחרת. אתה כן.

אבל אני לא רוצה שזה יהיה הזיכרון האחרון שיש לי ממך, אתה יודע? אני רוצה להיות מסוגלת (יום אחד, מתישהו, בתקווה שבעתיד הקרוב) לבוא ולהגיד, ״היי, מה נשמע? טוב לראות אותך״ ו״אני סולחת לך״. 

זה עוד ייקח קצת זמן. אני לא יודעת איפה אני, אולי בכעס ואולי לא, אבל אני יודעת בוודאות שלהשלמה עוד לא הגעתי.

אבל אני לא אוכל לעשות שום דבר מזה אם אני לא יודעת איפה אתה.

אני לא יודעת, אולי עצם העובדה שאני חושבת על זה אומרת משהו על כמה רחוקה אני מהשלמה. אני רוצה לחשוב שלא, אבל אני באמת לא יודעת. אני מרגישה כאילו אני כבר לא יודעת כלום על עצמי. זה חלק מהקושי, אתה יודע? אפילו איתו - והוא מכיר אותי טוב יותר כמעט מכל אחד אחר - קורים הקטעים האלה שהוא אומר שאני צריכה לדבר כי הוא לא יכול לנחש מה אני מרגישה או חושבת, ואני לא יכולה שלא לחשוב, ״אבל מר ג׳ יכול״. אתה תמיד יכולת. לא משנה מה.

ואני מתגעגעת לזה.

וזה הורג אותי שאני מתגעגעת למשהו שכבר לא יכול לקרות, כי הבנאדם שזה קרה איתו זה מי שהיית לפני ארבע שנים. או חמש. או שש. זה הבנאדם שהתגעגעתי אליו בתחילת י״ב, כשהתרחקת ממני. זה בנאדם שכבר לא שם יותר. והדרך היחידה להשיג אותו חזרה היא לנסוע בזמן. וכולם יודעים שאסור לחתוך את קו הזמן של עצמך מלבד לטריקים זולים (תראה, אני אפילו מסוגלת לספר בדיחות דוקטור הו על זה. אולי בכל זאת אני מתקדמת לאנשהו).

אניוואי.

אני בדרך לונקובר. שוב. הפעם לקצת יותר זמן. התוכנית היתה לטוס לשבועיים, אבל אז גיליתי שדיוויד יהיה באזור... בקיצור, אני טסה שבוע מוקדם יותר. פאקינג שלושה שבועות. בחיים לא יצאתי מהבית לכל כך הרבה זמן. זה חלק ממה שמפחיד אותי, אני יודעת. כאמור... הרבה דברים קורים כרגע, ויש יותר ממספיק שמפחיד אותי. וחלק ממני רק רוצה לרוץ חזרה אלייך ולדבר איתך על זה. כי אתה היחיד שתמיד הצליח להרגיע אותי, בין אם דיברנו דקה ובין עם דיברנו חצי שעה. אתה היחיד שתמיד הגיע אליי בצורה הזאת.

Regardless of everything else, זה משהו שאף אחד לא יוכל לקחת לנו. את הקשר הזה. נכון? *מחייכת, חיוך קצת עצוב וקצת עייף*

אני מתגעגעת אלייך, יצור. עדיין.

אני רק מקווה שיום אחד אני אוכל לבוא אלייך ולהגיד את זה. אני סולחת לך.

 

שתהיה שנה נהדרת, איפה שלא תהיה.

אן.

נכתב על ידי The Oncoming Storm , 3/9/2018 14:25   בקטגוריות Mr. G  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





12,394
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Oncoming Storm אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Oncoming Storm ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ